אור גדול צב

הוא שיש בה מומין שאיננה ראוי' להוליד, וכתב הרמב"ן בחידושיו ובמלחמות כגון שהוא אומר דמתקשה היא בשעת תשמיש, [פי' דהוא מסימני איילונית וכן הוא בריטב"א להדיא.] או שפולטת ש"ז או שאין לה בית ולד וכיוצא באלו, והרשב"א כתב שפולטת ש"ז ומתקשה בשעת תשמיש וכיוצא באלו, והריטב"א כתב כגון שרואה בה סימנים דאיילונית שמתקשה בשעת תשמיש וכיוצא בו, והרא"ש כתב שפולטת ש"ז, ועכ"פ לדברי כולם ע"כ שהיה בה מום זה מתחלת הנישואין, דאל"כ איך מפסדת הכתובה דהא נסתחפה שדהו וע"כ דהיה בה המום מתחלה, וא"כ קשיא לכאורה כיון דשהה עמה עשר שנים איך יכול להפסידה כתובה בטענת מום זה הא ידע ומחל כיון דשהה עמה, ודוחק לומר דלא ידע דמום זה מונע אותה מהריון ובנים עד דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה דאז איגלאי מלתא דבשביל זה המום איננה ראוי' להוליד, דהתינח בפולטת ש"ז שפיר איכא למימר בכה"ג דלא ידע דפולטת כל הש"ז דדילמא נשתייר בה מקצת שתוכל להוליד, אבל במתקשה בשעת תשמיש דהוא מסימני איילונית ולדעת הטור (סי' קע"ב) בחד סימן הויא איילונית וכן הוא באו"ז (הל' יבום וקידושין סי' תקצ"ח) דעתו ודעת ס' המקצועות א"כ ידע מתחלה, ואף אם נדחוק דס"ל כדעת הרמב"ם דבעינן שיהא בה כולם ולכך במתקשה לחוד לא ידע דאיננה ראויה לבנים ומ"מ בשהתה עשר שנים ולא ילדה מכריע לומר דמינה הוא, עכ"ז בהא שכתב הרמב"ן שאין לה בית ולד א"כ בוודאי אינה ראויה לילד, יעוי' יבמות (ס"ד ב') על שרה אמנו דכתוב בה אין לה ולד דדרשו דאפילו בית ולד אין לה א"כ חזינן דגרוע מעקרה, וא"כ הא ידע המום מתחלה דכיון דהוא דבר הנרגש א"כ בוודאי הרגיש תיכף וידע ושהה עמה ואיך יכול להפסידה הכתובה בטענה זו ע"כ נראה עפ"י מ"ש שם הרמב"ן דאם בא בתוך עשר שנים להפסידה כתובתה בטענה זו לא מהימן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן רק משום שיש הוכחה ששהה עשר שנים ולא ילדה לכך מהימן, א"כ א"ש דליכא הכא הוכחה מדשהה עמה ודאי מחל דהא הוכרח לשהות עמה דאל"כ אנן לא היינו מאמינים לו והיה מוכרח לתת לה כתובה לכך שתק ושהה עשר שנים דיהא לו הוכחה ויהא נאמן דתצא שלא בכתובה [וכעין זה כתבו שם התוס' ד"ה שבינו על האשה דמש"ה לא טענה מיד משום דלא היתה נאמנת.], א"כ מוכח דהיכי דהיה צריך לתת לה הכתובה ליכא ראיה מדשהה, א"כ ה"נ אף דידע מהמום רק דנוכל לתלות שנולד בה אחר הנישואין ואח"כ נתוודע שהיה בה המום מקודם אירוסין דליכא ראיה מדשהה עמה וכנ"ל. ואפשר דיש לדחות, דיש לומר דמום זה לא ניכר היטב אצלו עד שהיתה לו הוכחה דעשר שנים, וכעין שכתבו התוס' (ריש יבמות) ד"ה או שנמצאו איילונית בהא דגיטין דמוציא אשתו משום איילונית דמיירי דאין הסימנים ניכרים יפה, וה"נ אפשר במום דהרמב"ן. ותדע דהא דכתב הרמב"ן דבתוך עשר אינו נאמן מטעם מה הועילו חכמים בתקנתן נראה לכאורה דבטוען תיכף אחר בעילה ראשונה דנאמן דאיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלא שייך מה הועילו וכדאיתא כעין זה כתובות (י' א'), א"כ עדיין קשיא כיון דמום זה היה ניכר תיכף בביאה ראשונה דכיון, דהוא דבר הנרגש ויכול להרגיש בוודאי הרגיש תיכף ג"כ, ואז היה נאמן תיכף מטעם חזקה אין אדם טורח וכנ"ל, א"כ שוב שייך מדשהה מחל, וע"כ כנ"ל דהמום לא ניכר היטב, ויש לדחות וצ"ע בכ"ז. גם צ"ע בדברי רא"ש שם שכתב על פירוש הנ"ל דפירשו דמיירי דטוען ברי שפולטת ש"ז כתב דלפ"ז אפילו תוך עשר נמי יעו"ש, דמלבד דתמוה דאיך נאמן בתוך עשר דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכדאמר כתובות (י' א'), ומצאתי להיש"ש יבמות ובית מאיר (סי' קנ"ד) שתמהו כן על הרא"ש, אמנם גם זולת זה תמוה דלדבריו דנאמן בתוך עשר שוב בלאחר עשר לא יוכל להפסידה כתובתה עוד דהרי ידע ושהה. והנה לזה היה אפשר לומר כעין שכתבתי לעיל דיכול לטעון דלא נתברר לו מום זה עד דהיה לו סיוע והוכחה מדשהה עשר שנים ולא ילדה, אמנם עדיין קשיא על תוך עשר דאיך מפסידה הכתובה הא ידע ושהה דגם עתה ליכא הוכחה, אם לא דנימא דהא דכתב הרא"ש תוך עשר כוונתו באמת דטוען תיכף אחר הנישואין, והיה מתיישב בזה קושיית הבי"מ והיש"ש הנ"ל ג"כ דהקשו אמאי דנאמן דמה הועילו חכמים בתקנתן, ולפי הנ"ל דכוונת הרא"ש דטוען תיכף אחר הנישואין הוי א"ש משום דאיכא חזקה דאין אדם טורח וכנ"ל. אמנם הוא דחוק דלשון תוך עשר שכתב הרא"ש לא משמע דטעין תיכף רק אפילו שהה עמה הרבה, וגם דוחק לומר דהרא"ש פליג באמת על הרמב"ם והש"ע בהא דשהה עמה, דמלבד דהסברא נותנת כן בידע ושהה עמה כדרך איש ואשתו, דהא דכתב הבי"ש (סי' קי"ז) בשם הש"ג דפליג על שהה אין הכרח להמעיין, וגם נראה דהבי"ש פירש שהה לא דדר עמה כדרך איש ואשתו רק כל דשהה אינו יכול לטעון דבעינן דוקא שיטעון תיכף כשנתוודע לו וכל שלא טען תיכף שוב אינו יכול לטעון, וכן נראה מהבי"ש (סי' ל"ט ס"ק ט"ז) וח"מ שם (ס"ק ט'), אבל בשהה עמה ודרו ביחד כדרך איש ואשתו נראה דלכ"ע אינו יכול לטעון עוד, דלא עדיפא ממקח וממכר דכל שראה המום ונשתמש במקח דאינו יכול לטעון עוד, או דהש"ג מיירי במום דאפשר דלא ידע ממנו עד עתה, אבל בידע ודאי דאינו יכול לטעון וכנ"ל, וגם דהא חזינן להטור דהביא לדברי הרמב"ם בפשיטות (בסי' ל"ט), ואי הוי הרא"ש חולק לא היה לו להביאו בפשיטות, וצ"ע בכ"ז. ואפשר דיכול לטעון דלא נתברר לו על נכון מהמום עד עכשיו דאף דראה תיכף לא ידע מה הוא, ולפ"ז אפשר גם בנידון דידן דמהני אמתלאות של הבעל דלא ידע ממום עד שנפרד ממנה, שפקפקתי על זה לעיל ריש אות י"ב) ולהנ"ל מוכח מהרא"ש דמהני בכה"ג, [ואפשר עוד דגם תוך עשר הוי הוכחה קצת מדלא ילדה, וכמבואר במהרי"ק (ריש סי' ע"ב) והובא בדרכי משה (סי' קנ"ד ס"ק ח'), וא"כ שפיר יכול לטעון דלא נתברר לו מהמום עד דהיה לו סיוע והוכחה קצת מדשהה עמה ולא ילדה אף בלא עשר שנים, ועדיין צ"ע בכ"ז.]. יד) ועוד היה נראה לדון בהא דפשיטא לי' למהרי"ק (בסי' ק"ה) דבשהה אינו יכול לגרשה בע"כ, ובסי' ק"ו מספקא לי' בהא, ולפע"ד היה נראה דכיון דנתברר לעיל דבהיו בה מומין והוא לא ידע דדינה שתצא שלא בכתובה פשיטא דיכול לגרשה בע"כ, וכמו שנתבאר לעיל בראיות ברורות מדברי הראשונים וכמו שנראה ג"כ מדברי מהרי"ק גופי', לכן אף דבשהה עמה שוב אינו יכול לטעון טענת מומין לענין חיובי ממון, מ"מ לענין לגרשה בע"כ לא אבד זכותו. ומנא אמינא לה מדעת הרמ"ה (בריש סי' קנ"ד) לענין מומין הגדולים דכופין באיש, דדקדק הרמ"א (שם) דאם ידעה בהם קודם שנשאת אין כופין דסברה וקבלה, דמבואר דדוקא בידעה קודם שנשאת ונשאת לו אוי אין כופין, אבל אם נודע לה אחר הנישואין אף דשהתה עמו אח"כ לא אמרינן דסברה וקבלה, וכן בנולדו בו אחר הנישואין דכופין להוציא משמע דאף אם ידעה בהם ושתקה ושהתה עמו עכ"ז אימת שתרצה יכולה לכופו להוציא ולא אמרינן סברה וקבלה כמו בידעה קודם שנשאת ונשאת, וכן משמע מלשון ריא"ז בש"ג (פ' המדיר) דדעתו כדעת הרמ"ה הנ"ל דדקדק בלשונו אם ידעה בהם מתחלה, דמבואר מתחלה דוקא אבל אם לא ידעה מתחלה רק אח"כ אף דשהתה עמו ודרו ביחד יכולה לכופו. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פכ"ה מאישות הי"א) דהברירה לישב עמו, ואם רצתה כופין להוציא וליתן כתובה, דמשמע דכל אימת דבעי' אם רצתה כופין אותו, אף דדעת הרמב"ם כדעת הרמ"ה וכמו שנתבאר לעיל (אות ז') דבידעה קודם שנשאת ונשאת אמרינן דסברה וקבלה ואין כופין, עכ"ז בנולדו בו ושהתה עמו לא