אור גדול צ

ומה נעים בזה ליישב כוונת ת' הרא"ש (ריש כלל מ"ב) לענין נכפית שהבאתי לעיל (אות ט'), שכתב בריש דבריו אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא, דהיא תמוה דהא אין הלכה כהך מ"ד, והנוב"י מה"ת אבה"ע (סי' ק"ד) באמת הגי' בזה, ובפשוטו נראה דכוונתו דכיון דאיכא מ"ד דבנולדו בו כופין, אף דאין הלכה כן עכ"ז י"ל דזה דוקא בנולדו בו משום דאשה בכל דהו ניחא לה, אבל בנולדו בה שפיר י"ל דהיו כולם מודים, וכעין זה איתא במהרמ"ל (סי' א') לענין נכפית, אמנם עדיין איננו מובן כ"כ דמנ"ל דבה היו כולם מודים, אמנם לפי הנ"ל נכון מאוד, דהא הגמ' יליף קו"ח היו ולא ידעה מנולדו, לשי' הראבי"ה והר"מ דס"ל כשי' הב"ח והבי"מ הנ"ל, א"כ באשה דבהיו בה ולא ידע הוי מקח טעות וכופין אותה וכנ"ל, א"כ יש למילף בהיפך נולדו בה מהיו בה ולא ידע, לשי' הרמב"ן ורשב"א ורא"ה ור"י מטראני הנ"ל, א"כ שפיר מוכח דבנולדו בה כולהו מודו, ומשום דז"א אלא לשי' הרמב"ן וסייעתו הנ"ל, אבל לשי' התוס' בפירוש נסתחפה שדהו וכן הוא שי' תוספי הרא"ש והרא"ש בת' (כלל ל"ד) הנ"ל לא שייך זה, לכך דן שוב מהא דכתב ר"ג בת' דהוי מום גדול דכופין באיש א"כ שוב יש לדון דלא עדיפא אשה מאיש בשמא אף דל"ש הטעם וכנ"ל, ואף אם לא כיון הרא"ש בת' לזה עכ"ז הדברים בעצמותן נכונים והיוצא לנו מכ"ז דבהיו בה מומין והוא לא ידע כופין אותה לקבל גט, וכדמוכח מראבי"ה ור"מ הנ"ל, ומכ"ש לשי' האו"ז והר"י מטראני הנ"ל דסברי כהבי"ש (ריש סי' קנ"ד), ובנולדו בה תליא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל בפירוש נסתחפה שדהו וא"כ בנידון דידן דהיו בה ולא ידע, דמש"ה יצא הפס"ד מבד"צ שאין לה עליו שום חיוב ממון, ודאי כופין אותה והוי כנכפית דפסקינן דליכא חדר"ג. ואף דהאחרונים ביארו בכוונת ת' הרא"ש בנכפית דאינו יכול לגרש בע"כ רק לכוף אותה עד שתאמר רוצית אני, מ"מ לענין דינא הסכימו דיכול לגרשה נמי בע"כ, וכמ"ש הגאון האמתי ר"ח זצ"ל מוואלאזין בת' (סי' ב') הנדפסת בס' בית הלוי בסופו ובת' תפ"צ (סי' ל"ט), וה"נ בהיו בה ולא ידע וכנ"ל דבהיו בה ולא ידע לכ"ע כופין אותה וכן נראה להוכיח קצת מת' הרא"ש (כלל מ"ב) בת' הריב"ם שם שכתב וז"ל, ועוד שמא היתה נכפית קודם קדושין והי' מקחו מקח טעות ומן הדין לא הי' לנו להוציא ממון מספק ומ"מ יעשו כאשר כתב מורי למעלה עכ"ל. העתקתי לשונו לפי שדבריו צריכין ביאור, דלכאורה הי' נראה דכוונתו בהא שכתב דשמא היתה נכפית קודם, היינו לענין הא דלא השיג ידו ליתן הכתובה דכתב הרא"ש דאיננו מעכב לענין הגט, וע"ז הוסיף הריב"ם דכל עיקר הכתובה הוא ספק דמן הדין לא הי' מגיע לה ופשיטא דאיננו מעכב להגט, אמנם לפ"ז דבריו תמוהין מאוד, דהא מבואר במשנה כתובות (ד' ע"ה) דאם נמצאו ברשות הבעל על הבעל להביא ראי' שהיו בה קודם שנתארסה, וכל הטעמים שנאמרו שם בגמ' אי משום כאן נמצאו כאן היו אי משום מנה לי בידך לכל הפירושים שנאמרו בה אי משום ברי אי משום חזקת הגוף כולהו שייכים נמי בנידון הרא"ש, וא"כ פשיטא דמגיע לה הכתובה מדינא, ע"כ הי' נראה דכוונתו לענין הגט לגרשה בע"כ, דכתב מתחלה דמום גדול הוא דלא תיקן ר"ג, וע"ז הוסיף דאיכא עוד סניף אף אם אינו מום גדול, משום דשמא היתה נכפית קודם הקדושין והי' מקחו מקח טעות וא"כ יכול לגרשה בע"כ, וזהו שכתב ומן הדין לא הי' לנו להוציא ממון מספק, וכוונתו דמוציאין רק מטעם כאן נמצאו כאן היו, וסובר דכנכ"ה ל"מ רק לענין ממון אבל לא לענין איסורא, [וכעין זה העלה הגאון מליסא בס' בית יעקב על הל' כתובות (סי' ס"ח סעי' ז') וא"כ אפשר דה"נ לענין הח', אף דל"ד למ"ש שם מ"מ אפשר דס"ל לריב"ם דל"מ לענין איסורא כלל.] וא"כ מבואר דבהיו בה ולא ידע כופין אותה. [ועדיין צל"ע בהבנת דברי הריב"ם הנ"ל וגם יתר דבריו שם סתומים וחתומים אצלי בלי שום הבנה, במ"ש ועוד מצאתי בשאלתות דר"א גאון ז"ל הלכה למעשה שתקבל גט בע"כ בין נמצאו בין היו ואפילו לא התנה יתן לה גט והא דנקט התנה משום רבותא דר"מ עכ"ל, והנה חפשתי בשאלתות ולא מצאתי והדברים שהביא אין להם שום הבנה. ולדעתי נראה דט"ס הוא וצ"ל הלכה למעשה שתקבל בע"כ ותיבת גט ט"ס, וכוונתו דהלכה כחכמים דבמשנה (ד' ע"ז) דמקבלת בע"כ, ומ"ש בין נמצאו בין היו אפילו לא התנה יתן לה גט ג"כ ט"ס וצ"ל ואפילו לא התנה לא יתן לה גט, וזהו שכתב דהאי דנקט התנה משום רבותא דר"מ אבל לרבנן אפילו לא התנה וכמ"ש הרמ"ה, ומ"ש בין נמצאו בין היו, אם איננו ט"ס הא דקאמר נמצאו, יובן עפ"י מה שצדדתי לעיל (אות ח') בדעת הרמב"ם דבהיו ולא ידעה אף במומין שכופין להוציא אין כופין, ולפ"ז הביא דברי השאלתות להחמיר והוא טעם למ"ש מקודם ומ"מ יעשו כאשר כתב מורי היינו לבל ליתן בע"כ רק במניעת שכו"ע, וגם אפשר עוד דנמצאו כוונתו דנולדו בו אח"כ וסובר דחכמים פליגי אכולה מילתא דר"מ אף בנולדו, וכמו שצדדתי לעיל (אות ה'), וגם יתר דבריו שם בת' צריכין ביאור, ואני נבוך בה לע"ע וצל"ע.] וכן נראה מלשון הרשב"א בת' שהובא במהרי"ק (סוס"י ק'), דכל היכא דתצא שלא בכתובה ליכא תקנת ר"ג, וא"כ ה"נ בהיו בה ולא ידע דדינה דתצא שלא בכתובה [ומאוד נפלאתי על ת' הר"ן (סי' ל"ח) דשם הי' המעשה שנשבע הבעל ללכת לא"י ואשתו איננה מרוצית, דכתב דאינו יכול לילך משום דמשועבד לה ואינו יכול לגרשה בע"כ משום הח' אף דתצא שלא בכתובה משום דהכל מעלין לא"י יעושה"ט וכן הוא בראנ"ח ח"ב בת' הנקרא מים עמוקים (סי' מ"ד) ומאוד נפלאתי ע"ז כיון דהוי מורדת א"כ נראה פשוט דבזה ליכא תקנת ר"ג, כמבואר באבה"ע (סי' ע"ז) ויעו"ש בח"מ ובי"ש דלענין לגרשה בע"כ פשיטא דמותר, ולומר דמורדת כזו שאני הואיל ויכול לדור עמה בחו"ל, לא מצאתי לשום אחד מהפוסקים לחלק בזה, וגם בפתחי תשובה (סי' נ"ב סק"ב) הביא בשם החת"ס וגם הביא שם בשם חותנו הגאון רע"א זצ"ל (סי' קנ"ב) שהתירו גם במורדת כזו, וכן נראה מהמבי"ט (סי' ר"י) שהובא בכנה"ג (סי' א' בהגהות ב"י אות כ"ג), ובזה לק"מ מה שתמה עליו הכנה"ג שם יעושה"ט, וצ"ע בזה וגם צ"ע על הרמ"א (ריש סי' ע"ז) דאינו עובר בלאו דלא יגרע, ובת' הר"ן (סי' ל"ח) הנ"ל מבואר דאינו כן להמעיין שם, וצ"ע בכ"ז. (עיין בסי' ד' אות ג'. המעתיק.)]. עכ"פ נראה ברור מכל הפוסקים וההוכחות הנ"ל דבהיו בה מומין ולא ידע דיכול לכופה להתגרש. וראיתי בח' מהר"מ פאדוואה שהגיע לידי כעת (בסס"י י"ד) בארוסה לכהן שהי' עלי' חשש חללה, שדימה זה למום דהוי מקח טעות, ואף דצריכה גט מ"מ צידד שם דבארוסה לא תיקן, ולא נחית ג"כ לכל מה שהעלתי בזה דמשום מקח טעות גופי' כפינן לה, וכבר נתבאר לעיל בראיות ברורות לפענ"ד לכוף בכה"ג. וכעת ממש בא לידי ת' מהר"ח או"ז הנדפס מחדש ומצאתי שם עוד יסוד לכוף בכה"ג, דיעו"ש (סי' ק"ע) דהי' המעשה באחד שקידש נכפית ולא ידע מזה [והוא סובר דבנכפית בנולד תחתיו אין לכופה ודלא כהרא"ש בת' הנ"ל, וגם בארוסה סובר דיש חדר"ג וכמבואר ג"כ בת' הר"ח או"ז שם (סי' י"ב).] ופסק דהוי מקח טעות לענין דאין לה כתובה ואפ"ה גיטא בעי' מספק, וכתב ומיהא נראה דכפינן לה לקבל גט וכעין זה כתב הרב ר' מאיר מספרד זצ"ל אבל בס' אירוסין או בס' זיקה כפינן לי' למיתב גיטא או למיחלץ לאלתר דנהי דספיקא לאיסורא אבל לעגנה לאיתתא כי היכי דתנסיב בע"כ למאן דלא ניחא לה בגוי' ל"מ ספיקא ע"כ, ואכתוב מקצת ראיותיו וז"ל והוי דינא כי הך דאתיין מחמת טענה דכייפינן לי' לאפוקה לאלתר ה"נ כיון דספק קידושין הוא ובעי' קידושין אחריני וקאתי מ"ט דדלמא איקדשא לי' מעיקרא ולא ניחא לה השתא לאקדושי לי' אין לך טענה גדולה מזו דאין האשה ניקנית אלא מדעתה וכ"ת דלמא שאני הנך דאתיין בטענת ודאי הא בהדיא אמרינן בבאה מחמת טענה בסוף הבא על יבמתו דמיירי במי ששהתה תחת בעלה עשר שנים, ולא ילדה וקבעי למיפק מיניה כי היכי דתנסיב לאחריני עכ"ל ת' הר"ח או"ז הנ"ל.