אור גדול פח

להנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' ק"ד) שכתב דט"ס הוא וצ"ל אין כופין ולבתר הכי שכתב דנכפה הוי מום גדול היינו גדול יותר ממומין, ודבריו דחוקים, ולהלן אי"ה יתבאר ביאור דברי הרא"ש בטוב טעם כאשר הוא לפנינו ואין צורך להגי'] וא"כ מוכח דלמ"ד היו אבל נולדו כופין ל"ש מומין גדולין ל"ש מומין קטנים כופין. וכן נראה מוכח מהירו' כתובות (פ"ז ה"ח) דכתב אתא עובדא קמי ר' ירמי' בכופח וכפאו, והפירוש הנכון כמו שפירש הקרבן עדה דכופח היינו מום דאיתא בבכורות (מ"ה ב') והא דכפאו היינו משום דסובר דבנולדו כופין, [דהפירוש האחר דפירש משים דהוי כמומין גדולים דרשב"ג אינו נראה, דמנ"ל לדמות כיון דאינו ממומין שהזכיר רשב"ג.] ועל כן כפאו משום דהמום נולד בו אח"כ וסובר דנולדו כופין בכל המומין, ומוכח דלמ"ד נולדו כופין היינו בכל המומין. וכ"נ מוכח מהירו' (שם ה"ז) דבעי אשה קרחה ושיטה של שער מקפת מאוזן לאוזן דבאיש הוי נוי ושאל על אשה אי הוי מום, ורצה לפשוט מהא דלא קחשיב לה במומין דהוסיפו עליהן באשה יותר ממומי כהנים, ודחי דלא חשיב רק דברים שכעורים בשניהם דבזה הוי מום ובזה לא הוי מום אבל דבר שהוא נוי בזה ומום בזה לא קחשיב, ומביא ראי' ממאי דלא חשיב באשה זקן דהוי נוי באיש ומום באשה, וקאמר עוד הרי דדים הרי נוי באשה ומום באיש ולא תנינן יותר עליהם באיש דדים, וע"כ כוונת הירושלמי לענין מומין באיש דכופין להוציא, דלענין מומי כהנים הא תני לה בבכורות, וכן הקשה בשירי קרבן, וע"כ דכוונתו לענין מומי איש לענין כפי' להוציא, והיינו למאן דתני היו דס"ל דבנולדו כופין והיינו בכל המומין הפוסלים באשה וסמך על מתני' דמומין דאשה והו"ל למתני יתר עליהן איש דדים, וא"כ מוכח דבכל המומין שנולדו כופין דאז שייך למתני יתר עליהן באיש. [ובהיו ולא ידעה אי אפשר לפרש למאי דהוכחתי לעיל (אות ו) מהירו' דסובר דגם בלא ידעה אין כופין וע"כ בנולדו ומוכח כנ"ל אמנם יש לדחות דכוונת הירושלמי על מומי כהנים, דאף דחשיב בבכורות, עכ"ז הו"ל למתני כאן לחלק בלשון יתר עליהן האיש דכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ושניהם שוין רק יתר עליהן איש דדים ויתר עליהן אשה הנהו דחשיב דהוסיפו עליהן, וא"כ אין ראי'.] עכ"פ משמע מכל הנ"ל דלמ"ד נולדו כופין היינו בכל המומין וא"כ קשיא הא דדקדק במתני' כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים הא אף באנשים פוסלין בנולדו, וע"כ מטעם דלאו בחד ענינא נינהו דבאשה בהיו ובאיש בנולדו, א"כ ה"נ לא קשה אי נימא כהבי"ש דבלא ידעה כופין, כיון דלאו לחד ענינא נינהו דבאשה לענין כתובה ובאיש לענין כפי' וכנ"ל. וגם מה שדקדק הבי"מ איך פסיק וקאמר דמ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה, דמהיכן פסיקא לי' דכל שהיו בו ידעה וסברה וקבלה דהא איכא כמה מומין שבסתר דאפשר דלא ידעה, ג"כ לק"מ דלמ"ד היו פשיטא לי' דהיינו בידעה, דבלא ידעה משמע לי' דלכ"ע כופין משום מקח טעות, וע"כ בדידעה ושפיר קאמר דמ"ד נולדו כ"ש היו דאידך מ"ד דהיינו בדידעה. וכבר נתבאר מהאו"ז והר"י מטראני דהם מגדולי הראשונים דפירשו כן הסוגיא דמיירי בידעה, ומוכח כהבי"ש דבלא ידעה הוי מקח טעות וכופין להוציא. [דדוחק לומר דלאו בכל המומין בלא ידעה כופין רק במומין גדולים, ומתני' פסיק ותני בכל המומין דאין כופין וע"כ בידעה, דא"כ הו"ל לרבנן לאשמועינן בלא ידעה באיזה כופין ובאיזה אין כופין וכדמחלק נמי רשב"ג, ומדלא פירשו לחלק מכלל דכולהו כי הדדי נינהו, וזה קשיא נמי להבי"מ דסובר דלרבנן בנולדו איכא חילוק בין גדולים לקטנים, ג"כ קשיא כנ"ל דהו"ל לרבנן ג"כ לאשמועינן לחלק, וזהו טעמו דהרא"ש בת' הנ"ל דמשמע לי' דלמ"ד נולדו כופין בכל המומין כופין וכנ"ל.]. וקצת משמע לי כן מסידור לשון הבה"ג (בהל' כתובות), שכתב מתחלה כל המשנה דהיו בה מומין (דדף ע"ה), ותיכף אחר זו המשנה כתב המשנה דהאיש שהיו בו מומין ואח"כ כתב א"ר נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי והנ"מ דקביע לי' זמן אבל לא קביע לי' זמן כמומין שבגלוי דמי, ושוב כתב המחלוקת הם תנינן נולדו או היו, דאמאי לא סידר כל אחד על מקומו הראוי, דמימרא דר"נ הו"ל למכתב תיכף אחר המשנה דהיו בה מומין קודם שכתב המשנה דהאיש שהיו בו מומין, וכמו שהוא בגמ' וברי"ף ורא"ש, ע"כ נראה דכוונת הבה"ג דלמאן דתני היו היינו היו וידעה משום דקאי על סוף משנה הקודמת דמומין שבגלוי ויש מרחץ דוודאי ידע וה"נ ודאי ידעה, וגם הא דקאמר כ"ש היו דסברה וקבלה היינו ג"כ בכה"ג, וא"כ שייכא האי מימרא דר"נ גם לאיש שהיו בו מומין כיון דגם בו יש חילוק בין ידעה ללא ידעה ובין מומין שבגלוי לשבסתר, והוא דקדוק נכון מלשון הבה"ג. ויצא לנו מדעת גדולי הראשונים האו"ז והר"י מטראני וגם דעת נוטה מהרמב"ם ובה"ג דסברי כהבי"ש דכל הסוגיא מיירי בידעה אבל בלא ידעה הוי מקח טעות וכופין להוציא, ואף דהוכחתי לעיל (אות ו') מהירושלמי דמיירי בלא ידעה, עכ"ז י"ל דמשמע להו מש"ס דילן דקאמר סברה וקבלה דפליג על הירו' ומפרש לה דמיירי בידעה, ואף לשיטת הרמ"ה דלשיטתו הכריח הב"ח דאף בלא ידעה אין כופין, כבר נתבאר מהרמב"ם דקאי ג"כ בשיטתי' וכנ"ל ועכ"ז איננו מפרש כן, וכבר נתבאר ליישב הסוגיא גם לשיטת הרמ"ה בב' אופנים באופן שלא יסתור להדין הנ"ל. [ועוד יש לי אופן מרווח בביאור הסוגיא לשי' הרמ"ה עפ"י הירו' דפ' לא יחפור (ה"ג) והובא ברמב"ן ב"ב (ד' כ"ג) ובנ"י (שם), אך דלא יתיישב זה בדעת הרמב"ם דקאי בשיטת הרמ"ה לכן נמנעתי מלכותבו]. אמנם לעומת זה יש להוכיח מהמרדכי והגהות אשר"י בשם ראבי' והר"מ מרוטנבורג כדעת הב"ח והבי"מ דאף בלא ידעה אין כופין, וכאשר יבואר. י) דהנה על הא דאמר בכתובות דנכפה כמומין שבסתר איתא במרדכי שם (סי' ר"א) כתב ראבי"ה אע"ג דנכפה לגבי אשה הוי מום אין ראי' להחשיב מום גבי איש דאשה בכל דהו ניחא לה, ותדע דלא קתני נכפה גבי מומי דאיש ואין בידינו לכפות בלא ראי' ברורה כו', והובא נמי בהגהות אשר"י שם. והנה הא דגבי אשה נכפה הוי מום היינו בלא ידע, דבידע הא סבר וקבל, דמש"ה אמרינן דהוי כמום שבסתר דיכול לטעון דלא ידע מזה, א"כ אם נביא מזה ראי' לאיש ע"כ היינו ג"כ בלא ידעה, דאי בידעה פשיטא דליכא ראי' דהא כל המומין דאשה בהיו באיש אין כופין דסברה וקבלה, ומשנה מפורשת היא דהאיש שהיו בו מומין אין כופין ואף למאן דתני נולדו הא כ"ש היו דסברה וקבלה, ואיך ס"ד דראבי"ה להביא ראי', וע"כ דכוונתו ג"כ בלא ידעה דאין להביא ראי' ולומר דכמו דגבי אשה הוי מקח טעות לענין דתצא שלא בכתובה ה"נ באיש הוי מקח טעות לענין זה דכופין אותו להוציא, ואה"נ לס"ד זה אם נביא ראי' מאשה לאיש בכל המומין דאשה גם באיש בלא ידעה נימא דמקח טעות הוא לענין דכופין, רק דנקט נכפה לרבותא דאף בנכפה דהוי מום גדול עכ"ז י"ל ג"כ בלא ידעה דאין כופין, דאין ראי' ממומי דאשה בלא ידע לאיש בלא ידעה ויש לומר דבאיש אף בלא ידעה אין כופין דאשה בכל דהו ניחא לה ולאו מקח טעות הוא ואף בנכפה נמי הוי ככל המומין ושלא נימא דנכפה הוי מום גדול יותר ע"ז כתב ותדע דלא קתני נכפה גבי מומי דאיש, אלמא דאיננו מום גדול כמומין דמתני' בתרייתא, וממילא י"ל דדינו ככל המומין דאין ראי' מאשה לאיש דבאיש אף בלא ידעה איננו מקח טעות דבכל דהו ניחא לה כן נראה לי מוכרח ביאור דברי ראבי"ה. א"כ מבואר דבאיש אף דלא ידעה אין כופין אותו להוציא וכהב"ח והבי"מ, ודלא כהבי"ש. וכן נראה לי מוכרח מהמרדכי שם (סי' ר"ג) והובא נמי בהגהות אשר"י שם גבי ריח החוטם לענין אם ריח החוטם הוי מום באשה, דכתב דהר"מ אומר דאדרבא מדתנן האיש שהיו בו מומין אין כופין ש"מ דאשה יכולה לסבול יותר, מכלל דמפרש דמיירי אף בלא ידעה דאי בידעה דוקא דסברה וקבלה א"כ מנ"ל ראי' דאשה יכולה לסבול יותר הא גם באיש בידע אינו יכול לטעון כלל דסבר וקבל, וע"כ דסובר כהב"ח והבי"מ דמיירי אף בלא ידעה.