אור גדול פז

אבל להנ"ל דואלו שכופין ר"מ היא, וא"כ בלא"ה לק"מ ושוב אין לנו הכרח לדחוק בזה ומה"ת לפרש בדוחק הא דקאמר כ"ש היו דסברה וקבלה הוא אף בלא ידעה, עכ"ז הא פשטות המתני' דהיו בו מומין משמע דומיא דמתניתין דלעיל מינה דהיו בה מומין דמיירי בלא ידע וה"נ משמע דמיירי בהכי דלא ידעה, וגם מהירושלמי שנתבאר לעיל (אות ו') משמע ג"כ דלמאן דתני היו היינו בלא ידעה וכנ"ל. אמנם כיון דנתבאר דמוכח מהרמב"ם ע"כ דאין לחלק לענין היו ולא ידעה בין מומין דכופין להוציא לשאר מומין, דאם הפירוש כ"ש היו דסברה וקבלה בידעה מוכח דבלא ידעה אף בשאר מומין כופין, וכמו שהוכיח הבי"ש וכנ"ל. ואם הפירוש כ"ש היו דסברה וקבלה אף בלא ידעה שוב מוכח מהרמב"ם דאף במומין שכופין להוציא עכ"ז בהיו ולא ידעה אין כופין וכנ"ל, א"כ כיון דמוכח מדברי הרמ"ה שהביא הטור (ריש סי' קנ"ד) דבמומין שכופין להוציא בהיו ולא ידעה ג"כ כופין, דדוקא בידעה דקדק דאין כופין מכלל דבלא ידעה כופין, א"כ מה"ת לעשות מחלוקת בזה בין הרמב"ם להרמ"ה, וכיון דבמומין שכופין להוציא כופין בהיו ולא ידעה, ממילא מוכח מהרמב"ם דבשאר מומין ג"כ כופין בלא ידעה וכנ"ל וכשיטת הבי"ש הנ"ל, וכן ראיתי להרדב"ז (ח"ד סי' ר"ס) שכתב בפשיטות דהא דכתב הרמב"ם נולדו לא אתי לאפוקי היו ולא ידעה רק לאפוקי היו וידעה וכהרמ"ה, וממילא מוכח דבשאר מומין נמי בלא ידעה כופין וכנ"ל. וחפשתי בראשונים ומצאתי באור זרוע (סוף חלק א' סימן תש"ס) שהביא שם זו הגמ' מאן דתני נולדו כ"ש היו וכתב פי' שידעה שהיו וסברה וקבלה, א"כ מבואר דפירש ג"כ כ"ש היו בידעה, ומוכח דלמאן דתני היו היינו ג"כ בידעה דוקא, אבל בלא ידעה כופין. ומצאתי עוד בשמ"ק כתובות (ע"ז א') על מתני' דהאיש שנולדו בו מומין שכתב בשם ר' ישעי' מטראני וז"ל פי' ל"מ אם הוו בו מקודם שראתה אותם האשה ונתפייסה כו', א"כ מבואר ג"כ דפירש הסוגיא כ"ש היו בידעה וכהאו"ז הנ"ל, וא"כ מבואר לנו מכל הראשונים הנ"ל האו"ז ור' ישעי' מטראני כהבי"ש, ואף לשיטת הרמ"ה נתבאר מהרמב"ם דקאי בשיטתי' ג"כ כהבי"ש וכנ"ל. ט) וראיתי להבית מאיר (ריש סי' קנ"ד) שיצא לחלוק על הבי"ש והב"ח הנ"ל, ותמה על הב"ח דאיך ס"ד לפרש לשיטת הטור מתני' דהיו דמיירי בידעה, דא"כ כל המשנה משנה שאינה צריכה היא דבקו"ח ידעינן לה מאשה, דתנינן בה כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים דהוא דוקא בלא ידע אבל בידע מחל, וכמבואר (בדף ע"ה) במומין שבגלוי אינו יכול לטעון וגם אם יש מרחץ משום דידע ומחל, וא"כ כ"ש באיש, ומכח זה העלה דליכא למ"ד דמיירי בידעה. והנה כבר נתבאר דהאו"ז והר' ישעי' דטראני מפרשי להדיא דמיירי בידעה, ומאוד אני תמה על הבית מאיר ועל תמיהתו, דלדעתו דהיכא דבאשה הבעל אינו יכול לטעון להפסידה כתובתה כ"ש גבי איש דאין כופין להוציא, א"כ לשיטת הטור דבמומין דמתני' בתרייתא אף בידעה כופין כ"ש באשה במומין אלו דאף בידע מתחלה יכול לטעון עלי' טענת מומין להפסידה כתובתה, וזה לא שמענו ומכל הפוסקים (בסי' קי"ז) משמע דכל דידע יהי' איזה מום שיהי' אינו יכול לטעון עלי' עוד, וכן מבואר בהגהות אשר"י על משנה בתרייתא וז"ל לכאורה נראה דל"א סבורה הייתי לקבל וכו' אלא גבי אשה אבל גבי איש לא דבכל דוכתי אמר ראה ונתפייס כו' יעו"ש. וההסבר בפשוט עפ"י מאי דמבואר במהרי"ק (שורש ק"ז), דלענין כתובה וחיובי ממון לא שייך לומר כסבורה הייתי דריצוי לשעה סגי דכיון דנתרצה לשעה כבר נתחייב לה כל חיובי ממון, אבל לא מהני הריצוי לשעה להתחייב להיות מרוצה לעולם ושפיר שייך כסבורה הייתי יעושה"ט, וא"כ א"ש דבאשה דאין שום נ"מ לענין הגט, דהא יכול לגרשה בע"כ מדין הש"ס, רק לענין הכתובה וחיובי ממון כל היכא דידע ונתפייס ונתרצה לשעה כבר נתחייב עבור זו השעה ולא שייך כסבור הייתי, משא"כ באיש אף דנתרצית לשעה יכולה לומר כסבורה הייתי ואיננה מחויבת להיות מתרצית לעולם, ומש"ה כופין אותו במומין דמשנה בתרייתא. ומדברי הגהות אשר"י הנ"ל נראה עוד הסבר אחר, דבתר דמסיים דגבי איש לא אמרינן סבור הייתי דבכל דוכתי אמר ראה ונתפייס, כתב וגם נסתפקה שדהו אבל נסתפחה שדה שלה לא אמרינן, דלכאורה אין לזה שייכות להקודם, והנראה דכוונתו להסביר טעמא דמילתא על הא דבאיש לא אמרינן כסבור הייתי, והיינו משום דהא דנשתנה הרצון דעכשיו אינו יכול לקבל הוי כנולדו המומין עכשיו, דלידת הרצון שלא לקבל הוי כלידת המומין, וא"כ אתי שפיר דבדידי' בנולדו בה מומין אמרינן לענין כתובה נסתפחה שדהו, א"כ ה"נ בהיו בה וידע וסבר וקבל אף דעכשיו נשתנה הרצון ואינו יכול לקבל עכ"ז אמרינן על לידת הרצון דנסתפחה שדהו, אבל בדידה לענין כפי' לגרשה דבנולדו בו כופין אותו ולא אמרינן נסתפחה שדה שלה, וכמ"ש בתוס' (ע"ז א') ד"ה אבל, א"כ ה"נ אף בהיו בו וידעה וסברה וקבלה יכולה לומר דעכשיו אינה יכולה לקבל והוי כנולדו עכשיו, והוא הסבר נכון ג"כ. וא"כ אשה"ט ולק"מ תמיהת הבי"מ גם בכל המומין, דאף דידעינן באשה דהיכא דהיו בה וידע אינו יכול לטעון עלי' טענת מומין ומגיע לה כתיבה, עכ"ז שפיר איצטריך לאשמועינן באיש דאין כופין אותו לגרש ואינה יכולה לומר עכשיו אינני יכולה לקבל וראיתי בשמ"ק כתובות (דף ע"ז) בשם ר' ישעי' מטראני דכתב באמת דבמומין גדולים אף דראה וידע מקודם עכ"ז תצא שלא בכתובה מטעם דיכול לומר כסבור הייתי ויליף לה מקו"ח מאשה, ונראה דיחיד, הוא בזה ונגד משמעות כל הפוסקים. והנראה דאזיל לטעמי' דבמתני' (דף ע"ה) במומין שבגלוי כתב דר"מ פליג אף על מומין שבגלוי וטעמו משום דהבעל יכול לומר כסבור הייתי, והביאותיו לעיל (אות ו'), א"כ לדידי' מוכח דריצוי לשעה לא מהני אף לענין כתובה וחיובי ממון, ודלא כמהרי"ק הנ"ל, וגם דלידת הרצון לא הוי כלידת המומין, וטעמו משום דכיון דעכשיו אינו יכול לקבל איגלאי מילתא למפרע דריצוי דטעות הי', הלכך לשיטתי' שפיר דן הקו"ח הנ"ל, אבל הר"י מטראני יחיד הוא גם בזה, דיתר הראשונים לא פירשו כן רק או דר"מ לא פליג על מומין שבגלוי או דטעמו דגם מומין שבגלוי יש לומר דלא ידע מהן, וכמו שנתבאר לעיל (אות ו'), וא"כ שפיר יש לומר כמהרי"ק והגהות אשר"י הנ"ל ואשה"ט בפשוט קו' הבי"מ הנ"ל. ואף להר"י מטראני הנ"ל לק"מ קושיית הבי"מ הנ"ל, דשפיר איצטריך לאשמועינן דבאיש אף ר"מ מודה, ותדע דהר"י מטראני עצמו פירש הסוגיא בהיו וידעה וכנ"ל וע"כ כנ"ל, עוד תמה הבי"מ על שי' הבי"ש, דאיך אפשר דבלא ידעה באיש כופין, הא משנה שלימה שנינו כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים והיינו בלא ידע, ולמאי דקדק בנשים הא גם באנשים פוסלים בלא ידעה לענין שכופין להוציא ולפי הנ"ל גם זה לאו קו' היא כיון דלאו בחד ענינא נינהו, דבאשה היינו לענין כתובה, דלענין גט ליכא נ"מ דבלא"ה מצי לגרשה בע"כ, ואשמועינן דאפילו ריצוי לשעה ליכא וכנ"ל, ובאיש הנ"מ לענין כופין ולא לענין כתובה, ולא חד גוונא וחד, מכסיסא נינהו ותדע דהא למ"ד היו אבל נולדו כופין, א"כ נ"מ גם באיש לענין נולדו ומאי דקדק בנשים, וכמו שהקשה הבי"מ בעצמו ומה שתירץ ע"ז דלמ"ד נולדו כופין היינו במומין גדולים דוקא, הנה יעוי' בת' הרא"ש (ריש כלל מ"ב) לענין אשה נכפית, יעו"ש שכתב בריש דבריו וז"ל אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו מומין קטנים כופין אותו להוציא, וכוונתו למ"ד היו דס"ל דבנולדו כופין, אף דלכאורה דבריו תמוהין דהא אין הלכה כהך מ"ד רק כמ"ד נולדו דאף בנולדו אין כופין, וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים, ומצאתי