אור גדול פו

שפיר י"ל דס"ל כחכמים דמשנה בתרייתא, דס"ל לרשב"ג דמומין גדולים דחשיב דמיא למומין דמשנה בתרייתא דאף בידעה יכולה לומר כסבורה הייתי לכ"ע, ואי"ל דהא דמוקי לרשב"ג כר"מ היינו משום דגם זו"ז איתא בירושלמי (פ"ב דב"ב) דרשב"ג כר"מ וא"כ קושטא דמלתא קאמר, דז"א דנהי דס"ל כר"מ במומין דמשנה, בתרייתא דאף בהתנה יכולה לומר כסבורה הייתי, מנ"ל לומר כן במומין גדולים דמשנה קמייתא דרבנן סברי דאינה יכולה לטעון כסבורה הייתי דסברה וקבלה א"כ מה"ת לעשות פלוגתא רחוקה דלרשב"ג אף בהתנה יכולה לטעון כסבורה הייתי דדמיא למומין דמשנה בתרייתא, דלמא גם לרשב"ג דוקא בלא התנה וכעין דס"ל לר"מ במומין שבגלוי ולחכמים דמשנה בתרייתא. ע"כ נראה בביאור דברי הירושלמי עפ"י מאי דאיתא בשיטה מקובצת כתובות (דף ע"ה) גבי מתני' דהיו בה מומין, בשם רש"י במה"ק ותלמידי רבינו יונה וריב"ש, דפירשו ג"כ דר"מ פליג אף על מומין שבגלוי ופירשו דטעמו משום דאף שבגלוי אפשר דלא ראה אותם וחכמים סברי דשבגלוי ודאי ראה וניפייס, וא"כ אשה"ט בטוב טעם דברי הירושלמי עפ"י מאי דנתבאר לעיל דהיו היינו היו ולא ידעה והא דמקשה מרשב"ג היינו משום דמומין דחשיב רשב"ג היינו מומין שבגלוי, וזאת סובר הירושלמי דידע הו"ל כהתנה וחכמים דמשנה בתרייתא דפליגי בהתנה פליגי נמי בידעה, והא דקתני היו עד שלא נישאו היינו בלא ידעה, וא"כ שפיר תי' דרשב"ג ס"ל כר"מ או כקדמיא או כאחריא, פי' או דסובר כר"מ דמשנה ראשונה דגם במומין שבגלוי יכול לטעון דלא ידע מהן, וא"כ לפ"ז מצי סבר שפיר כחכמים דמשנה בתרייתא דאינה יכולה לומר כסבורה הייתי רק דרשב"ג מיירי בלא ידעה דהוי מומין שבגלוי, עכ"ז סובר כר"מ דאף במומין שבגלוי יכול לומר דלא ידע וה"נ בדידה בהיו בו מומין גדולים, ועד שיתנה דקאמר הירושלמי היינו בכדי דלא תוכל לטעון דלא ידעה, או כאחריא היינו דבזה ס"ל כחכמים דבמומין שבגלוי אינו יכול לטעון דלא ידע דוודאי ידע וה"נ ודאי ידעה רק דס"ל כר"מ דמשנה בתרייתא דיכולה לומר כסבורה הייתי וממילא אפילו התנה דהא ידעה דמיא להתנה ואשה"ט. וא"כ נתבאר מהירושלמי כשיטת הרמ"ה דידעה דמיא להתנה וחכמים פליגי נמי על ידעה, דאל"כ לא הוי צריך לומר דרשב"ג ס"ל כר"מ וכנ"ל, וגם מוכח כשיטת הב"ח והבי"מ דהיו היינו שהיו ולא ידעה, דמש"ה אתיא לי' שפיר ג"כ דרשב"ג יסבור כר"מ דמשנה ראשונה משום דמיירי בלא ידעה, וגם מוכח מהירושלמי דסיפא דואלו שכופין להוציא אתיא כרבנן, והיו עד שלא נישאו היינו בלא ידעה, דסיום דברי הירושלמי שם הוא מבואר דואלו להוציא רבנן, ותמיהני על המגיד והגר"א זצ"ל (ריש סי' קנ"ד) שלא הביאו הירושלמי הנ"ל דמבואר דהא דקאמר כסבורה הייתי אינו אלא לר"מ וכנ"ל, עכ"פ נתבאר מהירו' הוכחה נכונה לשיטת הרמ"ה וכהבנת הב"ח והבית מאיר בשיטתו. ז) אמנם מהרמב"ם נראה להוכיח דלא כשיטת הב"ח והבית מאיר הנ"ל, דהנה מהרמב"ם (פכ"ה מאישות הי"א) מוכח דס"ל כשי' הרמ"ה וכמ"ש המגיד שם, מדלא נקט במומין שכופין להוציא רק נולדו, והבי"ש (ריש סי' קנ"ד סק"ב) רצה לסתור זה דלעולם ס"ל כשיטת הטור רק דנקט נולדו משום הכתובה. ודבריו תמוהין, דא"כ הא דפליגי ר"מ ורבנן בהתנה היינו לענין כפי' להוציא בלא כתובה והא דנקט ת"ק בין שהיו עד שלא נישאו היינו בהיו וידעה לענין כפי' להוציא בלא כתובה, א"כ אמאי השמיט הרמב"ם דינא דמתני' דבהיו ולא התנה עכ"פ כופין להוציא אף דידעה מטעם כסבורה הייתי, ואי דנימא דלענין כפי' להוציא פשיטא לשיטת הרמב"ם (פי"ד מאישות) דבשאר מאיס עלי ג"כ כופין א"כ לא גרע היו וידעה משאר מאיס עלי ולא איצטריך לאשמועינן, ז"א דא"כ הדר קשי' מאי פליגי ר"מ ורבנן בהתנה וע"כ לענין כתובה ולפ"ז לת"ק ג"כ אף בידעה אית לה כתובה, אי ס"ל כשיטת הטור, וא"כ הדר קשיא אמאי נקט נולדו, ועוד דכיון דמחלוקת ר"מ ורבנן לענין כתובה א"כ חכמים דאמרי מקבלת ע"כ חוץ ממוכה שחין, ע"כ דבמוכה שחין גם לרבנן אית לה כתובה, וא"כ הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דבמוכה שחין אף בהתנה אית לה כתובה דמבואר במתני' ע"כ נראה ברור בדעת הרמב"ם כשיטת המגיד והב"י, דהרמב"ם אזיל בשיטת הרמ"ה דידעה דמיא להתנה ולכך נקט נולדו דוקא, ויעוי' בבית מאיר דגם הוא כתב להוכיח מהרמב"ם דס"ל כשיטת הרמ"ה, ומה שהוכיח הבי"ש דאכתי תקשי אמאי נקט הרמב"ם במוכה שחין נולד, לק"מ דכיון דכתב הרמב"ם במוכה שחין דאף אם רצתה לישב עמו אין מניחין לה ואנן כייפינן להוציא אף אם שניהם רוצים לדור, א"כ פשיטא דהתנה לא מהני' מידי [לענין כפי' להוציא עכ"פ.] ולא צריך לאשמועינן. וכיון שהוכחנו בבירור דדעת הרמב"ם כהרמ"ה, מעתה מוכח ג"כ דלא כשיטת הב"ח והבי"מ דס"ל דלמ"ד היו כל הנפקותא בין משנה קמייתא לבתרייתא אליבא דחכמים הוא רק בהיו ולא ידעה דלדידי' בנולדו כופין לעולם בכל המומין רק בהיו ולא ידעה בקמייתא און כופין ובבתרייתא כופין, א"כ אכתי תקשי על הרמב"ם דהשמיט לאשמועינן גבי מומין דכופין להוציא בבא המפורשת במתני' דהיו בה עד שלא נישאו, דהיינו היו ולא ידעה לשי' הב"ח והבי"מ, דהוי רבותא טפי מנולדו כדמוכח ממתני' קמייתא למ"ד היו דבנולדו כופין ובהיו ולא ידעה אין כופין, וא"כ הו"ל לאשמועינן רבותא דאף בהיו ולא ידעה כופין דמבואר במתני' להדיא, אלא ודאי מוכח דאף דסובר כהרמ"ה עכ"ז איננו מפרש כשי' הב"ח והבי"מ לענין הנפקותא בין משנה קמייתא לבתרייתא למ"ד היו דהוא לענין היו ולא ידעה וכנ"ל. ח) ואכתי לענין הדין אין לנו הכרע, דאף דנתבאר מהרמב"ם דלא כשיטת הב"ח והבי"מ, עכ"ז יש לפנינו ב' דרכים על דהשמיש הבבא דהיו עד שלא נישאו, או דמפרש כפירוש הבי"ש דבבא דהיו עד שלא נישאו היינו דהיו ולא ידעה ובמתני' קמייתא נמי בהיו ולא ידעה כופין רק דעיקר החילוק בין קמייתא לבתרייתא הוא לענין נולדו, ולהכי שפיר השמיט האי בבא דהיו עד שלא נישאו דבזה לאו דוקא בהני מומין רק בכל המומין אף דמתני' קמייתא, והא דלא כתב בכל המומין דבהיו ולא ידעה כופין, משום דידוע דרכו בקודש דאיננו מביא מאי דאיננו מבואר להדיא בש"ס רק מדיוקא, והכא איננו מבואר להדיא בלא ידעה רק דמוכח כן מדיוקא מהא דקאמר כ"ש היו דסברה וקבלה מכלל דמיירי בידעה דשייך סברה וקבלה אבל בלא ידעה דלא שייך סברה וקבלה כופין וכדדייק הבי"ש. אמנם אפ"ל עוד עפ"י מאי דנתבאר לעיל (אות ה'), דבבא דהיו עד שלא נישאו נמי ר"מ היא ורבנן פליגי עלה וא"כ שוב שפיר י"ל דמאי דקאמר היו עד שלא נישאו היינו בין ידעה בין לא ידעה ורבנן פליגי אתרווייהו בין על ידעה בין על לא ידעה. דכל היכא דהדין דידעה אין כופין גם בלא ידעה אין כופין, מטעם שכתב הב"ח משום דאפשר דידעה, או כמ"ש הבי"מ משום דלא חקרה ולא התנתה סברה וקבלה, וכן האי דקאמר לעיל שם למ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבלה מיירי נמי אף בלא ידעה דשייך סברה וקבלה וכמ"ש הב"ח והבי"מ, והרמב"ם דנקט נולדו הוא בדוקא לאפוקי נמי היו ולא ידעה. ויצמח לנו מזה עוד חומרא יותר ממ"ש הב"ח והבי"מ, דלדידהו עכ"פ במומין שכופין להוציא כופין בהיו ולא ידעה, אבל להנ"ל אף באלו מומין אין כופין רק בנולדו אבל לא בהיו אף דלא ידעה, ואף דכל הלחץ שלחץ להב"ח והבי"מ לפרש הא דקאמר למ"ד נולדו כ"ש היו היינו בלא ידעה, הוא מכח הקושיא דמאי איכא למ"ד היו בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים, ולכך הוכרחו לדחוק דמיירי בלא ידעה והא דקאמר דכ"ש היו דסברה וקבלה היינו כהסבר הב"ח או כהסבר הבי"מ,