אור גדול פה

היא דבאחיו לא היתה יכולה לכופו דמקבלת היא על כרחה ושפיר אשמועינן דביבם יכולה לכופו דקבלתה לאחיו לא מהני ליבם, וא"כ שפיר מוכח דבנולדו יכולה לכוף. גם לבעל, דאי אינה יכולה לכוף לבעל להוציא א"כ גם ביבם אמאי כופין לחלוץ, דהא יבם דמי לבעל היכא דנולדו דהיכא דבבעל אין כופין בנולדו גם ביבם אין כופין דאשה הקנו לו מן השמים, וע"כ דבנולדו מודו חכמים ולא פליגי רק בהיו וידעה ובהתנה וא"ש [אמנם לשיטת הסוברים דביבם בורסי ומו"ש אין כופין לה להתייבם וגם לו אין כופין לחלוץ, וכמ"ש הרשב"א והריטב"א יבמות (ל"ט ב'), א"כ אין ראי' דבבעל כופין להוציא, אמנם כל הפוסקים אין סוברים כן כמבואר (בסי' קס"ה), וגם אף לדידהו עכ"פ באשה היכא שאיננה צריכה לקבל ע"כ כופין להוציא ומיבמה מוכח דאי"צ לקבל על כורחה וממילא דכופין.] ולכאורה מסוגיא דלעיל ראי' מוכרחת לשיטת הרמ"ה וכנ"ל, מדפריך לי' מרשב"ג וניחא לי' לחכמים דמשנה בתרייתא, וקשיא טובא לשיטת הטור דס"ל דגם לחכמים דמשנה בתרייתא איכא חילוק בין ידעה להתנה וע"כ מטעם כסבורה הייתי א"כ מאי ס"ד דמקשה דפריך לרשב"ג וכנ"ל. והנראה ליישב עפ"י מאי דאיתא בת' מהרי"ק (שורש ק"י) דהשיב לזה שכנגדו דרצה לומר דלא שייך כסבורה הייתי רק במילי דאיסותא כמוכה שחין וחביריו דמשנה בתרייתא אבל בשאר מומין לא, והשיב עליו המהרי"ק מהא דאמר לרשב"ג כסבורה הייתי אף דמיירי בנקטעה ידו ונשברה רגלו דלאו מילי דאיסותא נינהו, ויעו"ש דקאמר דבאמת בזה פליגי רשב"ג ורבנן יעושה"ט, וא"כ א"ש דזה הי' דעת דאף דגם לחכמים דמשנה בתרייתא מוכרח דאמרינן כסבורה הייתי היכא דידעה ולא התנה, אפ"ה סבר דלא שייך רק במילי דאיסותא אבל לא במומין דרשב"ג, והתרצן חידש דלרשב"ג גם בזה אמרינן כסבורה הייתי ואשה"ט. עכ"פ נתבאר גם לשיטת הרמ"ה ליישב הסוגיא דמיירי בהיו וידעה, וכדמשמע פשטות הסוגיא דסברה וקבלה דמיירי בידעה, ומדלא מוקי בלא ידעה מוכח דסובר הגמ' דבלא ידעה אין סברא שלא לכוף, וכמ"ש הבי"ש, וקושיית הב"ח הנ"ל כבר נתבאר ליישב בב' אופנים. ו) אמנם הב"ח ואחריו החזיק הבית מאיר דלשיטת הרמ"ה הפירוש בהסוגיא בהיו ולא ידעה, והא דקאמר דסברה וקבלה היינו דאפשר דידעה וסברה וקבלה, וכבר נתבאר לעיל בדברינו (באות ג') באור דבריו, דספק הוא ומספיקא אין כופין להבעל להוציא, והבית מאיר פירש ג"כ הסוגיא בלא ידעה אך הסביר באופן אחר האי דקאמר דסברה וקבלה, דהיינו מדלא תקרה ולא התנתה מכלל דסברה וקבלה אף אם יהיו בו מומין, דאף דבאשה שנמצאו בה מומין שהיו בה קודם שנתארסה לא אמרינן הכי, היינו משום דאיכא גבי' חזקה אין אדם מתפייס במומין, אבל אשה דבכל דהו ניחא לה וליכא גבה חזקה אמרינן מדלא חקרה מכלל דסברה וקבלה, והבית מאיר הוסיף דכן מוכרח לבאר לדעת כל הפוסקים ואף לשיטת הטור, ומתמיה על הב"ח דניחא לי' לפרש לשיטת הטור דמיירי בידעה, ודבריו יתבאר להלן אי"ה דאינם מוכרחים כלל ועתה נבאר בשיטת הרמ"ה דקיימינן בי', דלפע"ד נראה להביא ראי' מהירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ח) לשיטת הרמ"ה, ומשם יתבאר ג"כ סייעתא להבנת הב"ח והבית מאיר בשיטת הרמ"ה דמיירי בלח ידעה וכנ"ל. ונקדים מאי דיש לתמוה לכאורה לשי' הב"ח והבית מאיר, דהיו הפירוש בלא ידעה ואפ"ה קאמר דסברה וקבלה, או משום דאפשר דידעה וכמ"ש הב"ח ומספק אין כופין, או כמ"ש הבית מאיר מדלא חקרה ולא התנתה מכלל דסברה וקבלה, דלפ"ז יש להבין במתני' בתרייתא במומין דכופין להוציא דקתני בין שהיו עד סלא נישאו, דנהי דהפירוש הוא בהיו ולא ידעה בהן להרמ"ה. אכתי איך כייפינן לו להוציא ולא. חיישינן דלמא ידעה לפי' הב"ח הנ"ל, וכן אמאי לא אמרינן מדלא חקרה ולא התנתה מכלל דסברה וקבלה, ויהא הדין בלא ידעה כמו בידעה דלשיטת הרמ"ה לא כייפינן, וע"כ דהיינו טעמא משום דבמומין גדולים כאלו איכא חזקה גדולה דאין אדם מתפייס אף גבי אשה ותלינן מסתמא דלא ידעה עד דידעינן בוודאי דידעה, משא"כ במומין דמתני' קמייתא דליכא באשה כ"כ חזקה דאין אדם מתפייס שפיר חיישינן מסתמא לידעה ונתפייסה, או מדלא חקרה ולא התנתה שפיר אמרינן דסברה וקבלה, כן נראה מוכרח לשי' הב"ח והבית מאיר הנ"ל, ומעתה לפ"ז יש לתמוה דא"כ מאי מקשה למ"ד היו מרשב"ג, דלמא גם רשב"ג מיירי בלא ידעה ובמומין גדולים ס"ל דמסתמא תלינן דלא ידעה וגם לא נתפייסה, וכעין דס"ל לחכמים במומין דמשנה בתרייתא הנ"ל ולמאי איצטריך לתרץ סברת כסבורה הייתי דז"א אלא לר"מ דמשנה בתרייתא ולא מתרץ ברווחא כנ"ל דמיירי בלא ידעה ואף לחכמים. ולכאורה הדברים מתמיהין מאוד לשיטת הב"ח והבית מאיר בשיטת הרמ"ה. והנראה ליישב דאף דהא דקאמר ת"ק האיש שהיו בו היינו אף בלא ידעה, עכ"ז רשב"ג ע"כ דפליג במומים גדולים אף בידעה, דהא מומים גדולים דחשיב רשב"ג היינו נקטעה ידו ונשברה רגלו וניסמית עינו דהוי מומין שבגלוי דתלינן דראתה וידעה, וכדפריך סתמא דגמ' לעיל (ע"ה א') גבי שומא על פדחתה והא ראה ונתפייס. ושם במשנה דקתני דבמומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ויעו"ש בתוד"ה וחכמים דס"ל דגם ר"מ לא פליג על זה, א"כ למ"ד היו מוכרח דרשב"ג פליג במומין גדולים אף בידעה דסברה וקבלה ושפיר פריך. ובכל הנ"ל יתבארו היטב דברי הירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ח), דקאמר מקודם דרב תני במתני' היו אבל נולדו כופין והדר קאמר אתי' דרבנן כשהיו בו ודרשב"ג כשנולדו בו והיטב אשר ביאר בזה בנועם ירושלמי דכונתו לקו' הגמ' דרשב"ג ע"כ בנולדו דאי בהיו דסברה וקבלה מה לי גדולים מה לי קטנים, וע"ז מתרץ הירו' אתי' דרשב"ג כר"מ, [ויעוי' בה' מיימוני להל' אישות (סי'. ל"ג) דהביא להאי ירושלמי וביאר באו"א האי דקאמר אתי' דרבנן כשהיו בו ודרשב"ג כשנולדו דקאי להלכה ולפס"ד דפסקינן כרבנן בהיו וכרשב"ג בנולדה, אמנם אף לדידי' האי דקאמר אתי' דרשב"ג כר"מ ע"כ לפרש סכמא דרשב"ג אתי בהיו בו דלא תקשי קו' ש"ס דילן]., ובתר הכי קאמר הי דין ר"מ כקדמיא כאחריא אין כקדמיא עד שיתנה אין כאחריא אפילו התנה לאו כלום הוא, ופי' ע"ז בנועם ירושלמי דהא דקאמר כקדמיא היינו ר"מ דמשנה דהיו. בה מומין, דס"ל להירו' דר"מ פליג אף על מומין שבגלוי וטעמא דר"מ הוא משום דס"ל דיכול הבעל לומר כסבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל עד שיתנה בפירוש לקבל דאז לא מצי למימר הכי, וע"ז קאמר אין כקדמיא, אם הא דרשב"ג אתיא כר"מ דמשנה ראשונה, ה"ג עד שיתנה דבהתנה שוב אין כופין, ואין כאחריא ואם אתיא כר"מ דמשנה אחרונה אפילו התנה לא כלום הוא, כעין דס"ל לר"מ במשנה בתרייתא דאף בהתנה יכולה לומר כסבורה הייתי, כן פירש בנועם ירושלמי ולדעתי תמוה לפרש כן דאף דמאי דמפרש בנועם ירושלמי דטעמא דר"מ דפליג אף במומין שבגלוי היינו טעמא משום דיכול לומר כסבור הייתי מצאתי כן בשמ"ק כתובות (דף ע"ה) בשם הר' ישעי' דטראני, עכ"ז נראה דאי אפשר להעמיס כן בירושלמי, דלפ"ז ע"כ מוכח מר"מ דמשנה קמייתא לחלק בין ידע לבין התנה, דאף דגם בידע סביר וקבל עכ"ז בלא התנה יכול לומר כסבור הייתי ובהתנה אינו יכול לומר, א"כ לפ"ז ממילא אין לנו הכרח לומר דחכמים דמשנה בתרייתא דפליגי בהתנה פליגי נמי בידעה, דכיון דשפיר יש לחלק בין ידעה להתנה, וכדמצינו לר"מ במשנה דהיו בה מומין דמחלק כן וכנ"ל שפיר י"ל כן גם לחכמים דמשנה בתרייתא, ומה"ת לעשות מחלוקת רחוקה וגם לדחוקי בפירושא דמתני' בתרייתא דפשטא דמתני' משמע דלא פליגי רק בהתנה ורישא ד"ה היא אף בידעה, ופשיטא דלהאי פירושא יש לנו לומר כשיטת הטור דבידעה ולא התנה אף חכמים מודים, א"כ לפ"ז קשיא על הירושלמי דלמאי צריך לומר דרשב"ג ס"ל כר"מ הא