אור גדול פד

נולדו, דלפ"ז שפיר יש לומר דידעה דמיא להתנה, והא דקתני בבתרייתא בין שהיו עד שלא נישאו היינו בלא ידעה, והחילוק בין קמייתא לבתרייתא הוא בנולדו. והנה לכאורה תירוץ הבי"ש תמוה מאוד ואיננו מובן כלל, דכיון דלמ"ד היו מוכרח כהטור דידעה לא הוי כהתנה וממ"ד נולדו איננו מוכרח דפליג עלי' בהא, א"כ מה"ת למשוי מחלוקת בכדי, דהא כל הכרח הרמ"ה הוא מסברא דכיון דידעה וסברה וקבלה וחכמים לא ס"ל סברת כסבורה הייתי מה לי התנה מה לי לא התנה רק דידעה, וכיון דממ"ד היו ע"כ מוכרח לחלק ביניהם וממ"ד נולדו אין הכרח דפליג, מנ"ל להרמ"ה לעשות מחלוקת בחנם במקום דלא מוכח, ואין זה סגנון כלל וכן תמה הבית מאיר. ויען כי ידוע דהבי"ש רב גוברי' וח"ו שידבר דברים שאין להם שחר, ע"כ נראה דכוונה עמוקה כיון בזה ודבריו באו בקיצור כדרכו בקודש. ד) והוא בהקדים דברי המגיד (פכ"ה מאישות) שכתב על דעת הרמב"ם דהוא כשיטת הרמ"ה, וכתב ע"ז המגיד שם דנראה כן מהסוגיא האמורה על המשנה דאיש שנולדו בו מומין, ולא ביאר אופן הראי', [והגר"א וצ"ל (ריש סי' קנ"ד) כתב דמלשון כסבורה הייתי דקאמר על רשב"ג ש"מ שהיא אליבא דר"מ, ואיננו מובן כלל, דאי מודו רבנן בידעה ע"כ ג"כ מהאי טעמא דבלא התנה גם הם סוברים סברת כסבורה הייתי א"כ שייך שפיר הלשון גם לרבנן בידעה ולא התנה, גם סוף דבריו אינם מובנים לי, שכתב דדוחק דת"ק ורשב"ג פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים, הא ל"פ רק במומין דמתני' קמייתא אבל במומין דאידך מתני' משמע דכולהו ס"ל כר"מ. ואפשר דכוונתו בסברת הפלוגתא דר"מ וחכמים.]. והנראה לבאר ראייתו, דקשיא טובא על סברת המקשן דמקשה מרשב"ג דבשלמא למ"ד נולדו היינו דשאני בין גדולים לקטנים אלא למ"ד היו מה לי גדולים מה לי קטנים, יתמוה לכאורה למאי דלא ידע סברת כסבורה הייתי מאי קשיא לי' על רשב"ג טפי מעל חכמים דמתני' בתרייתא דג"כ סברי דכופין אף בהיו עד שלא נישאו, דסברה וקבלה, וא"כ לכ"ע מוכרח סברת כסבורה הייתי, ומאי קאמר בשלמא למ"ד נולדו אתי שפיר הא גם לדידי' אכתי תקשי מ"ט דחכמים דמתני' בתרייתא דמודו בהיו דכופין וע"כ מטעם כסבורה הייתי, וא"כ כיון דלכ"ע ע"כ מוכרח סברת כסבורה הייתי אף למ"ד נולדו, שוב ממילא ל"ק אף למ"ד היו מרשב"ג דמתני' קמייתא, ומאי הי' ס"ד דהמקשן דפריך מרשב"ג למ"ד היו כיון דמבואר הוא מחכמים דמשנה בתרייתא לכ"ע. ע"כ נראה מוכרח מזה כשיטת הרמ"ה דס"ד דהמקשה דחכמים דמשנה בתרייתא לית להו סברת כסבורה הייתי כלל, ובאמת פליגי אף בידעה, והא דקתני ברישא בין שהיו עד שלא נישאו היינו שהיו והיא לא ידעה, ועיקר החילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא הוא רק בנולדו וא"ש למ"ד נולדו, אבל למ"ד היו דדוקא היו אבל בנולדו כופין, וע"כ דמיירי בידעה דבלא ידעה משמע לי' דאין סברא שלא לכוף, ושפיר קשיא לי' מרשב"ג, וה"ה דהו"מ למפרך באמת לדידי' ממשנה בתרייתא, דהא עיקר החילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים להך מ"ד אינו אלא בהיו וידעה, א"כ מ"ט דחכמים בידעה דהא סברה וקבלה, כיון דלא ס"ל סברת כסבורה הייתי אלא דפריך לי' טפי ממשנה דעסיק בה מרשב"ג דהך מתני' זהו דעת המקשן, והתרצן חידש לו סברת כסבורה הייתי, ואין הכוונה דס"ל כר"מ רק דחידש לו דכ"ע ס"ל הך סברא בידעה ולא התנה גם חכמים דמשנה בתרייתא ולא פליגי רק בהתנה. וא"כ לפ"ז המקשן והתרצן פליגי בפלוגתת הטור והרמ"ה, דהמקשן הי' ס"ל כסברת הרמ"ה דידעה דמיא להתנה וחכמים דפליגי בהתנה פליגי אף בידעה, ולכך מקשה מרשב"ג דדוחק לומר דס"ל כר"מ, [וגם אי ס"ל כר"מ הו"ל לאשמועינן רבותא יותר דאפילו התנה עמה כדאשמועינן ר"מ במשנה בתרייתא.], וה"ה דהו"מ למפרך ממשנה בתרייתא דמאי איכא בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים וע"כ בהיו וידעה, א"כ מ"ט דחכמים בבתרייתא, אלא דפריך לי' טפי ממשנה קמייתא גופי' מרשב"ג, והתרצן חידש לו כסברת הטור דבידעה ולא התנה לכ"ע אמרינן סברת סבורה הייתי, וממילא דאתי שפיר ג"כ לחכמים דמשנה בתרייתא דהחילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא בהיו וידעה ואשה"ט. ומעתה כיון דנחלקו בזה המקשן והתרצן, ולא הוכרח התרצן לחדש סברת כסבורה הייתי לכ"ע אף לחכמים כנ"ל רק למ"ד היו, וא"כ להלכה דקי"ל כמ"ד נולדו דאינו מוכרח סברת התרצן וכנ"ל, שוב ממילא הדרינן לסברא פשוטה של המקשן דסבר דלחכמים לא אמרינן סברת כסבורה הייתי דידעה דמיא להתנה, וחכמים דפליגי בהתנה פליגי נמי גם בהיו וידעה, והחילוק בין משנה קמייתא לבתרייתא לחכמים הוא רק בנולדו, וא"ש שיטת הרמ"ה כיון דחזינן דלהמקשן היה פשוט מסברא דגם בידעה לא אמרינן כסבורה הייתי, אף דלמ"ד היו מוכרח כהתרצן, מ"מ להלכה דקי"ל כמ"ד נולדו דאינו מוכרח שוב הדרינן לסברא פשוטה של המקשן דידעה דמיא להתנה וכנ"ל, ואשה"ט דברי הבי"ש הנ"ל. ולדבריו יתבאר היטב כוונת הגהות אשר"י (פ"ז דכתובות), גבי מאן דתני היו אבל נולדו לא דכתב וז"ל ומאן דתני היו אע"ג דראתה מומין יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי כו', דאיננו מובן לכאורה דדוחק לומר דכוונתו לרשב"ג דא"כ מבואר הוא בגמ' ומה חידש בזה ממהרי"ח, וגם משמע דקאי לדינא להך מ"ד ואין הלכה כרשב"ג, אבל להבי"ש הנ"ל אשה"ט דכוונתו על המומין דמשנה בתרייתא דלמ"ד היו מוכרח דאף לחכמים גם בידעה יכולה לומר כסבורה הייתי וכנ"ל. ה) ולולא דברי הבי"ש והב"ח הנ"ל, הי' נראה לפרש ברווחא יותר לשיטת הרמ"ה, דהא דקתני במשנה בתרייתא בין שהיו עד שלא נישאו ג"כ הפירוש שהיו וידעה וכולה ר"מ היא מן תחלת המשנה עד וחכ"א הכל ר"מ היא, וחכמים פליגי באמת בין על התנה דקאמר ר"מ בין על היו עד שלא נישאו דגם זה הוא מדברי ר"מ, וא"ש ג"כ דפריך לרשב"ג ולא על חכמים דמשנה בתרייתא דחכמים דמשנה בתרייתא באמת פליגי נמי בהא, ואי דקשיא מאי איכא לדידהו בין משנה קמייתא לבתרייתא לק"מ דאה"נ דלחכמים ליכא שום נ"מ, דואלו שכופין להוציא דמשנה בתרייתא הם דברי ר"מ דלדידי' איכא חילוק בין קמייתא לבתרייתא בהיו וידעה ובהתנה וחכמים פליגי עלי' ולדידהו באמת ליכא שום נ"מ, לכך לא פריך רק מרשב"ג דדחיקא לי' לומר דרשב"ג יסבור כר"מ, וע"ז מתרץ כסבורה הייתי היינו דס"ל כר"מ, וכמ"ש הגר"א זצ"ל (ריש סי' קנ"ד סק"ד) [וגם ת"ק דמשנה קמייתא אפשר דסבר כר"מ במומין דמשנה בתרייתא ול"פ רק בשאר מומין], ומוכרח שיטת הרמ"ה מהא דפריך מרשב"ג וגם קאמר בשלמא למ"ד נולדו ולא ידע מסברת כסבורה הייתי א"כ איך ניחא לי' לחכמים דמשנה בתרייתא בהיו עד שלא נישאו, וע"כ דבאמת פליגי גם על היו ורישא דקתני ואלו שכופין בין היו ר"מ היא וכנ"ל. ואי דיקשה לפ"ז דא"כ מנ"ל דרבנן מודו בנולדו דלמא פליגי גם בנולדו כיון דרישא ג"כ ר"מ וחכמים פליגי גם ארישא א"כ דלמא אכולהו פליגי גם אנולדו. נראה דז"א קו' דיעוי' ביבמות (ל"ט ב') דדעת רש"י דהיכא דהיבמה אינה רוצית להתייבם ונותנת אמתלא כופין לחלוץ, והביא ראי' מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ומסיפא דמתני' בתרייתא הנ"ל דהי' לו אח בורסי, והתוס' והרא"ש ושאר ראשונים שם. השיגו עליו דדוקא בהני שגם בבעל כופין להוציא, והכי פסקינן בש"ע אבה"ע (ריש סי' קס"ה) דכל שבבעל כופין להוציא גם ביבם כופין לחלוץ, אבל זולת זה אין כופין, והנה הך סיפא דמעשה בבורסי שמת ע"כ חכמים דאי ר"מ א"כ מ"ש דאשמועינן ביבם דאומרת לו לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, הא באחיו גופי' היתה יכולה לכופו ולומר כסבורה הייתי כו' וכ"ש ביבם, וע"כ דחכמים