אור גדול פב

בפוסקים לחוש לחזרה. וגם נמאסה מאוד אצל הבעל בזכרו עת שיצאה מדעתה וצרותיו מהסכנה הגדולה אשר עברה עליו אז ואינו רוצה לעשות שלום עמה בשום אופן. וגם באמת אם יעשה שלום ותתעבר ותלד ותחזור חלילה המחלה מה יהי' אז כי יהיו כל ימיו חלילה אבודים והוא עודנו בעצם שנות האדם. ובת' תפארת צבי (סי' ל"ח) כתב על שוטית וז"ל ותו אם הי' באפשרי שתקבל גט ודאי היינו כופין אותה דהא מום גדול הוא עכ"פ אף שנולד בה אחר הנישואין ואינו מחוייב להיות אגוד עמה וכו' ואף אם תשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה כמבואר באבה"ע (סי' קי"ז) לענין נכפה. עכ"ל, הרי מבואר להדיא דנידון דידן כופין לגרשה. והנה הבעל מתגולל בצערו על שולחן אביו העני הרב הנ"ל וחותנו השליך כל הילדים ג"כ לאביו הנ"ל בכדי לרדפו. ועכ"ז איננו רוצה לעשות שלום בשום אופן לחזור לאשתו כי נמאסה מאוד בעיניו עד שא"י לסובלה אף כי באו לו מים עד נפש. והנה זמן רב אחר פרידתו מאתה נודע להם כי היא היתה חולנית ר"ל איזה שנים לפני החתונה בכל חודש שבוע אחד מהמרה שחורה הנ"ל ואבי' נסע עמה גם קודם ההתקשרות לרופאים ולרופאי אליל והבל הקדרים. והרב הנ"ל והבעל לא ידעו מאומה. בעת התנאים וההתקשרות דבר הרב הנ"ל לשלח אחרי' לארחה ברגל ואח"כ אבי האשה עשה אמתלאות לבל לארחה ושלח אחר החתן ועלם קטן לא ידע מה. וכבר הי' להם ד"ת בבד"צ דק' אנטיפאלי ויצא מהד"ת שאין להאשה על הבעל כתובה ותוספת ותנאי כתובה ושום חיוב מחיובי הבעל לאשה רק דצריד לקבל בח' שלא אמר לו אביו הדברים ששמע מהדאקטער מהות המחלה אז זיא איז פון זינען בעת שהי' עמה קודם פרידתו. כן יצא הפס"ד מהבד"צ הנ"ל. ואף שזכה בד"ת עכ"ז התפשר אח"כ עם אבי האשה ליתן לו סכום גדול שתתרצה לקבל גט ורצה הרב הנ"ל לדחוק עצמו למכור כל מה שיש לו להשיג ללות בכדי לגמור בטוב. ואחר הפשרה נתן אבי' כתף סוררת באמרו שהאשה אינה רוצית ע"כ ביקש הרב הנ"ל מאתי לפתות ראשון בהתירו לגרשה בע"כ או לישא אחרת וכאשר מבואר בת' תפארת צבי (סי' ל"ח) הנ"ל. הנה כל זה העתקתי תורף ותמצית השאלה והמעשה ממכתב הרב הצדיק הנ"ל באו באורך דברים היוצאים מן הלב לעורר רחמים עליו ועל בנו למלט נפשם מפח יקוש. וזה ערך שנה ויותר אשר היו לי כמה וכמה מכתבים מאת הרב הצדיק הנ"ל ובקשני על ככה ולהזדקק לזה לכן נמצאתי לבקשתו לעיין בזה. וד' יהא בעזרי להצילני משגיאות ושלא אכשל בדבר הלכה, וזה החלי בס"ד א) הנה מה שתמך החכם השואל יסוד ההיתר על ת' תפארת צבי (סי' ל"ח), לדעתי אין בזה סמיכה כלל ואפס כי לפע"ד גוף דברי ת' תפ"צ הנ"ל תמוהין, דאיך דן לענין לכופה לגרשה לחוש לחזרה מדברי הח"מ והבי"ש (סי' קי"ז ס"ק י"ב), דהא לענין לכופה אינו אלא בנכפה דהוי מום גדול אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בע"כ כמבואר באבה"ע (סס"י קי"ז), וא"כ אף בנכפה לענין חשש חזרה י"ל דאינו מום גדול כיון דאינו אלא חששא בעלמא ואינו נחשב רק מום בעלמא כשאר מומין, ולכך לענין תצא שלא בכתובה דבכל המומין הדין כן, שפיר כתבו הח"מ והבי"ש (ס"ק י"ב) הנ"ל דאף בהיתה נכפית ונתרפאית מ"מ תצא שלא בכתובה דמ"מ הוי מום משום חשש חזרה, וכן (בסי' ל"מ ס"ק ו') בקידשה על מנת שאין בה מומין דבכל המומין אינה מקודשת, לבד אם נתרפאת לגמרי בשעת הקדושין אף אם היו בה מומין מקודם, שפיר כתב הבי"ש (שם ס"ק י"ז) דאף אם נתרפאית לגמרי בשעת הקדושין מ"מ כיון דאיכא חשש חזרה הוי כיש בה מום בשעת הקדושין, אבל לענין לכופה להתגרש דבשאר מומין אין כופין רק בנכפה דהוי מום גדול, שפיר אפשר דאף בנכפה כל שנתרפאה אף דאיכא חשש חזרה מ"מ אינו אלא מום בעלמא ואין כופין. וראי' לזה נראה מתשב"ץ (ח"ב סי' ר"ס) והובא בב"י אבה"ע (סי' קס"ה) לענין יבם נכפה דכופין אותו לחלוץ, דאם הי' נכפה והוא אומר דנתרפא דאינו נאמן בלא ראי' דמבואר דאם הי' נאמן או אם הי' מביא ראי' דהוי כפינן לה להתיבם, אלמא דלא חיישינן לחזרה, וקשיא על הח"מ והבי"ש הנ"ל, אלא ודאי כמ"ש דחשש חזרה אינו אלא מום בעלמא, וביבם בשאר מומין אין כופין לחלוץ רק במום גדול דבבעל כופין לגרש, הלכך כשנתרפא לא חיישינן בו לחזרה, דרק גבי אשה דפוסל בה כל מום חיישינן לחזרה וכנ"ל. [וקצת נראה מתשב"ץ (ח"א סי' קכ"ד) דלא חיישינן לחזרה כלל, ויש לדחות ואיך שיהי' עכ"פ מבואר דבדברי התפארת צבי הנ"ל אין בהם כדי סמיכה. ואף דלכאורה לפי המבואר בלשון השאלה הנ"ל אין צורך בזה לחשש חזרה, רק דהוחזקה זו להיות יוצאת מדעת אחר כל לידה ועדיין בחזקתה עומדת, אמנם גם זה איננו כלום מכמה טעמי, חדא דשמעתי בע"פ מאת הרב השואל דחד לידה באמצע היתה כדרך כל הארץ, ולא דקדק במכתבו, א"כ עדן לא הוחזקה זו, ועוד כיון דכל החשש אחר לידה א"כ כיון שכבר קיים פו"ר אפשר להתירה לשתות כוס עיקרין שלא תלד עוד, ועוד יש לסתור בזה ואין להאריך. ב) אמנם באמת התירא דנידון דידן לא נפלאת היא ולא רחוקה, ואין צורך לחפש בזה בתשובות האחרונים, רק מבואר הוא לפנינו בשולחן הערוך (סס"י קי"ז) בדברי רבינו הבי"ש (סס"ק כ"ד), דהא דבשאר מומין אין כופין אותה היינו בידע מהן או בנולדו בה, אבל אם היו בה מקודם והוא לא ידע שפיר כופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן והטעתו, ומקורו מת' הרא"ש (כלל ל"ה סס"י ב') באלמנה אחת בת גדולים וטובים שנתקדשה למלמד תינוקות פחות ערך, וכתב הרא"ש שם שאם המקדש איננו ראוי והגון לדבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פיתה אותה קרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש יבמות (ק"י א') דמשום דעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושין, גם זה שעשה שלא כהוגן נהי דקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנידון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה עכ"ל הרא"ש שם, ומינה דן רבינו הבי"ש להיכא דהיו בה מומין והטעתו דג"כ עשתה שלא כהוגן דכופין אותה. וראיתי להגליא מסכת בקו"א (סי' ה') שהובא בפתחי תשובה (סי' ל"ט סק"ה), שכתב על הבי"ש הנ"ל שלא דיבר נכונה מטעם כיון דספק הוא אם מקפיד במומין, כמ"ש רש"י כתובות (ע"ג ב'), א"כ יכולה לומר דסבורה היתה שאינו מקפיד מדלא התנה, דגדולה מזו מבואר בהל' אונאה (סי' רל"ב) דאפילו רובא לרדיא ומיעוט לשחיטה ליכא טענת מקח טעות על המוכר, דיכול לומר סבור הייתי שאתה מהמיעוט ומדלא התנה איננו מקח טעות, וה"נ לא עשתה שלא כהוגן יעו"ש. ולדעתי דברי הבי"ש נכונים מאוד, דהנה חזינן בחייבי לאוין שלא הכיר בה יש לה תוספת, כמבואר אבה"ע (סי' קט"ז), ובמומין שלא הכיר אין לה תוספת, והטעם מבואר בר"ן (ס"פ אלמנה ניזונית) דבחייבי לאוין לא פשעה כ"כ במה שלא הודיעתו דסברא שמא יתפייס באיסור, משא"כ במומין דאין אדם מתפייס במומין פשעה במה שלא הודיעתו, דאף דאיילונית דהוי ג"כ מום יש לה תוספת, היינו משום דלא פשעה דגם היא לא ידעה, משא"כ בשאר מומין דידעה ופשעה במה שלא הודיעתו אין לה תוספת, ומבואר באורך בבי"ש (סי' קט"ז סק"ג ובסי' קי"ז סק"א) [אך מה שתפס הבי"ש (ריש סי' קי"ז) חי' המגיד באיילונית משום דגם הוא פשע דהי' לו לבדוק והיא לא פשעה יעו"ש דהוליד מזה דינים, ולפע"ד נראה דאי אפשר לומר. כן מלשון הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ח) יעו"ש דכתב לענין שהתה עשר שנים ולא ילדה היכא דהמניעה מאתה דתצא שלא בכתובה ואפ"ה יש לה תוספת מטעם דאיננה גרועה מאיילונית דיש לה תוספת, ואם באיילונית הטעם כמ"ש המגיד והבי"ש משום דהי' לו לבדוק, א"כ איך דימה הרמב"ם שהה עשר שנים דלא הי' יכול לבדוק כלל לאיילונית, ע"כ נראה מוכרח מזה דתירוץ ב' של המגיד עיקר דטעמא דאיילונית משום דעכ"פ ראוי' לישב עמו וגם לא פשעה, משא"כ בשאר מומין דאף דראוי' לישב עמו עכ"ז פשעה, וברואית מחמת תשמיש אף דלא משעה עכ"ז אינה ראוי' לישב עמו, ובחייבי לאוין אף דאינה ראוי'