אור גדול ח

עצמה למיתה דיכולין למעבד הדבר בלא דעתה ורצונה ולהורגה אח"כ וכמו שפירש הריב"ש (סי' שפ"ז) ויעוי' ביו"ד (סי' קנ"ז) ט"ז (ס"ק ד') ובגליון רש"א שם, וא"כ כל אלו שמסרו נפשם על העשה ר"ע וחביריו ודניאל הא קיימו המצוה רק דמסרו נפשם לסכנה אם יתוודע למלכות שפיר יש לומר דחייבים אף לאביי לקיים כל שבידם לקיים אף שעי"ז יהרגו אח"כ ופשיטא למאי דמפרש השאילתות פ' וארא (שאילתא מ"ב) האי דקרקע עולם דאביי, היינו דנשים נוצרו לבעילה כמו קרקע לזריעה יעוי"ש, דאיננו ענין לביטול מ"ע. והאי דאלישע בעל כנפים שבת (מ"ט א') שנטלן מראשו כשהגיע הקסדור, כבר תי' הכ"מ והלח"מ (הל' ד') הואיל וכבר קיים מצוות תפילין באותו היום, והפר"ח דחה זה וכתב ע"ז דאינו כלום דהא מצוות תפילין כל היום, ולא ידעתי למה דחה דבריהם כלאחר יד הא מבואר בתוס' שבת (שם) ד"ה נטלם כדבריהם, והסבירו זה דאינו דומה בזה שמוציא עצמו מכלל ישראל במה שאי"ל תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאי"ל תפילין כמותו יעושה"ט דנראה להדיא מדבריהם דהיכא דרוצים לכופו לבטל המצוה לגמרי כגון שלא להניח תפילין כל היום מחוייב למסור נפשו, שוב ראיתי כבית הלל (סי' קנ"ז ס"ק ז') שכ"כ דהתוס' פליגי על הר"ן [וי"ל דמודו התוס' להר"ן ורשב"א וריטב"א דעל מ"ע אין צריך למסור נפשו חק דס"ל דדוקא היכא דמבטל בשב ואל תעשה. אכל הכא באלישע דנטלן מראשו דהוי כמבטל בקום ועשה לכך הוצרכו לדבריהם. ומ"מ איך שיהי' מבואר דהואיל דכבר הניחם ואיננו מבטל רק שעה אחת עדיף דאינו נראה כעכו"ם בזה וא"כ שפיר י"ל כסברת הכ"מ ולח"מ אף להרמב"ם דצריך למסור נפשו בשביל עשה], עוד יש לומר בהא דאלישע עפ"י מ"ש הרמב"ם בהל' תפילין פ"ד (הל' י"ג) דמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין ויעוי' שם בב"י הל' תפילין (סי' ל"ח) א"כ יש לומר כיון דלא הי' דעתו מיושבת עליו כשהגיע הקסדור אצלו והי' מצטער הי' אז פטור מתפילין, לכך נטלן מראשו [גם י"ל בשביל שמירת התפילין שלא יטלם הקסדור ויבזה אותם להכי נטלם בידו] עוד י"ל דכיון דאם לא נטלם מעצמו הי' הקסדור נוטלם מראשו א"כ סוף סוף לא יקיים המצוה לכך הי' מותר ליטלם בעצמו משא"כ כל שיכול לקיים אף שעי"ז יהרג מחוייב לקיים [ויעוי' כפין זה במנחת חינוך (סי' רצ"ו)] והנה הריטב"א תולין (ד' ק"א) הביא עוד ראי' דבמ"ע אין צריך למסור נפשו, מהא דקאמר שם בגמ' דשמדא הוי ושלחו מתם דיו"כ דהאי שתא הוא בשבתא בכדי שלא תשתכח תורת יוהכ"פ, וקשיא הא בשעת הגזירה צריך למסור עצמו וע"כ דבמ"ע אין צריך וא"כ י"ל דהיתה הגזירה על ב"ד שלא יקבעו החודש יעושה"ט, אמנם יעו"ש במה דהביא בשם הפוס' פירוש אחר באופן דאין ראי', ונראה עוד דאף לפירוש הריטב"א הנ"ל י"ל דלא היתה הגזירה על ב"ד דלא יקבעו החודש, רק הגזירה היפה שלא לעשות יוה"כ וכמש"כ רשיי שם, רק הב"ד מעצמם לא קידשו בכדי שלא יסתכנו, וכעין זה איתא ביו"ד (סי' קמ"ז סעי' ב') ובש"ך שם בשם הנ"י ומהרי"ק, דאם היתה הגזירה ללבוש מלבוש עכו"ם יהרג ואל ילבש, אבל אם לא היתה הגזירה על זה רק על מי שנקרא יהודי מותר ללבוש מלבוש עכו"ם בכדי שלא יכירוהו, כיון דלא היתה הגזירה על מלבוש, וכעין זה איתא נמי בריב"ש (סי' שע"ג) על הא דאיתא בריש כתובות דהיתה גזירה כל הנשאת ברביעי תהרג ונהגו להנשא בשלישי ומקשה הגמ' נהגו לגמרי נעקרי' והקשה הריב"ש אדרבא הא שעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, ותירץ דאי היתה הגזירה על החכמים דלעקרו הי' אמרינן יהרג ואל יעבור אבל הא הגזירה לא היתה על החכמים רק על הנושאים א"כ החכמים שעליהם לא נגזרה הגזירה מותר להם לעקור התקנה, בכדי שלא יביאו לידי סכנה, יעושה"ט בריב"ש, וא"כ ה"נ דכוותי' דהגזירה היתה על יוה"כ ולא על החכמים הקובעים החודש א"כ רשות בידם לבטל מצוות קידוש דלא היתה גזירה ע"ז, בכדי שלא יבואו לידי סכנה על יוה"כ וא"ש. ונחזור להנ"ל דנראה ברור דעת הרמב"ם דגם על מ"פ חייב למסור נפשו מדינא וכל הני דמסרו נפשייהו על מילה ולולב, וכן ר"ע וחביריו על הלימוד ועל הסמיכה ודניאל על התפילה, הכל מדינא דבשעת הגזרה או בפרהסיא יהרג ועל יעבור והוא מבואר להדיא מדבריו בהל' ד' דקחשיב לר"ע וחביריו ודניאל לדוגמא להאי דינא היכי דמדינא יהרג ואל יעבור. נמצא ג' שיטות בדבר שיטת רבינו הרמב"ם, היכא דמדינא יעבור ואל יהרג אסור למסור נפשו, ואין שום חילוק בין גדולי הדור לאינש דעלמא ובשעת השמד או פרהסיא אפילו בין מ"פ מחוייב למסור נפשו וא"כ כל הני דמסרו נפשייהו הוי מדינא, ושיטת הר"ן ורשב"א וריטב"א דרשאין למסור נפשם אף היכא דמדינא אינו חייב ושיטת הנ"י כפין הכרעה בדבר דבאינש דעלמא סובר כהרמב"ם, דאינו רשאי למסור נפשו היכא דאינו חייב לבר מגדולי הדור היכא דהשעה צריכה לכך רשאין. ובדברי הש"ע יו"ד (סי' קנ"ז) יש תימא דבריש הסי' פסק דאף היכא דמדינא יעבור ועל יהרג רשאי למסור נפשו בכל אדם ושוב לענין ביטול מ"ע כתב הרמ"א דיעבור ואל יהרג לבר היכא דשעה צריכה לכך דרשאי ליהרג אבל לא אינש דעלמא, וכבר הרגיש בזה הגר"א שם י') וראיתי להמקמ"ח (סי' קמ"ו) שכתב לתרץ דכמו דס"ל להשו"ע בלהנאתו דאסור להחמיר ה"נ בקרקע עולם ולהכי בביטול פשה איננו רשאי רק לגדול הדור היכא דהשעה צריכה, ולא הועיל כלל בזה דכיון דמחלק בין שעה צריכה או לא שוב אינו מוכח שאין השעה צריכה דרשאי למסור חף בלהעביר בקום ועשה דכל הני דמסרו נפשייהו י"ל דהיתה השעה צריכה לכך, דהר"ן ורשב"א וריטב"א הוציאו כן מהא דמצינו דמסרו נפשם על עשה אבל להנ"י שוב אין ראי' אם לא דנימא מהירושלמי שהביא התוס' ורא"ש ע"ז (כ"ו ב') בר אבא שלא רצה לאכול נבילה דכיון דהי' בצינעא לא משמע שהיתה השעה צריכה לכך ודחוק]. גם מה שתמה המקמ"ח (שם) על הלח"מ דאישתמיט לי' דברי הנ"י, כבר נתבאר דמוכח מהרמב"ם דלא כהנ"י רק דכל הני דמסרי נפשייהו היה מדינא וכנ"ל, [וקצת יש לעיין לפי"ז תענית (ח' כ') בימי ר"ז גזור דלא למיתב בתעניתא כו' וי"ל]. ולשיטת הרמב"ם דחנני' מו"ע הוי מדינא הא דקאמר בכתובות (ל"ג ב') דאלמלא נגדוהו לחמו"ע הוו פלחו לצלמא, פ"כ כמ"ש הראשונים דבתמי' קאמר או ע"ד גוזמא וספק וכמ"ש שם בשמ"ק, והא דפסחים (נ"ג ב') מה ראו חמו"ע כו' היינו משום שהיו יכולין לברוח כמ"ש שם התוס' וזה לא דמי למוסר עצמו במקום שאין צריך דהתם ליכא מצוה כלל, אבל בזה מכנים עצמו למצוה במקום שיכול לפטור הימנה וזה רשאי כיון דעל מצוות קידוש השם לא נאמר וחי בהם רשאי להכניס עצמו בזה לקיים מצוות קידוש השם הל' ב' חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד. בענין זה רבו השיטות ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני במה שנוגע לשיטת רבינו ראשית רבו השיטות בענין הג' עבירות הנ"ל אי דוקא הג' עבירות עצמן או אינהו וכל אביזרייהו והמקור לזה מבואר ברז"ה ומלחמות (ס"פ בן סורר) מהא דאין מתרפאין מעצי אשירה אף דאינו ע"ז ממש רק לאו דלא ידבק דנהנה מע"ז ואפ"ה אסור. והתוס' ע"ז (כ"ז ב') והרא"ש שם הביאו מירושלמי דשבת (ס"פ שמונה שרצים) דדוקא אם הרפואה אינה אלא בעלין של ע"ז ולא בעלין דעלמא דכיון דהרפואה בע"ז תליא חיישינן דאתי לאימשוכי דנראה מזה כאלו יש ממש בע"ז אבל אם הרפואה היא בעלין סתם מותר להתרפאות אף