אור גדול ז

כיון דהוא ע"י אנס איכא קצח קידוש השם וקצת חילול השם בדבר ומש"ה רשאי להחמיר על עצמו, אף דליכא קה"ש וחה"ש גמור שיהא מחוייב למסור עצמו ורשאי לעבור בכדי שלא שלא יהרג, עכ"ז כיון דאיכא קצת קה"ש וחה"ש בדבר שפיר הוי מדת חסידות להחמיר על עצמו, משא"כ בפי"נ שלא ע"י אנס דליכא קה"ש וחה"ש כלל מש"ה אינו רשאי להחמיר על עצמו והשואל ה"ז שופך דמים. ותדע דע"כ מוכרח לחלק אף בהנאת עצמן בין ע"י אנס לפי"נ, דהא אביי סנהדרין (ע"ה ב') לית לי' הך חילוקא דהנאת עצמן וסובר היכא דלא הוי' קרקע עולם באנס בפרהסיא אף במתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור וא"כ תקשי לדידי' מ"ש מחולה בפי"נ דמותר בכל האיסורין אף בפרהסיא, דפשיטא דאי"ל לדידי' דבאמת גם בחולה איכא חילוק בין צינעא לפרהסיא, דלא משתמיט בשום דוכתא לחלק בזה לענין חולה וכ"כ המל"מ בפרשת דרכים בדרך האתרים (דרוש ב') דפשוט דלענין חולה אין שום חילוק בין צינעא לפרהסיא (ומה שנראה קצת נגד זה בע"ז (כ"ו ב') יבואר (הלן אי"ה) דבשלמא לרבא אתי שפיר דהא בחולה בפי"נ לעולם דחיא להנאת עצמו וכנ"ל, דכה"ג גם באנס אף בפרהסיא יעבור ואל יהרג, אבל לאביי דס"ל באנס בפרהסיא אף בלהנאת עצמו יהרג ואל יעבור, א"כ תיקשי מחולה בפי"נ דאף בפרהסיא מותר בכל איסורין שבתורה, וע"כ מוכרח לדידי' לחלק כנ"ל, דע"י אנס אף בלהנאתו איכא קה"ש ומה"ש, משא"כ בחולה, וא"כ כיון דמוכרח לחלק לאביי לענין דינא בין אנס להנאת עצמו לחולה ה"נ יש לחלק לרבא לענין מדת חסידות דאף דס"ל דגם באנס בלהנאת עצמו ליכא קה"ש וחה"ש גמור לענין שיהא מחוייב למסור נפשו עכ"ז מודה דאיכא קצת קה"ש ומה"ש לענין מדת חסידות דרשאי להחמיר על עצמו, משא"כ בחולה דליכא חה"ש וקה"ש כלל. ועתה נבוא למה שהוסיף הפר"ח נופך מדילי', דכיון דתרווייהו אנס וחולה ילפינן מוחי בהם ולא שימות בהם, א"כ איך סכינא חריפא מפסקא קראי למדרש להאי קרא לתרי משמעות בחר ענינא גופי' דלענין חולה אמרינן ולא שימות דאינו רשאי להחמיר, ולענין אנס נימא דאינו מחוייב להמית עצמו אבל רשות בידו להחמיר. ונראה דג"ז לק"מ, דהנה נראה ע"כ דהאי דרשה ולא שימות בהם איננו לאיסורא דאיננו רשאי להמית עצמו, רק לשלילה דאיננו מחויב להמית עצמו, ותדע דהא בסוטה (ג' א') גבי לעולם בהם תעבודו, ולה יטמא, וקנא את אשתו, מבואר דלכ"ע היכא דבעינן הקרא לשלילה ולרשות לא אמרינן למצוה ולחיובא, ויעוי' בזה ברמב"ם ורמב"ן בספר המצוות (שורש ח'), א"כ ה"נ דבעינן האי קרא דוחי בהם ולא שימות בהם לשלילה דאיננו מחויב להמית עצמו לא מוקמינן לי' לאיסורא ולציווי דאסור להמית עצמו, וכן מוכח מרמב"ם גופי' ומכל מוני המצוות דלא מנו לוחי בהם למצוה בפ"ע, וע"כ דאינו אלא לשלילה ולרשות ולא לחיובא, רק הא דבחולה אסור להחמיר על מעצמו איננו עקרא דוחי בהם, רק כיון דבכל אדם איכא איסורא להמית עצמו, כדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, דדרשינן לי' מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם כדאיתא ב"ק (צ"א ב') וברמב"ם פ"ב מרוצח ה"ג, א"כ ממילא כיון דגלי קרא וחי כהם דאינו מחוייב להמית עצמו, שוב הדרינן לאיסורא דאת דמכה לנפשותיכם אדרוש, ומש"ה אסור להחמיר על עצמו, וה"נ מבואר ברמב"ן מלחמות סנהדרין (ס"פ בן סורר) דהאיסור הוא מקרא דאך את דמכם הנ"ל ולא מקרא דוחי ולא שימות, דזה לא אתי רק לשלילה דאיננו מחוייב להמית עצמו, רק דממילא שוב הדרינן לאיסורא דאת דחכם הנ"ל, וא"כ שוב שפיר י"ל דכ"ז בחולה דליכא קה"ש וחה"ש כלל, כיון דגלי קרא דאיננו מחוייב הדרינן לאיסורא דאת דמכם, דליכא שום מדת חסידות להחמיר משא"כ באנס אף דאינו מחוייב מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם: מ"מ כיון דאיכא קצת קה"ש וחה"ש שפיר הוי מדת חסידות להחמיר, כיון דכוונתו לשמים וליכא איסורא מקרא דאת דמכם. ואפשר דזהו כוונת הגמ' בפסחים (נ"ג ב') דדרש תודוס איש רומי מה ראו חנני' מו"ע שמסרו עצמם והיינו כמ"ש התוס' דכיון דלא הי' אלא אנדרטא ולהנאת עצמו דלא היו מחוייבין מדינא למסור עצמן, א"כ מה ראו שהחמירו על עצמן ולא חשו לאיסורא דאך את דמכם הנ"ל ולזה אמר דדרשו הקו"ח מצפרדעים דהיכא דאיכא קצת קה"ש שפיר דמי להחמיר, דמזה הקו"ח אמרינן דהקרא דאת דמכם לא קאי רק היכא דליכא קה"ש כלל, אבל היכא דאיכא קצת קה"ש שפיר דמי להחמיר. וביותר נראה עפ"י המדרש רבה (פ' נח פ' ל"ד סי' י"ג) דאיתא שם אך את דמכם יכול כחנני' מו"ע ת"ל אך, ויעוי' בפרשת דרכים בדרך האתרים (דרוש ב') בשם מהר"ש יפה דקאי על היכא דמדינא אי"צ למסור נפשו והיינו כמ"ש ר"ת הנ"ל בכתובות (ל"ג ב') וע"ז (ג' א') ופסחים (נ"ג ב') דלא הי' אלא אנדרטא או דהי' יכול לברוח מקודם ואפ"ה הרשות בידו למסור נפשו, וא"כ אשה"ט ולק"מ קושיית הפר"ח הנ"ל, דמוחי בהם ולא שימות בהם בתרווייהו בין לענין חולה בין לענין אנס היינו לשלילה ולרשות דאיננו מחויב להמית עצמו: רק בחולה דליכא קה"ש כלל כיון דגלי קרא דאיננו מחויב ממילא הדרינן לאיסורא דאת דמכם הנ"ל. משא"כ באנס דאיכא קצת קה"ש ליכא איסורא דאת דמכם או מקו"ח דפסחים או דאימעוט בקרא דאת דמכם ממיעוטא דאך וכנ"ל. והארכתי בזה יפן שהפר"ח כתב דהוא ראי' מכרעת ולפע"ד אפילו קצת ראי' אינו כאשר נתבאר ברווחא לדעת הראשונים דרשאי להחמיר שוב ראיתי דבס' עצי ארזים (סי' ט"ו ס"ק ז') שגה בזה דהרכיב הא דרשאי להחמיר על עצמו באנסין לענין פי"נ בחולה ופלפל בזה וכבר נתבאר דבזה כ"ע מודו ולהדיא מבואר בירושלמי דהשואל ה"ז שופך דמים, וא"כ לדעתו דהרכיב זה בזה בפשיטות הי' לו לומר דמזה יצא לו לרבינו ירוחם דלהנאת עצמן אסור להחמיר ולא הי' צריך לפלפולו, אמנם לפמ"ש למעלה יש לדחות מהירו' והנה שיטת הרמב"ם נראה דאינו רשאי למסור עצמו במקום שאי"צ אף בגדול הדור מדלא חילק, ולפי"ז צ"ל דר"ע ור' חנינא ב"ת שמסרו נפשם כדי לעסוק בתורה, וריב"ב על הסמיכה, וכן האי דמדרש שו"ט ורבה ויקרא (ריש פ' ל"ב) דיוצא ליסקל וליצלב על שנטלתי לולב ומל שמלתי את בני צ"ל דמדינא הם וכמש"כ הכ"מ והלח"מ (הל' ד') וכן משמע ברמב"ם (הל' ד') דחשיב לדניאל חנני' מו"ע ור"ע וחביריו שקידשו את השם לדוגמא על כל מי שנאמר בו יהרג ועל יעבור, משמע דמדינא הי' ולא מחמת גדולי הדור, ודברי הלח"מ בהל' ד' שכתב בהא דדניאל שלא מסר עצמו רק שהי' סבור להמלט תמוה דהא הרמב"ם חשיב להדיא הך דדניאל אלמא דמסר עצמו, וצ"ל כיון דעיקר תפלה מן התורה או כמ"ש הפר"ח דאף על מצוה דרבנן יהרג ואל יעבור וצ"ל דכולהו דמסרו נפשייהו בשעת הגזירה הי' וכ"כ הרמב"ן במלחמות סנהדרין (ס"פ בן סורר). וצ"ל דגם על מ"ע בשעת הגזירה יהרג ואל יעבור ודלא כהר"ן ורשב"א והריטב"א שבת (ד' מ"ט) והנ"י בסנהדרין, ואף דלכאורה לאביי סנהדרין (ע"ד ב') דאמר קרקע עולם א"כ נראה דה"נ לענין ביטול מ"ע ואף שנראה מהרמב"ם דאינו פוסק כאביי וסובר דרבא פליג על אביי בהא דקרקע עולם כאשר יבואר איה"ש, עכ"ז הא תקשי לאביי מר"ע וחביריו ודניאל, צ"ל דשעת השמד שאני אביי מודה, וכעין דמוכח מרמב"ם (הל' ג') דבשעת הגזירה לא מהני הנאת עצמן לרבא וכמ"ש הפר"ח וכן הביא המקמ"ח (סי' קנ"ז) בשם חידושי הר"ן לסנהדרין שדקדק כן מדברי הרמב"ם ה"נ יש לומר לאביי דלא מהני הא דקרקע עולם בשעת השמד, גם י"ל דהסברא דקרקע עולם איננה משום דלא עבדה מעשה רק דאינה יכולה להנצל בשום ענין אף כשתמסור