אור גדול עט

י) ונחזור לניד"ד דכיון דנתבאר (באות ד') דהויא מורדת אף דעשתה בשביל איזה אמתלאה כל שאינה רשאה לעשות כן עפ"י דין, וא"כ ממילא נראה דבניד"ד הו"ל מורדת אף דהוי' לה כמה אמתלאות דמ"מ לא היתה רשאה להרחיק נדוד שלא תבוא לביתה וגם לא ישמע ממנה. וגם נראה דאף אם היתה מוכרחת לנסוע מביתה משום דלא הי' לה ההצטרכות שלה למזונותי' לפי חולשתה מ"מ לא הי' לה לעגנו רק ליטול ממנו גט קודם נסיעתה ולהתפרד ממנו דבוודאי אם היתה מבקשת גט ממנו הי' נותן לה ולא להניחו לעגנו לנסוע ולהפרד ממנו בלתי רשותו, וכעין שכ' הח"מ (סי' ע"ז ס"ק ט"ז) דאיך תהא כחה יפה מכחו דאם חלה א"י למנוע עונתה רק ו' חדשים כמבואר (סי' ע"ו ס"ק י"א) אף דאונס הוא. ע"כ נראה פשוט במה שהרחיקה נדוד זה כמה שנים בלי שום ידיעה מאתה דהוי' לה מורדת דנתבאר לעיל במורדת כה"ג דנראה דכולהו מודו דמותר לישא אחרת. ואף אם נימא להמליץ בעדה דאולי תחילת נסיעתה היתה באמת אדעתא שתבוא בקרוב ולא לשהות הרבה והיתה מוכרחת לנסוע בשביל הצטרכותה שאין הבעל יכול להספיקה, ואח"כ נעשה לה איזה סיבה ומניעה שלא תוכל לבוא ולא להודיעו ונאמר דלא חשיבא מורדת בכה"ג. והנה מלבד שהדברים רחוקים לתלות בדברים שאינן מצויין ולהסתפק בספיקות רחוקים, אמנם אף אם האמת כן עכ"פ נהי דבכה"ג לא הוי' מורדת עכ"פ הו"ל לדבר מצוה. וא"כ איכא ג' ספיקות בדבר, א', דלמא מתה, ב', אף אם חי' דלמא ליכא אמתלאות והוי' לה מורדת, ג', אף אם איכא אמתלאות ואיננה מורדת עכ"ז דלמא כהפוסקים דגם לדבר מצוה מתירין. וספק שמא מתה אף דהוא נגד החזקה עכ"ז בג' ספיקות יש פוסקים דמתירין אף נגד חזקה כמ"ש הש"ך יו"ד (סי' ק"י). ואף להאוסרים גם בכמה ספיקות נגד חזקה עכ"ז עכ"פ נעשה ס' שקול לסלק החזקה ואם בספק שקול מותר כגון בדרבנן אף דבאתחזיק איסורא אסור עכ"ז בס"ס אף דאתחזיק איסורא נעשה כספק שקול ומותר. ויש לנו לחקור בספק חדר"ג אם הוי כספק דאורייתא או כספק דרבנן. והנה הבי"ש (סי' א' ס"ק כ"א) בשם הד"מ כתב דספיקא לקולא, אמנם לעומת זה מצינו בת' עבודת הגרשוני (סס"י נ"ג) דכ' דלו יהא דהוי ספק הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וספק חרם אסור עכ"ל. ע"כ נחזי אנן דעת הפוסקים בזה. יא) הנה מהרי"ק (סי' ק"ז) כ' דאין בידינו להקל מספק ולהתיר לגרש בע"כ דספק איסורא לחומרא וכ"ש איסור כי האי דחמור יעו"ש, מבואר דסובר דספק לחומרא, וכבר נתקשה בזה חתנו של הגאון נוב"י כמובא בנוב"י מה"ת יו"ד (סי' קמ"ו) על הד"מ ובי"ש הנ"ל. ומה שרצה שם חתנו לומר דהא דאיתא בת' הרשב"א (סי' תקצ"א) שהחמיר בספק חרם הוא משום שהי' שם שבועה, יעוי' בת' הרשב"א (סי' ש') דגם בחרם לבד אזלינן להחמיר אמנם הנוב"י שם העלה דעל דורות הבאים אינו אלא מדרבנן מדברי קבלה לכך אזלינן בספיקו להקל יעו"ש. וגם בזה צ"ע מסוטה (י' א') הוחל שבועתו של אבימלך ושם (בדף י"ג) והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל יעו"ש, וצ"ע על הא דפסקינן שא"א להשביע הנולדים כמבואר בנוב"י שם והא בסוטה הנ"ל משמע דחל וכן בחולין (סי' ב') מדאשבעי אבימלך לאברהם כו', אמנם אפשר דהי' בחרם וכמ"ש הנוב"י על שבועת הנשיאים, עכ"פ משמע דח' על הנולדים דאורייתא הוא]. וגם אף אם לא מצינו שום רמז בתורה רק מדברי קבלה כמ"ש הנוב"י עכ"ז איננו מוכרח דהוא דרבנן, דאפשר דגמ' גמירי לה מהלמ"מ וכעין דאמר מו"ק (ד' ה') ותענית (ד' י"ח) ובכמ"ד דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא ואף שכ' הנוב"י שם דגם בהלמ"מ ס' להקל הנה הרמב"ן בשרשיו למנין המצות (שורש ב') כ' להדיא דספיקו לחומרא ויעוי' רשד"ם יו"ד (סי' קל"א) וכבר כ' הפמ"ג בפתיחתו להל' טריפות ובסי' ק"י בהמחודשים (אות ה') דלהלכה אזלינן לחומרא. אמנם מה שנראה לצדד בזה דל"מ להרמב"ם במנין המצות (שורש א') דס"ל דכל מילי דרבנן הוי דאורייתא ממש מלא תסור ואפ"ה אזלינן בספיקם להקל, והיינו כמו שכתבו שם הזוהר הרקיע והמגילת אסתר דכך התנו באיסורם מתחלה בכדי לעשות הבדל בין איסור שלהם לד"ת. א"כ ה"נ פשיטא דר"ג זצ"ל לא עשה תקנה שלו בחוזק יותר מכל שאר תקנות חז"ל דעשו הבדל, ואיננו דומה לשאר ספק חרם דאזלינן לחומרא דהוא לשעה ואינו לעולם, משא"כ תקנת ר"ג דהוא תקנה קבועה לעולם פשיטא דלא אלים יותר מתקנתא דרבנן דעשו הבדל וה"נ בוודאי עשה הבדל. ואף להרמב"ן שם דאיסור דרבנן אינו נכלל בלא תסור עכ"ז נראה לצדד. דהנה לכאורה יש לתמוה על הרמב"ן דע"כ גם לדידי' הי' הלמ"מ ליתן כח לחז"ל לחזק לתקן ולאסור, דאל"כ אין שום חיוב מה"ת לציית לתקנת חז"ל ולאיסורם אתמהה, דפשיטא דזה לא מסתבר כלל דא"כ מאין נצמח החיוב לשמוע לדברי חכמים, וגם דא"כ מי נתן להם כח לעקור דאורייתא בשב ואל תעשה ולפעמים גם בקום ועשה, וגם אנן איך צייתינן להם בזה כיון דמדאורייתא מחוייב א"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וע"כ דגם הרמב"ן מודה דהי' בקבלה מהלמ"מ דאנו מחוייבין לשמוע לדברי חכמים וכ"כ שם הרמב"ן להדי' וז"ל, ואני תמה על הרב שזה גמר דעתו כו' למה יכבד עליו חשבון בעל הלכות שמנה מצות חנוכה ומגילה כו' אבל אני כו' לפי שהורשו מאתו יתברך מפי הקבלה לתקן ולסדר כו', א"כ מבואר דגם הרמב"ן ס"ל שהורשו מפי הקבלה למ"מ, וע"כ דגם ציווי הי' עלינו לציית להם ולקיים דבריהם דאל"כ מה הועילו בתקנתן אם אין ציווי עלינו לקיים וע"כ דאנו מצווין מהלמ"מ. א"כ מה הועיל הרמב"ן בשיטתו שהעלה דאיננו בכלל ל"ת, דעכ"פ כיון דגם לדידי' יקשה אמאי ספק דרבנן לקולא הא הוי ספק איסור הלמ"מ דספיקו אסור וכל מה שהקשה על הרמב"ם שם, והוא תמוה לכאורה ע"כ נראה מוכרח בכוונת הרמב"ן דגם איהו ס"ל דכך נאמרה הקבלה מפי יתברך למ"מ לעבור על דברי חכמים וודאי אסור ספיקו מותר וכעין דאמר קידושין ל"ט גבי ערלה והוא כלל יספיק לכל ספק דרבנן דאזלינן לקולא, וכ"ז לשיטתו דאיננו בכלל ל"ת, אבל לשי' הרמב"ם דהוי' מל"ת ע"כ נצטרך לומר דהחכמים התנו כך בכל תקנה ותקנה שתקנו בפרטות, דאם בחד תקנה לא היו מתנים הי' ספיקו אסור וע"כ דהתנו כן בכל תקנה ותקנה שתקנו, וזה לא משמע לי' להרמב"ן לומר כך, כן נראה לי מוכרח בביאור שי' הרמב"ן ומעתה לפ"ז אם נימא דהא דמוכח מדברי קבלה דיכולין לאסור על הנולדים גמרא גמירי לה ואסמכה אקרא וכדאמר ביחזקאל וכנ"ל, אכתי מהי תיתי לומר דהוא קבלה אחרת, דשפיר י"ל דהוא הוא הקבלה הנ"ל שכ' הרמב"ן על גזירות חז"ל דהורשו מפי ית' למ"מ לתקן ולסדר גם על דורות הבאים, וממילא דספיקו מותר וכנ"ל. וא"כ בין להרמב"ם בין להרמב"ן יש להקל בס' חדר"ג. להרמב"ם הטעם דכיון דתקנה קבועה היא מסתמא התנה כך בכדי לעשות הבדל בין איסורי תורה לאיסורו, וכמו שעשו חז"ל בכל תקנותיהם, ואיננו דומה לשאר ס' חרם דאזלינן לחומרא דהוא לשעה וממילא הוי הבדל מזה לאיסור תורה דהוא לעולם, משא"כ תקנת ר"ג דהוא לעולם ודמיא לשאר איסורי חז"ל, [ובאם נימא דר"ג לא גזר רק עד סוף אלף החמישי וא"כ הוי כשאר ס' חרם דהוא לשעה, ממילא כבר כלה הזמן ואינו אלא מנהג וכמ"ש