אור גדול עח

אמנם בזה י"ל דכמו דכ' הרא"ש דלהכי במרדה קודם נדתה ימי נדתה מצטרפין משום דאינה חוזרת בהן ה"נ י"ל בגמל וספן וא"כ שפיר הוכיח הירו' מימי נדתה לגמל וספן. אמנם הא עכ"פ חזינן דאיננה סברא פשוטה כדס"ל להרא"ש מסברא דהא חזינן דהירו' מיבעי' לי' בגמל וספן, והוצרך להוכיח מנדה וכיון דאיננה סברא פשוטה א"כ שוב ממילא י"ל דלא אמרי' לה כלל רק דבין בנדה ובין בגמל וספן הטעם משום פת בסלו וש"ס דילן ל"פ על הירו' דמהיכי תיתי לעשות מחלוקת במקום שאיננו מוכרח כיון דמוכרח מהירו' דסברת הרא"ש איננה פשוטה וכנ"ל. וביותר יש לתמוה על הרא"ש מירו' קידושין הנ"ל דהוכיח מינה סברת לא אבאשת א"כ חזינן דאף במרדה מקודם נדתה עכ"ז לצרף הימים שאין ראוין בלא"ה נצרך לחפש איזה טעם, ודלא כהרא"ש דס"ל לסברא פשוטה לצרפן משום דאינה חוזרת. ואם נימא דס"ל להירו' דהברייתא מיירי בכל ענין אף דחוזרת ג"כ בימים שאינן ראוין דמלבד דדחוק הוא מאוד [וגם לפ"ז לר' חיננא דס"ל סברת אינשמת בפריע פשיטא דחזרה מהני דכיון דהוי חזרה א"כ ממילא שוב יש לו להתרפא מהר משום מזלו, וא"כ ע"כ דלא מיירי בכל ענין דאם התחיל המרד בימים שאינן ראוין וחזר אח"כ יש להועיל החזרה לבל לצרף הימים שאינן ראוין מהחזרה ואילך עכ"פ יש לדחות] אף גם לפ"ז שוב ממילא אין הכרח מהש"ס דילן דפליג על הירו' [אם נימא דגם הירו' ס"ל סברת פת בסלו בנדה ועכ"ז ל"א חזרה משום דהבעל איננו מאמין על החזרה עד שיראה בפועל ובמעשה ממש א"כ ממילא אפשר דגם ש"ס דילן ס"ל הכי]. אם לא דנימא דס"ל להרא"ש דלענין אם חוזרת גם סברת פת בסלו ל"מ מידי דכיון דחוזרת שוב הוי פת בסלו, וע"כ באינה חוזרת ובאינה חוזרת גם בלא סברת פת בסלו יש לו להצטרף כמ"ש הרא"ש, והירו' דס"ל סברת דלא אבאשת גם בנדה ס"ל סברת דלא היתה רואה וכנ"ל להאי טעמא שפיר ל"מ חזרה, והלכך שפיר י"ל דמשמע לי' להירו' בכל ענין בחוזרת ומש"ה מוקי לה במרדה קודם נדתה והוכיח מינה סברת לא אבאשת, אבל ש"ס דילן דמפרש משום פת בסלו וא"כ להאי טעמא פשיטא דחזרה מהני וע"כ באיננה חוזרת, ובאיננה חוזרת ס"ל להרא"ש דבמרדה מקודם אי"צ לסברת פת בסלו וע"כ דפליג, והדברים דחוקים מאוד ורחוקים מהשכל הישר [גם הא נתבאר (באות הקודם) דבנדה גם הירו' ל"ס סברת לא אבאשת] וצ"ע בכ"ז. **(הג"ה. אב"ה לענ"ד נראה דהא דהוכיח הרא"ש דגמ' דידן לא ס"ל כהירו' דבעינן מרדה קודם נידותה מדהוצרך לטעם דפת בסלו, הוא דק לגמ' דידן שהביאו הברייתא אפילו נדה אפילו חולה גבי הא דנמנו וגמרו דמכריזין עליה ארבע שבתות, וא"כ אין פוחתין לה מכתובתה כלום וכל הנפ"מ אם ימי נידותה יצטרפו אם לא הוא רק לענין ימי ההכרזה, בזה ס"ל להרא"ש דסברא פשוטה היא דמצטרפין ולא נצרך לטעם דפת בסלו כיון דאין לה הפסד מזה, וכמו שדייק הרא"ש כיון שאם תחזור בה לא הפסידה כלום, היינו דהא כל ההכרזה התראה היא לה שתחזור בה וא"כ אמאי לא יצטרפו ימי נידותה לימי ההכרזה שהיא רק התראה שתחזור בה וכשתחזור בה לא תפסיד כלום מההתראה, ומש"ה שפיר הוכיח הרא"ש מדהוצרך בגמ' דידן לטעם פת בסלו ע"כ לא ס"ל כהירו' דבעינן מרדה קודם נידותה רק ס"ל לגמ' דידן דגם במרדה תוך ימי נידותה הויא מורדת. אמנם בירו' הביאו ברייתא דנדה וחולה כו' כותבין לו אגרת מרד, היינו דפוחתין לה מכתובתה, הנה בזה ודאי לאו סברא פשוטה היא דגם בימי נידותה יפחתו לה במרדה קודם נידותה כיון שאף אם תחזור בה ישאר ההפסד שהפחיתו לה ובימי נידותה אינה ראויה היא ואמאי תפסיד בחנם וע"כ להא דבימי נידותה. ג"כ פוחתין לה צריכינן לאיזה טעם או לטעם דפת בסלו או דלא אבאשת, ובזה לא עלה על דעת הרא"ש כלל לומר דלא נצרך לאיזה טעם, ומדוקדקין לפ"ז דברי הרא"ש דבתחלה הביא להירו' שמרדה עליו עד שלא באתה לנדה ובאתה לנדה וסיים אז פוחתין אף בימי נידותה לפי שאין לו פת בסלו ואח"כ הביא דהא דמקשה בגמ' דידן נדה בת תשמיש הפירוש הוא למה עולין ימי נידותה לארבע שבתות של הכרוז וכתב על זה דהוא דחוק, ולכאורה אריכות יתרה בדבריו, בהא דסיים אז פוחתין אף בימי נידותה לפי שאין לו פת בסלו, דזה בירו' אינו, ואם משום שהוא מוכח מגמ' דידן זה הטעם, א"כ הי' לו לכתוב תיכף דדוחק הוא, אמנם לפי הנ"ל הדברים מדוקדקין דבירו' באמת ע"כ הטעם משום פת בסלו כיון דמיירי לענין פוחתין ורק אחר שהביא מה שרצו לפרש גם בגמ' דידן כעין זה לענין ההכרזה כתב על זה דדחוק הוא דלענין ההכרזה פשיטא דמצטרפין ולא נצרך לטעם פת בסלו וכנ"ל וא"ש.)** עוד יש לי איזה הערות בענין זה בדברי הראשונים בסוגיות הירו' והבבלי אמנם יען כי איננו נוגע לענינינו וכבר המשיכני העט יותר מדאי לכן יהא די בזה כעת ואין להאריך עוד בזה שוב אחרי כתבי כ"ז ראיתי בס' בית יעקב להגאון מליסא על אבה"ע הל' כתובות (בסי' ע"ז) שכתב על הרמ"א דהביא פלוגתא לענין מרדה בימי חלי' דאף דהפלוגתא לא נזכר רק לענין נדה עכ"ז סובר דה"ה לענין חלי' ותמה ע"ז דמירו' דקידושין מבואר בעבד דאף בחלה ואח"כ ברח משלים מטעם סברת אינשמת בפריע ומדמה התם למורדת א"כ גם בחלתה ואח"כ מרדה הויא מורדת דיכול לומר לה כך, בשלמא בנדה ל"ש לומר זה, וא"כ אף דפליג בנדה עכ"ז מודה בחולה, והוא תמיהא על הרמ"א יעושה"ט וכבר נתבאר (באות ה') מדברי הראבי' דדוקא במרדה ואח"כ חלתה הוי' מורדת, וכן נתבאר (באות ז') מדברי הרשב"א שהובא בשמ"ק כתובות, ולעומת זה משמע מדברי הרמב"ם דאף בימי חלי', וכן מבואר בטוש"ע וכ"נ להדי' מדברי הרא"ש דדמי' לנדה, וא"כ מבואר שפיר מחלוקת הראשונים גם בחולה, הראבי' הרשב"א עם הרמב"ם ורא"ש וטור. גם נתבאר ביותר (באות ה') דאף הראבי' דסובר בנדה דאף בראתה ואח"כ מרדה הויא מורדת עכ"ז בחולה מודה דדוקא במרדה ואח"כ חלתה, להיפך ממש מדברי הגאון מליסא. וגם נתבאר לעיל דאף הני דסברי דגם בחלתה ואח"כ מרדה איננו מטעם סברת הירו' דאינשמת בפריע דהא מוכח מגמ' דידן דפריך למ"ד ממלאכה מחולה דלאו בת מלאכה הוא בע"כ או דלא ס"ל הסברא דאינשמת בפריע כמ"ש (באות ה' ו') או משום דבימי חלי' דאמרינן דרצתה לשחק בו ל"ש האי סברא כמ"ש (באות ז'), ועכ"פ מוכרח דלא משום סברת אינשמת בפריע הוא הטעם גבי מורדת בימי חלי', רק טעם הני דסברי דאף בחלתה ואח"כ מרדה הוי' מורדת היינו משום סברת פת בסלו וממילא דתלי' בנדה אי מרדה בימי נדתה הויא מורדת, ואשה"ט דברי הרמ"א. ולפי מה שנתבאר לעיל (אות ח') להוכיח דבחולה ל"ש הסברא דפת בסלו ממילא בחולה לא הויא מורדת רק במרדה מקודם חלי' אף דבנדה אף דמרדה בימי נדתה הויא מורדת היינו משום פת בסלו אבל בחולה דל"ש האי סברא ממילא לא הויא מורדת במרדה בימי חלי' דל"א הסברא דאינשמת בפריע כדמוכח מכתובות (ד' ס"ג) מהא דפריך חולה בת מלאכה היא. והוא ממש בהיפך מדעת הגאון מליסא דסובר דאף מאן דפליג בנדה דדוקא במרדה מקודם עכ"ז מודה בחולה ולהנ"ל נתבאר דזה אינו דלמאן דפליג בנדה פשיטא דגם בחולה [שאינה ראוי' לתשמיש] הכי, רק אפילו למאן דס"ל בנדה דאף במרדה בימי נדתה, עכ"ז בחולה י"ל דלא, ותליא אי בחולה שייך סברת פת בסלו וכנ"ל. ומאוד נפלאתי על הגאון מליסא זצ"ל דאיך אישתמיט לי' סוגית הגמ' דמקומו דמקשה חולה בת מלאכה היא דמינה מוכח דל"א סברת אינשמת בפריע דלענין זה ל"ש לחלק בין מלאכה ובין תשמיש רק סברת פת בסלו מבואר בחי' הרשב"א בשמ"ק כתובות דל"ש רק לענין תשמיש ואין להאריך עוד: