אור גדול עז

שייך פת בסלו ולא במלאכה ולפמ"ש אי"צ לזה דבלא פת בסלו אמרינן לא אבאשת. ח) ובגוף מחלוקת הראשונים שביארנו לעיל דשי' הרשב"א הוא דחולה דמיא לנדה דמיירי שאינה ראוי' לתשמיש דגם בי' שייך הסברא דפת בסלו וכ"נ בפשיטות דעת הרמב"ם וטוש"ע אבה"ע (סי' ע"ז) וכ"נ מדברי הרא"ש לבד התוס' כתובות (ד' ס"ג) הנ"ל דס"ל דבחולה שאינה יכולה לסבול תשמיש ל"ש הסברא דפת בסלו וכן הוכחתי לעיל (אות ה') מהראבי' הנה בגוף מחלוקת זו הי' נראה להביא ראי' לשי' תוס' והראבי' הנ"ל מהירו'. דהנה לכאורה יש לתמוה בירו' קידושין הנ"ל דהוכיח מהברייתא דמורדת לעבד מטעם לא אבאשת ואינשמת בפריע דאיך הוכיח כן מנדה דהא בנדה הטעם הוא משום פת בסלו. ואי"ל דלא ס"ל להירו' כסברת גמ' דילן מטעם פת בסלו וא"כ קשי' לי' קו' ש"ס דילן הא נדה לאו בת תשמיש היא בל"ז וניחא לי' מטעם דיכול לומר דאלו לא מרדה לא פרסה נדה [דאף דדרך נשים היא מ"מ במציאות משכחת לה דיש נשים דאינן רואות ומש"ה אף וסתות דרבנן וגדולה מזו מצינו ב"מ (ק"ו א') בהמקבל שדה מחבירו דבעילה כל דהו מחייבינן כששינה] והיינו דומיא דלא אבאשת. דז"א דלפ"ז תמוה מאוד מירו' דכתובות (פ"ה ה"ח) דאיתא שם וכר"א [דאית לי' דעונת חמורים וספנים רחוקים] עד כמה הוא פוחת, ופשיט שם מנדה דאף דלאו בת תשמיש היא ה"נ בגמל וספן יעושה"ט, והשתא בשלמא אי ס"ל להירו' טעמא דנדה משום פת בסלו שפיר פשיט מינה לגמל וספן דג"כ שייך האי טעמא וכן פירשו שם הפ"מ והק"ע דהטעם משום פת בסלו, אבל אם נימא דהירו' איננו סובר טעמא דפת בסלו רק משום לא אבאשת דהיינו לא הי' פירסה נדה א"כ מאי דמיון הוא זה לגמל וספן. וכיון דמוכרח מירו' דכתובות דגם הירו' סובר בנדה טעמא דפת בסלו וא"כ תמוה מאוד איך הוכיח מינה בקידושין לעבד הסברא דלא אבאשת, והדברים מתמיהין לכאורה ע"כ נראה דהוכחת ירו' בקידושין איננו מנדה רק מחולה אף דקיצר דידוע דרך הירושלמי לישנא קלילא ועיקר ראייתו מחולה ודבנדה ל"ש הסברא דלא אבאשת דדרך נשים הוא וע"כ הטעם משום פת בסלו ושפיר פשיט מינה בכתובות לגמל וספן, ובחולה לא שייך הטעם דפת בסלו כסברת התוס' וראבי' הנ"ל וע"כ דהטעם משום לא אבאשת ומש"ה פשיט מינה בקידושין לעבד שחלה. וא"ש דירו' כתובות וירו' קידושין אינם ענין זל"ז דבברייתא דמורדת דתני נדה וחולה וצריך לב' טעמים נפרדים בנדה דל"ש הטעם דלא אבאשת משום דדרך נשים הוא ע"כ הטעם משום פת בסלו מינה הוכיח בירו' כתובות לגמל וספן, ובחולה ל"ש הטעם דפת בסלו כדסבירא לי' להתוס' והראבי' הנ"ל וע"כ הטעם משום דלא אבאשת מינה הוכיח בירו' קידושין לעבד, ואשה"ט. והא דמייתי בירו' קידושין דדווקא במרדה עד שלא באת לנדה אף דאין ענינו לשם ידוע הוא דדרך הירו' להמורגל בו דבדרך גררא נקט מאי דאיתא אחר על הברייתא שמביא אף דאין ענינו לכאן. ולפמ"ש (בסוף אות הקודם) דחולה דומיא דנדה י"ל ברווחא יותר, דלולא הא דמייתי בנדה הי' אפ"ל דהברייתא מיירי בחולה הראוי' לתשמיש, וכדס"ל להתוס' ומש"ה הויא מורדת וממילא דאין ראי' להסברא דאבאשת ומש"ה מייתי דנדה דוקא במרדה עד שלא באת לנדה וממילא דומיא דהכי בחולה דוקא במרדה עד שלא נעשית חולה, וא"כ ע"כ דמיירי בחולה שאינה ראוי' לתשמיש דאי בראוי' אף בעת חלי' נעשית מורדת, וע"כ באינה ראוי' ובמרדה קודם הויא מורדת וע"כ מטעם לא אבאשת וא"ש, [ואף למסקנת הירו' דאמרי' נמי אינשמת בפריע כבר נתבאר באות הקודם דעכ"ז י"ל באשה דדוקא במרדה קודם חלי' דבעת חלי' דאמרי' דרצתה לשחק בו ל"ש הסברא דאינשמת בפריע וכנ"ל]. או אפשר עוד דהנה רב חיי' בר אדא מחלק בעבד בין ברח ואח"כ חלה לחלה ואח"כ ברח, והיינו דס"ל סברת דלא אבאשת ולא ס"ל הסברא דאינשמת בפריע ולדידי' בוודאי במורדת נמי בחולה שאינה, ראוי' לתשמיש בעינן דוקא מרדה ואח"כ חלתה אבל חלתה ואח"כ מרדה לא, אבל לרב חיננא דלא מחלק בעבד וס"ל דאף בחלה ואח"כ ברח משלים מטעם אינשמת בפריע לדידי' י"ל דבמורדת נמי אף בחלתה ואח"כ מרדה הויא מורדת מטעם אינשמת בפריע ודלא כמ"ש באות הקדום בדעת הרשב"א, דאף דבנדה דוקא במרדה עד שלא באת לנדה מ"מ י"ל דרצתה לשחק בו אף דקמי שמיא גלי' דכוונתה באמת ולא לשחק מ"מ כיון דהבעל א"י כוונתה א"כ בימי נדתה נחשב אצלו פת בסלו לכך ימי נדתה אינן מצטרפין לימי מרדה, משא"כ בחולה דחלי' ורפואתה מסור לשמים וקמי שמיא גליא כוונתה דאם כוונתה באמת אף ימי חלי' מצטרפין למרדה אף אם התחלת המרד הי' בימי חלי' מטעם אינשמת בפריע וא"כ שפיר י"ל דלר' חיננא אף אם התחלת המרד הי' בימי חלי' [כיון דגם אח"כ כשנתרפאת היא מורדת ואיגלאי מלתא למפרע דכוונתה הי' באמת אף ימי חלי' מצטרפין] עכ"ז הויא מורדת מטעם אינשמת בפריע וא"כ רב חיי' דמחלק בין סברת אבאשת לסברת אינשמת בפריע וסובר דמהברייתא איננו מוכח רק סברת לא אבאשת אבל לא סברת אינשמת בפריע בכדי דלא נימא דסתמא קתני חולה בין מרדה עד שלא חלתה בין חלתה עד שלא מרדה וא"כ יהא מוכח נמי לעבד אף בחלה ואח"כ ברח ומטעם דאמרי' נמי סברת אינשמת בפריע, לכך הביא האי דנדה דמיירי ע"כ דמרדה עד שלא באת לנדה, דהתם כיון דהטעם משום פת בסלו א"כ במרדה בימי נדתה אף אם כוונתה באמת מ"מ כיון דלהבעל איננו ידוע והוא תולה דכוונתה לשחק ואינו מצטער דחשיבא לי' פת בסלו לפי מחשבתו וא"כ פשיטא דימי נדתה אינן מצטרפין וכיון דמוכרח מנדה דהברייתא לא מיירי בכל ענין שוב ממילא גם חולה י"ל דלא מיירי בכל ענין רק במרדה עד שלא נעשית חולה דומי' דנדה וא"כ איננו מוכח רק הסברא דלא אבאשת אבל לא הסברא דאינשמת בפריע, ור' חיננא ס"ל דאף דמהברייתא איננו מוכת רק הסברא דלא אבאשת מ"מ ס"ל מסברא כמו דאמרי' הסברא דלא אבאשת ה"נ אמרי' סברת אינשמת בפריע דס"ל דסברת אינשמת בפריע דמי' לסברת לא אבאשת וא"כ אף דנדה מיירי דמורדת עד שלא באת לנדה מ"מ חולה אף דמרדה בימי חלי' וכנ"ל, ואשה"ט. אמנם כ"ז לסברת התוס' וראבי' הנ"ל דגבי חולה ל"ש הסברא דפת בסלו ומוכח הסברא דלא אבאשת, אבל לשי' הרשב"א ורמב"ם וטוש"ע ורא"ש דגם בחולה שייך הסברא דפת בסלו וא"כ מוכרח מירושלמי דקידושין דהוכיח מינה סברת לא אבאשת דלא ס"ל סברת ש"ס דילן מטעם פת בסלו וע"כ דגם בנדה שייך הסברא דלא היתה רואה וכנ"ל. וא"כ איך יתפרנס הירו' כתובות דהוכיח מינה לגמל וספן, אם לא דנימא דלולא דמרדה אפשר דיזדמן לו פרנסה אחרת שלא הי' נצרך להיות גמל וספן [והוא כעין סברת אינשמת בפריע בירו' קי' הנ"ל] אף דהי' מקודם גם בעת שהיתה בשלום אתו גמל וספן וגם אח"כ מ"מ ע"י המרידה תלינן דאולי אז אם לא היתה מורדת הי' משתנה והדברים דחוקים מאוד ורחוקים מסברא. ע"כ נראה מוכרח מהירו' כשיטת התוס' וראבי' דבחולה לא שייך הסברא דפת בסלו, וצע"ג לשי' יתר הראשונים הנ"ל. ט) גם דברי הרא"ש בכתובות (פ"ה סי' ל"ג) הנ"ל דהוכיח מש"ס דילן דלא ס"ל כהירו' דבעינן מרדה קודם נדתה דאל"כ למאי הוצרך הסברא דפת בסלו דאף בלא סברת פת בסלו יש לצרף ימי נדתה לימי מרידתה, ג"כ צ"ע מירו' דכתובות הנ"ל דא"כ איך הוכיח מינה לגמל וספן: