אור גדול עה

מעלין לא"י היינו לענין שאם היא אינה רוצית לעלות תצא שלא בכתובה אבל כל זמן שלא נתן לה גט כיון דמחויב לה שכו"ע לא כל הימנו לעקור לאו זה בידים משום ישובו של א"י וכ"ת יתן לה גט שהרי האשה מתגרשת בע"כ ונמצא שיהא מותר ללכת וחיילא שבועה אף זה אינו רשאי שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת ר"ג ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ ואין אומרים לו לפרוץ גדרו של ראשונים כדי לקיים שבועתו שהרי אפילו איסורא דרבנן דוחה של תורה בשוא"ת עכ"ל, וכ"כ הראנ"ח בת' מים עמוקים (סי' מ"ד), א"כ מבואר דאף דדינה כמורדת כמ"ש מוהר"ם הנ"ל, אפ"ה ס"ל דא"י לגרשה בע"כ. ואפשר דהר"ן מודה במורדת ממש דאיכא עיגון הבעל ובעובדא דידי' שאני דליכא עיגון הבעל דהא רצונה לדור עמו בחו"ל ולא הוי רק כבמקום מצוה דמבואר באבה"ע (סי' א') די"א דחר"ג נוהג אף במקום מצוה. ויש לתמוה על הראנ"ח בת' מים, עמוקים הנ"ל דהביא בפשטות דברי הר"ן הנ"ל ולא הרגיש בדברי הרשב"א שהובא (בסי' א') דהיכא דמן הדין לגרשה כגון אלו שאמרו תצא שלא בכתובה ליכא חדר"ג דחולק על פ' הר"ן הנ"ל. ויעוי' בפתחי תשובה אבה"ע (סי' נ"ב סק"ב) דהביא בשם שיבת ציון וחת"ס וחותנו רע"א זצ"ל דכולם התירו במורדת כזו שאינה רוצה ללכת אחריו לגרשה בע"כ או לישא אחרת כמבואר במורדת (בסי' ע"ז), וכבר נתבאר דאינו דומה להא דסי' ע"ו דשם אפשר דכולהו מודו משא"כ במורדת כזו דדעת הר"ן והראנ"ח דאיכא חדר"ג וכנ"ל. ומת' הר"ן הלזו יש לתמוה על הרמ"א (ריש סי' ע"ז) דכ' דנראה לו דהיכא דהוא רוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל דליכא לאו דעונתה לא יגרע יעו"ש, והדברים מבוארים להיפך בת' הר"ן הנ"ל דרוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל גט עכ"ז כל כמה דלא גרשה עובר בלאו ד) ועתה נבוא לנידון דידן אם יש להחשיבה למורדת, והנה כת"ר האריך בזה ועשה מחלוקת בין הפוסקים דלדעת רוב הפוסקים דוקא היכא דמתכוונת לצערו אבל מתכוונת לטובתה מפני איזו אמתלא לא הויא מורדת. ולדעתי נראה ברור דכל היכא דמדינא איננה רשאה בשביל טובתה ובשביל אמתלאה שלה למנוע עצמה ממנו חשיבא מורדת אף דאין כוונתה לצערו רק בשביל טובתה דכל שהיא מצערו שלא מן הדין חשיבא מורדת וראי' לזה מהא דמקשה בכתובות (ס"ג א') על מ"ד מורדת ממלאכה מברייתא דתני אפילו נדה ואפילו חולה דבשלמא למ"ד מתשמיש היינו דקתני חולה אבל למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא, ויעו"ש בתוד"ה רב הונא דמיירי בחולה שיכולה לסבול תשמיש רק אינה ראוי' למלאכה, היינו דאם אינה יכולה לסבול תשמיש א"כ איך ניחא לי' למ"ד מתשמיש, ויעו"ש ברש"א ובמהרמ"ש דבחולה לא שייך הסברא דפת בסלו דגבי נדה או למ"ש מהרמ"ש שם דקאי למאי דלא ידע הסברא דפת בסלו. עכ"פ איך שיהי' כיון דחולה מיירי דיכולה לסבול תשמיש א"כ יש להבין למ"ד מורדת מתשמיש מאי ואפילו חולה דקאמר הברייתא דמהיכא תיתי נימא דחולה לא הויא מורדת מתשמיש כיון דיכולה לסבול תשמיש מ"ש מבריאה. וצ"ל דאע"ג דיכולה לסבול עכ"ז כיון דחולה היא קשה לה לסבול התשמיש רק כיון דיכולה לסבול אף דקשה לה עכ"ז הוי מורדת, ולדברי כת"ר תקשה אמאי הויא מורדת הא מתכוונת לטובתה מפני שקשה לה ולא לצערו, אלא מוכרח דהיכי דמצערתו שלא כדין אף דאין עיקר כוונתה בשביל צערו רק בשביל טובתה אפ"ה הויא מורדת. וכן נראה פשוט מהא דקאמר דמתשמיש לכ"ע הויא מורדת רק דריב"ח סבר דבמלאכה נמי הויא מורדת, דמשמע נמי דומיא דתשמיש וגם דהא תשמיש עדיפא דכולהו מודו, ומורדת ממלאכה פשיטא דאפילו אין כוונתה לצערו רק מחמת עצלות דאינה רוצית לטרוח עצמה אפ"ה הויא מורדת וה"ה או כ"ש דמתשמיש כה"ג הויא מורדת. וכן נראה מבואר להדיא מת' הרשב"א שהביא הב"י (בסי' ע"ז) דאם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא לי' ומצערינא לי' דכולן טענות יש להן על שעושות כן ואף זו עילה מצאה לצערו וכו' והיינו דנהי דאין כוונתה בשביל צערו עכ"ז כיון דמצערתו שלא כדין הויא מורדת. והא דכ' הרשב"א שם דאם אינה שבה מחמת שאינה קוראה דלא הויא מורדת, היינו משום דמה יפסיד הבעל אם יקרא לה ומסתמא לא ניחא לי' בשימושה והיא בושה מא כדרך האשה כדאיתא בעירובין (ק"ב) [והוי כזה נהנה וזה אינו חסר דכופין וה"נ כיון דלבעל אין שום פסידא ושום נ"מ והיא בושה בדין שיקרא לה ושפיר קאמרה], משא"כ היכי דאיכא פסידא כ"ד לבעל והיא מצערתו במניעת תשמיש שלא כדין אף דאין עיקר הכוונה לצערו עכ"ז הויא מורדת כנ"ל פשוט. והאי דכ' המרדכי (בסי' קפ"ג) דמורד אינו אלא מחמת שנאה וכעס לאו דוקא הוא רק אף מאיזה טעם שהוא שלא כדין וכדמוכח ג"כ מהראי' דמורד הוי פושע אבל לא באונס ועוד ראי' מהאי דכתב מוהר"ם דכל היכא דמדינא צריכה לילך ואינה רוצה הויא מורדת והביאוהו האחרונים כמ"ש לעיל (אות ג') והתם וודאי אין כוונתה לצערו רק בשביל איזה לאה ואפ"ה הויא מורדת כן נראה לי ברור. ה) ויען כי כת"ר פלפל קצת בדברי הראשונים ובדברי הירו' דקידושין, ומידי עיוני ברהיטא הנני נבוך קצת בענין הלז בדברי הראשונים, אף כי אינו נוגע לענינינן, עכ"ז אמרתי להעיר קצת. הנה כת"ר נתקשה בדברי המרדכי (כתובות פ' אעפ"י סי' קפ"ד) והגהות אשרי דפסק ראבי' אשה המורדת על בעלה ושוב חלתה אעפ"י שמאונס חולי אינה שבה לבעלה אפ"ה איבדה מזונותי' וראי' מירו' דקידושין (פ"א ה"ב) גבי עבד עברי שברח ואח"כ חלה דמשלים דמדמה לי' והקשה כת"ר דלמה לי' להביא ראי' מירו' דקידושין הא מבואר הוא מברייתא דאפי' חלתה, וכת"ר נדחק בזה. ובאמת כוונת ראבי' דהנה דקתני בברייתא אפילו חולה מוקים לה התוס' דדווקא ביכולה לסבול תשמיש, והיינו דסבירא לי' דבחולה ל"ש הסברא דפת בסלו וכמ"ש מהרמ"ש כמ"ש באות הקודם, וכ"נ מהמרדכי שם אחר פסק ראבי' הנ"ל דהביא ת' מוהר"ם דחולה ג"כ מחוייבת לטבול ולשמש מברייתא הנ"ל א"כ ס"ל דהברייתא מיירי בחולה שיכולה לסבול תשמיש, אבל בחולה כ"כ שאינה יכולה לסבול תשמיש אין ראי' מהברייתא, אבל מירו' דקידושין מוכח דבמרדה ואח"כ חלתה אף בחולה כ"כ שאינה יכולה לסבול תשמיש אפ"ה הויא מורדת משום דמצי למימר אלו לא מרדה לא חלתה כדאמר שם בעבד. גם י"ל דכוונת הראבי' אף בחוזרת בחלי', דלטעם דלא אבאשת לא מהני חזרה, דזה אינו מוכח מהברייתא. ולכך הביא מהירו' דלולא לא מרדה מתחלה לא היתה חולה עתה כמובן: אמנם מה שיש לד הראבי' הנ"ל דדקדק מרדה ואח"כ חלתה, דמשמע הא אם חלתה ואח"כ מרדה לא הויא מורדת, הא כיון דמדמי לה להא דירו' קדושין הנ"ל והירושלמי הא מסיק שם דאף בחלה ואח"כ ברח משלים דו יכול לומר לו אלו הוית גבאי אינשמת בפריע, וא"כ ה"נ במורדת אף בחלתה ואח"כ מרדה נמי כן אולם אפשר דהיינו טעמא של הראבי' דבחלתה ואח"כ מרדה מוכח מגמ' דידן דפליג על הירו', דהנה בכתובות ס"ג פריך מברייתא דחולה למ"ד מורדת ממלאכה חולה בת מלאכה היא ולהירו' הנ"ל הא לא מידי דאף דלאו בת מלאכה היא עכ"ז הויא מורדת כמו בעבד בחלה ואח"כ ברח,