אור גדול עב

להו דנפסלת מן התרומה וכהונה, דלמא גם להו הי' פשוט להם זה רק דנסתפקו אם כר"ע או כר"א, [ואף אם נימא כנ"ל דהיבם הי' כהן א"כ הבין משאלתם דאינו ידוע להם הא דנפסלת מדתפסו בלשונם לשון יבום עכ"ז קשיא דעכ"פ על גוף הספק שלהם לא השיב מידי אם צריכה חליצה או לא]. אבל לפי הנ"ל אשה"ט, דעל חליצה ליכא שום ספק דבין לר"ע בין לר"א בעיא חליצה, משום דהי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה, אך דהספק שלהם הי' לענין יבום לבד אם אסורה משום הקו"ח או לא, וע"ז השיב להם דבלא"ה אסורה ליבם בעובדא דידהו, ועל גוף הספק אם אמרינן הקו"ח או לא, לא השיב להם עוד משום דשוב איננו נצרך לעובדא דשם. כד) ומעתה נחזור על ההיתרים שבניד"ד, היסוד הוא מה שכבר התיר להלכה ולמעשה הגאון הגדול ר"ח זצ"ל מוואלאזין לסמוך על ס' התרומה להתיר בכל ענין ביצה אחת בין בנפצעה בין בניטלה בין בשל ימין בין בשל שמאל, והיינו שיטת ר"ת לדחות דברי הירושלמי למתפס שיטת ש"ס דילן דסתם ואיננו מחלק כלל, ודלא כתלמידי הר"י שפלפלו להשוות ש"ס דילן כש"ס דירושלמי ולתפוס להלכה כש"ס דירושלמי, ומעתה קו"ח בניד"ד דעדיפא הרבה מעובדא דר"ח זצ"ל הנ"ל, דאף לתלמידי הר"י שתפסו כשיטת הש"ס ירושלמי, עכ"ז לא מבעי' לשיטת התוס' א"כ לב' הגירסאות, בין לגירסא שלימין בחד תיבה בין לגירסא של ימין ב' תיבות, בכל ענין נפצעה ואח"כ ניטלה השמאלית מותר, וכמו שנתבאר לעיל (אות ז'), ואף למ"ש הרא"ש דלגי' דשלימין בחד תיבה נפצעה ואח"כ ניטלה אסור, עכ"ז לגירסא דשל ימין בב' תיבות גם הוא מודה דנפצעה ואח"כ ניטלה שרי לדידהו, וגם לשיטתנו החדשה הנראית נכונה ג"כ נראה דנפצעה ואח"כ ניטלה שרי, ואף אם נימא דנפצעה ואח"כ ניטלה אסור, עכ"ז בניקבה כבניד"ד נראה דמותר וכמו שנתבאר (באות כ'), וא"כ לשיטת רבותינו הצרפתים יש להתירו, ולא נשאר לנו לחוש רק לרבותינו הספרדים, דהיינו שיטת הרמב"ם והעומדים בשיטתו דדחו לגמרי להא דר"י בנו של ריב"ב מהלכה, דלזה שוב יש לצרף ההיתרים שכתב כת"ר לסניפין בעלמא, דאולי הי' זה מחמת חולי, ואף שניטלה אח"כ בידי אדם, מ"מ כיון דמעיקרא הי' כמו שאינו שוב אינו מזיק אף אם ניטלה אח"כ בידי אדם. אמנם יען כי קשה לסמוך על ההיתרים הנ"ל לדעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר למעלה, ע"כ חפשתי ומצאתי עוד צד היתר לדעת הרמב"ם כאשר יבואר. כה) והוא דישא אשה ויקדש בתנאי גמור כד"ת כפי דיני התנאים, דהקדושין והנשואין לא יחולו רק באופן אם עפ"י דין הוא כשר לבוא בקהל, אבל אם עפ"י דין הוא אסור לבוא בקהל אזי לא יחולו הקדושין והנשואין, רק שהוא עמה בלא קידושין ונשואין ואינה אלא מיוחדת לו לתשמיש וכפלגש בעלמא, דנרויח בזה ממילא גם שיטת הרמב"ם, דהוא פצוע דכא אליבא דידי', מ"מ הא שיטתו הוא דכל החייבי לאוין ואסורי קהל אינן חייבין רק ע"י קידושין, כמ"ש הרמב"ם הל' אי"ב (פט"ו וט"ז) והל' סנהדרין (בפי"ט). ואף דדעת הרמב"ם (בריש הל' אישות) דבלא קידושין איכא איסור, דפלגש לא הותרה להדיוט, הנה מלבד דאלו הב' דברים אינן תלויין זה בזה וכבר חלקו על הרמב"ם בזה רוב הפוסקים וכמעט כולם, אף גם לדעת הרמב"ם כתבו האחרונים דדוקא היכא דיכול לקדשה עובר על עשה דכי יקח, אבל כשאינו יכול לקדשה גם להרמב"ם מותר, א"כ הכא דאינו יכול לקדשה גם להרמב"ם מותר, וא"כ בלא קידושין אף להרמב"ם דהוא פצוע דכא עכ"ז איננו עובר. ואף דהראב"ד (פט"ו מהל' אי"ב ופי"ט מהל' סנהדרין) השיג על הרמב"ם בזה, עכ"ז מצאתי תנא דמסייע לי' להרמב"ם אחד מגדולי הראשונים הוא ניהו רש"י ז"ל בפירושו על התורה (תצא פרשה כ"ג פסוק ג' ד'), דפירש לא יבוא ממזר לא יבוא עמוני שלא ישא ישראלית, דמשמע דוקא ע"י נשואין אבל בבעילה בעלמא איננו עובר, וכ"כ שם המזרחי בביאורו לרש"י, ואף דהרב גור ארי' בביאורו שם השיג עליו דשיטה דחוי' היא, והסב דעת רש"י דלאו דוקא ע"י קידושין ונשואין קאמר, עכ"ז פשטות דברי רש"י נראה כרא"ם וכשיטת הרמב"ם הנ"ל דדוקא על ידי קידושין. כו) וראי' ברורה להמזרחי הנ"ל דכן היא. שיטת רש"י נראה מיבמות (ע"ו ב'), דפריך על הא דקאמר דלא תתחתן בם הוא דוקא בגירותן, משום דבהיותן עכו"ם לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות, ומקשה מהא דכתיב ויתחתן שלמה את בת פרעה ומתרץ דגיורי גיירה ומקשה ע"ז ות"ל דהיא מצרית ראשונה, ופירש"י שם דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא ואפ"ה קרי לה חתנות, והוא תמוה מאוד וכמו שתמהו שם התוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א, דמאי קושיא דכיון דתפסי בה קידושין אף דאסורה אמאי לא יהא נקרא חיתון. אבל לפי שיטת רש"י הנ"ל בביאורו על התורה וכשי' המזרחי הנ"ל, אשה"ט רש"י לשיטתו דה"פ דכל הטעם דבהיותן עכו"ם לית להו חתנות רק כשנתגיירו, היינו משום דס"ל דחתנות ל"ש רק ע"י קידושין, אבל שלא ע"י קידושין ל"ש לשון חיתון, ולכך בהיותן עכו"ם הא לא תפסי קידושין ול"ש לשון חיתון רק כשנתגיירו דאז שייך חיתון ע"י קידושין, וע"ז מקשה שפיר משלמה דכתיב ויתחתן שלמה את בת פרעה, דתיפוק לי' דאפילו גיירה הא מצרית ראשונה היא ואסורה מדאורייתא, וא"כ מסתמא בוודאי שלמה לא עבר אדאורייתא ובוודאי לא קדשה בכדי שלא יעבור אדאורייתא, דהאיסור אינו רק ע"י קידושין ושלמה לקחה בלא קידושין, וא"כ אף אם גיירה הא מוכרח דלא קדשה ואפ"ה קרי לי' חתנות אלמא דגם בלא קידושין קרי חתנות, וא"כ ממילא שוב י"ל דלא תתחתן קאי בנכריותן בלא קידושין ואשה"ט. א"כ מבואר להדיא דדעת רש"י ג"כ כדעת הרמב"ם דבלא קידושין אינו עובר, ואהני לן בתנאי הנ"ל דעת רבוותא האלו דאף אם הוא פצוע דכא עכ"ז איננו עובר. כו) אמנם יש מקום להוכיח דאם נימא דבעינן קידושין דוקא, שוב ע"כ מוכרח דבלא קידושין איכא איסור תורה, וכדעת הרמב"ם (ריש הל' אשות), ואף היכא שאינו יכול לקדשה אסור מן התורה, דהני תרווייהו דיני בהדי הדדי תליין, ודלא כמ"ש לעיל (אות כ"ה). דהנה יעויין יבמות (ע"ח א') דפריך לר' יהודא דס"ל קהל גרים אקרי קהל אם נימא דמצרית נקבה מותרת א"כ מצרי שני במה יטהר, ואי דאי עבר ונסיב הא דאי להתירא לא כתב קרא וע"כ דגם הנקבות אסורות והנה לדעת הרמב"ם דכל פסולי קהל דוקא ע"י קדושין אבל שלא ע"י קדושין ליכא איסורא, א"כ קשיא לכאורה הא אפשר שיטהר שלא ע"י קדושין, וע"כ צ"ל דהרמב"ם לשיטתו דשלא ע"י קדושין איכא איסורא דאורייתא, אף דהכא אי אפשר שיקדש, וא"כ אחת משתי אלו מוכרח מגמ' זו, או דכל הפסולי קהל איסורן אף בלא קדושין רק הבעילה לחוד הוא האיסור, וכדעת הראב"ד בהשגות, או אם נימא כדעת הרמב"ם דכל איסורן דוקא ע"י קדושין, שוב ממילא מוכרח כאידך שיטת הרמב"ם דבלא קדושין איכא איסורא דאורייתא אף דהיכא דא"א לקדש. וא"כ ממילא לא אהני לן כלל האי תנאה להקל האיסור, דאם נימא כשיטת הרמב"ם ורש"י דאיסור דפצוע דכא דוקא ע"י קדושין, שוב ממילא מוכרח דאיכא איסורא דאורייתא אשה בלא קדושין וכנ"ל. כח) אמנם נראה דאינו מוכרח, דהנה הכ"מ (פט"ו מאי"ב) הביא בשם ר"א בנו של הרמב"ם שכתב, דלשון ביאה בקהל היינו ע"י קידושין, והנה למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דבכל חייבי לאוין לוקה על הבעילה לחוד, וא"כ למ"ד זה לא יבוא בקהל היינו בעילה לחוד וכיון דלדידי' לשון ביאה בקהל היינו ביאה לחוד, ממילא גם בחייבי עשה כגון מצרי ואדומי אסור בביאה לחוד, [אף דלפמ"ש הר"א שהובא בכ"מ שם אינו מוכרח שכתב לפשוט דלא ציוה