אור גדול עא

הזית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאלו את ריב"נ אשתו מהו שתתיבם אמר להן עד שאתם שואלים אותי מהו שתתיבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה שנפסלה מן הכהונה ופסולה מלאכול בתרומה עכ"ל. והנראה בפשט התוספתא, דפשיטא לי' דסריס אדם לאו בר חליצה ויבום הוא רק דמסתפקא להו אם הוא פצוע דכא או לא, והשיב דהוי פצוע דכא ואינה עולה ליבום ויותר רבותא דאף נפסלה מכהונה, והא דהוי רבותא יותר פסול כהונה, י"ל עפ"י מ"ש הרשב"א והריטב"א (ר"פ הערל) אהא דפצוע דכא פוסל אף דאיננו זר מעיקרא, או משום דמאן דס"ל דפוסל לא ס"ל זר מעיקרא בעינן, [וקצת יש לדקדק בדברי הרשב"א שם שכתב בלשון ספק דר"מ דלמא לא ס"ל זר מעיקרא, הא גמ' ערוכה היא כריתות (ו' ב') דר"מ לא ס"ל זר מעיקרא יעושה"ט, אך לפ"ז יש לדקדק דהא גבי בת כהן שנשאת לישראל לכ"ע לא הוי זרה משום דאפשר דהדרה כדפירש"י שם, א"כ בפצוע דכא דחוזר לכ"ע לא הוי זר, ויש ליישב]. או דבפסולי קהל לא בעינן זר מעיקרא, ולהכי הוי אצלו רבותא יותר לענין לפסול לכהונה מלענין יבום, אבל עכ"פ נראה דתשובת ריב"נ היתה דאינה מתייבמת. וראיתי להמפרשים שעל התוספתא שנדפסו בדפוס ווילנא, הלא המה חסדי דוד ומנחת בכורים, שפירשו דתשובתו היתה דמתייבמת יעושה"ט. ודבריהם תמוהין מאוד, דא"כ מאי קאמר עד שאתם שואלים כו', דלמא גם להו פשיטא דנפסלת מכהונה רק דמסתפקא להו לענין יבום, וע"כ דזה לא אפשר אליבא דידי', דאם נפסלה בביאתו א"כ הוא פצוע דכא פשיטא דאינה עולה ליבום משום דס"ל כר"א וכנ"ל. ומעתה אם נימא דנפצעה ביצה אחת חוזר וכנ"ל, א"כ ממילא ליכא למ"ד דלא לבעי חליצה ויבום וכנ"ל, וא"כ מוכרת דנפצעה ביצה אחת שוב לעולם אי אפשר לחזור, ואף דאמרו בספרי דפצוע דכא חוזר, אינו מוכרח לכל פצוע דכא דיכול לחזור רק דמשכחת בהו דיכול לחזור, אבל מ"מ משכחת גם שאינו יכול לחזור, ושפיר י"ל דנפצעה ביצה אחת אינו יכול לחזור], וכיון שכן שוב מוכרח דנפצעה ביצה אחת ואח"כ ניטלה נמי אסור, דאף דבניטלה ביצה אחת יש לו רפואה מ"מ נפצעה גרע טפי דשוב אין לו רפואה לעולם, וא"כ שוב ממילא מוכרח דנפצעה ביצה אחת ואח"כ ניטלה פסול מלבוא בקהל הן אמת דלפי מה שנתבאר מהתוס' דאף דאינו מוליד עכ"ז מותר לבוא בקהל. וכפי מה שנתבאר לעיל (אות ו') משום דלענין פסול קהל נצרך להיות שופך, א"כ שפיר אתיא התוספתא ברווחא, משום דלענין יבום בלידה תליא אם יכול להוליד משא"כ לענין פסול קהל, א"כ שפיר קאמר להו דנסתפקו לענין יבום והיינו אם יכול להוליד וקאמר להו דפשיטא דאינו יכול להוליד רק גם שופך ואסור בקהל, וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דאף בנפצעה ואח"כ ניטלה שרי היינו לענין קהל דוקא משום דאינו שופך עוד, אבל מ"מ לענין יבום הוי בכלל סריס אדם כיון שאינו מוליד אבל למא דמסיק הרא"ש. וכן תפסו האחרונים בפשיטות, באם אינו יכול להוליד פשיטא דאסור, והיכא דמותר בקהל ע"כ דיכול להוליד, וא"כ פסול קהל ויבום בהדדי תליין, וא"כ כיון דמוכח מהתוספתא דנפצעה ביצה אחת שוב אין לו תקנה לעולם לענין לידה, ממילא דה"ה נמי לענין פסול קהל, א"כ מוכרח דנפצעה ואח"כ ניטלה אסור: כג) ונראה דגם הא לא תברא, דשפיר יש ליישב דברי התוספתא אף אם נימא דנפצעה ואח"כ ניטלה שרי, דהנה לפי מה שנתבאר עדיין דברי התוספתא קשיין קצת, דמאי קאמר עד שאתם שואלין כו', דלמא גם להו פשיטא דבפסולי קהל לא בעינן זר מעיקרא וא"כ יבום ופסול כהונה בהדדי תליין, דאם הוא פצוע דכא אסורה ליבם ונפסלה ואם אינו פצוע דכא שרי' ליבום ולא נפסלה, ע"כ נראה לבאר דברי התוספתא ברווחא: בהקדים באר מחלוקת הראשונים באם הבעל נעשה פצוע דכא אחר הנשואין ואח"כ מת אי מותרת ליבם או לא, דדעת התוס' ר"פ יש מותרות (פ"ד ב') ד"ה שייר פ"ד, דאף בנעשה פצוע דכא אחר הנשואין עכ"ז מותרת ליבם, ולא דמיא לסוטה (סוטה ד' ו') דאמרינן קו"ח במותר לה נאסרה דהיינו לבעל באסור לה דהיינו ליבם לא כ"ש, משום דהתם בסוטה המעשה נעשה בה משא"כ בנעשה הבעל פצוע דכא דהמעשה נעשה בו. אבל בתוס' מחד מקמאי הנדפס כעת בש"ס דפוס ווילנא (בדף ע"ט ב') וז"ל וסריס אדם מותר לייבם את אשתו אם היא גיורת כו' יעושה"ט והנה בוודאי אין כוונת התוס' חד מקמאי הנ"ל דהסריס אדם הוא המייבם, דא"כ הו"ל לומר סרים אדם מותר לייבם אם היא גיורת או מותר לייבם את אשת אחיו אם היא גיורת, ומאי מותר לייבם את אשתו דקאמר, ע"כ נראה ברור דכוונתו דאחיו של הסריס מותר לייבם את אשת הסריס אם היא גיורת, וכוונתו למאי דאיתא שם בסוגיא דהעיד ריב"ב על בן מגוסת שהי' בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו, אך לפ"ז יש להבין מאי האי דסיים אם היא גיורת, הא אף אם אינה גיורת עכ"ז מותרת לאחיו, וכדאיתא ר"פ יש מותרות דשייר פצוע דכא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן, וע"כ דס"ל להתוס' חד מקמאי לחלק, דבהי' פצוע דכא קודם הנשואין היינו האי דקאמר בר"פ יש מותרות דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן, אבל התוס' חד מקמאי הנ"ל (בדף ע"ט) מיירי דנעשה פצוע דכא אחר שנשאה, דכה"ג אם אינה גיורת ס"ל דאסורה גם ליבם משום דאמרינן קו"ח במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, והיינו התוס' חד מקמאי הנ"ל מפרש כן הדיקא נמי דקאמר שם בגמ', היינו דע"כ איירי באם היא גיורת, דאל"כ אם הי' סריס אדם קודם שנשאה הא לא תפסי קדושין כלל, ואם נעשה אחר שנשאה א"כ איך יבמו את אשתו הא אסורה משום הקו"ח הנ"ל, וע"כ דמיירי דהיא גיורת, ויעו"ש במהרש"א על תוס' ד"ה א"ה יבומי ובקרני ראם שם הנדפס בש"ס דפוס ווילנא, וזהו שיטת התוס' חד מקמאי הנ"ל. והנה נקדים עוד דמלשון התוספתא עד שאתם שואלין מהו שתתייבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה, נראה דהשאלה מהו שתאכל בתרומה נצרכת למעשה כמו השאלה דמהו שתתייבם דלולא הא דנפסלה בביאתו הי' פשוט שתאכל בתרומה, וע"כ דהבעל הי' כהן ויבמה כהן וגם היתה בת כהן, וא"כ לענין אכילת תרומה [לולא הא דנפסלה] פשיטא דאוכלת בממ"נ או מצד היבם למשנה ראשונה, יעויין יבמות (ס"ז ב') תוד"ה קנין כספו, או מצד האב ג"כ בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה, דאם היבם הי' זר א"כ אף בלא הפסול שנפסלה אינה אוכלת משום שהיבם פוסל, וע"כ כנ"ל. ובזה יתבאר התוספתא ברווחא, דהנה שאלו אותו מהו שתתייבם, וי"ל דחליצה פשיטא להו דבעי' וכנ"ל דבין לר"ע ובין לר"א בעיא חליצה, רק דמסתפקא להו לענין יבום אם שריא ליבום או דבעי' חליצה דווקא, והיינו דמסתפקא להו אם אמרינן קו"ח או לא, וע"ז השיב להם דמדשאלו אותו לענין יבום אף דהיבם הי' כהן וכנ"ל, ע"כ דפשיטא להו דלא נפסלה בביאתו מתרומה וכהונה, וא"כ לענין תרומה פשיטא דאוכלת רק דמסתפקא להו אי שריא ליבום ולא' אמרינן הקו"ח וכשיטת התוס' או דאסורה ליבם משום הקו"ח וכשיטת התוס' חד מקמאי הנ"ל, וע"ז השיב להם עד שאתם שואלים אותי לענין יבום מהו שתתייבם [והיינו לכהן וכנ"ל] שאלוני מהו שתאכל בתרומה, דאינה אוכלת בתרומה משום דנפסלה בביאתו מן התרומה ומן הכהונה, וא"כ ממילא דשוב לא שייכא כלל השאלה אם מותרת להתייבם, דהיינו אם אמרינן הקו"ח הנ"ל אם לא, דכיון דהיבם הי' כהן א"כ אף אם לא אמרינן הקו"ח הנ"ל עכ"ז חולצת ולא מתייבמת משום דהיא מפסולי כהונה וכנ"ל, והדברים נחמדים כפתור ופרח בביאור דברי התוספתא בס"ד. ואדרבה מזו התוספתא סיוע לדברינו,. דאם נימא דמהו שתתייבם לאו דוקא רק דהשאלה היתה אם זקוקה ליבום וחליצה או לא, א"כ אף אם הוא פצוע דכא בודאי, עכ"ז דלמא מסתפקא להו אם הלכה כר"ע או כר"א, וא"כ מאי השיב