אור גדול ע

כ) ועתה עפ"י שיטתנו החדשה הנראית נכונה, נראה ג"כ דאם נפצע ואח"כ ניטל יש להכשיר, משום כיון דניטל שוב לית לן למפסלי' מטעם שם פצוע דליכא פציעה כעת רק כרות, וא"כ לית לן למפסלי' רק משום כרות וכיון דחוזר ממילא אין שם כרות עליו אף דאינו יכול להוליד, ובשביל דנפצע מתחלה לא גרע כיון דנתבאר לפי שיטה זו דכל הגריעותא דנפצע מניטל איננו משום דנפצע גרע ומרע לי' לענין חזרה, רק דלענין חזרה זה וזה שוים, רק דלענין פסולן הם חלוקין דשם פצוע פוסל אך בחוזר משא"כ שם כרות, וא"כ אף בנפצע ואח"כ ניטל כיון דכעת לאו שם פצע עלי' רק שם כרות א"כ בחוזר אינו פסול. וכעין זה ראיתי במנחת חינוך (מצוה תקנ"ט) שכתב לענין מלקות דנצרך להתרות בו משום הלאו דעובר, ואם הוא כרות והתרו בו משום לאו דפצוע אינו לוקה, וביאר שם דאם נפצע ואח"כ ניטל והתרו בו משום לאו דפצוע אינו לוקה, משום דאף דמתחלה חל עליו שם דפצוע מ"מ אח"כ כשניטל פקע מאתו שם דפצוע וחל עליו שם דכרות, וא"כ ממילא ביכול לחזור ויש לו רפואה, אף דבהי' עליו שם פצוע אף דחוזר הי' פסול, מ"מ כשניטל ונפקע ממנו שם דפצוע רק שם דכרות אינו פסול ביכול לחזור וכנ"ל. ואף אם לא נודה להמנחת חינוך הנ"ל, ונאמר דכיון דכבר חל עליו שם דפצוע אף אם ניטל אח"כ לא פקע מאתו שם פצוע [כיון דלא נתרפא לגמרי שיוכל להוליד], מ"מ הכא בניד"ד דמבואר בשאלת כת"ר דהביצה היתה נקובה בכמה מקומות, וכבר נתבאר לפי שי' הנ"ל להוכיח מהגמ', דפסול ניקב הוא מחמת שם כרות ולא משום פצוע כמבואר לעיל (אות י"ח), וא"כ כל שיכול לחזור איננו נאסר, ודמיא לניטל דאיננו נאסר בביצה אחת עד שינקבו שתיהן, וכמבואר באות י"ח הנ"ל, וא"כ הכא בניד"ד אף קודם שניטל הי' מותר ולא נאסר מעולם. ואף שא"א לסמוך על שיטתנו החדשה לדינא להלכה ולמעשה, יען היא נגד הראשונים דלא נחתו לזה, מ"מ לסניף בעלמא שפיר נוכל לצרף לההיתרים שנתבארו (אות ט'), מאחר ששיטתנו בנוי' על הספרי אשר לפי אשר ירדנו בעזהשי"ת לעומק דעת היראים והסמ"ג בביאור הספרי הוספנו בו נופך בס"ד. [אף דאיננו דומה כ"כ ההוספה שלנו למה שנלמד מהיראים והסמ"ג, דמדבריהם נלמד על הכריתה גופה אם תוכל לחזור לאו שם כרות עלה, משא"כ הנופך שהוספנו הכריתה גופה דהיינו נטילת הביצה א"א שיתקנו דא"א לחזור לקדמותו בב' ביצים, רק הריעותא שנעשה לו מהכריתה מה שאינו יכול להוליד זהו שאפשר לחזור ולהתקן, וא"כ י"ל דאיננו ענין לשם כרות כיון דהכריתה גופי' א"א שיתוקן, עכ"ז שפיר יש מקום לדברינו כמובן כיון דכריתה גופי' אינו פוסל רק כריתה דמרע לי', א"כ כל שיכול לחזור לאו שם כריתה הפוסל עלי']. כא) ויען כי ההיתרים שלנו הנ"ל (באות ט' ובאות כ') בנויים על יסוד דאף בנפצעה ואח"כ ניטלה שרי, נצרך ליישב מאי דקשיא ע"ז לכאורה מתוספתא דיבמות כאשר יבואר. ונקדים דהנה ביבמות (ע"ט ב') איכא פלוגתא בין ר"ע לר"א, דר"ע אזיל בתר שעת הכושר ולכך סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אבל לא סריס חמה, ור"א אזיל בתר סופו אי אית לי' רפואה ולכך ס"ל להיפוך דסריס חמה חולץ וחולצין לאשתו אבל לא סריס אדם, ולפ"ז נראה דפצוע דכא דחוזר לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, דהא אית לי' תרתי למעליותא דהי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה. ובהכי אתיא לי שפיר בר"פ יש מותרות, דקאמר מאי שייר דהאי שייר שייר פצוע דכא אי משום פצוע דכא לאו שיורא הוא דהא תני לי' חייבי לאוין כו' ההוא איצטריכא לי' כו' ש"מ תנא ושייר, דלכאורה קשיא איך מוכח מפצוע דכא דתנא ושייר, דלמא לא תני פצוע דכא משום דאתיא כר"א דסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, [או לפחות משום דפלוגתא הוא ובפלוגתא לא קמיירי] וכעין דאמר הגמ' בסוכה (נ"ד ב') אי משום ערב הפסח לאו שיורא הוא דהא מני ר"י, וכתב הריטב"א שם דכן דרך הגמ' לאוקמי כחד מתנאי בכדי דלא נימא דשייר יעושה"ט [לתרץ חמיהת התוס'] וכ"כ הש"מ ב"ק (ד' ט"ו) וכתובות (ספ"ג) בשם הראב"ד שכ"כ בשם אחד מרבותיו, וה"נ דכוותי', וגם לפ"ז מאי קאמר ההיא אצטריכא לי' כו' אבל פצוע דכא לא איצטריך, הא פצוע דכה נמי איצטריך לאשמועינן כר"ע ודלא כר"א אבל לפי הנ"ל אשה"ט, דפצוע דכא לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, ולהכי שפיר הוכיח מינה דתנא ושייר, וגם שפיר קאמר דלא איצטריכא לי' וא"ש, ומדוקדק נמי הא דנקט פצוע דכא לחוד ולא נקט נמי כרות שפכה, ולהנ"ל אשה"ט דמכרות שפכה לא מוכח דשייר משום דכרות שפכה אינו חוזר וא"כ י"ל דר"א הוא. וזה דלא כהב"ח (ריש סי' קע"ב) דכתב דהאי דר"פ יש מותרות כר"ע ודלא כר"א, דז"א דבפצוע דכא כולהו מודו וכנ"ל. ומאוד תמוהין לי דברי הירושלמי דמסיק בפ' הערל (הל' ה') דזו דברי ר' יהושע ור"ע ור"א אבל חכמים אומרים אחד סריס אדם ואחד סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו ומוקי סתמא דסריס שבעל ליבמתו דפסלה כחכמים דמוקים סיפא בין בסריס אדם בין בסריס חמה, ודלא כתלמודא דידן דמוקים לה בסריס חמה דוקא, (ונראה דטעמם בזה הוא, דהנה הגמ' דידן מדייק מהסיפא דדומיא דאיילונית קתני דהוי בידי שמים וסתמא כר"ע, אף די"ל ג"כ דומיא דאיילונית דאין לה רפואה, כמ"ש תוס' ריש יבמות, א"כ אינו סריס חמה, אך יען כי בגמ' דידן ס"ל דליכא למ"ד דבין סריס אדם ובין סריס חמה לאו בני חליצה ויבום נינהו, רק או האי או האי דהיינו או כר"ע או כר"א, וא"כ ע"כ לא מיירי בכל ענין סריס רק או סריס אדם או סריס חמה, לכך מסתבר לי' לומר דומיא לענין בידי שמים משום דהוא עצם ההוי' מלומר דומיא לענין רפואה, אבל הירושלמי דס"ל דלחכמים בין סריס אדם בין סריס חמה לאו בני חליצה ויבום נינהו מסתבר לי' לומר דומיא דאיילונית בתרווייהו בין לענין ההוי' דהיינו בידי שמים בין לענין רפואה דהיינו סריס אדם], א"כ איך הוכיח הירושלמי בפ' יש מותרות (הל' ג') מהא דלא תני פצוע דכא דלית כללי דר' כללין יעושה"ט, ומאי קשי לי' אי אתי כרבנן דסתם לן כוותייהו בפ' הערל הנ"ל. ואי"ל דאף להירושלמי ג"כ דווקא בחד צד לגריעותא, דהיינו או סריס חמה דלא הי' לו שעת הכושר או סריס אדם דאין לו רפואה, אבל בתרתי למעליותא דהיינו הי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה גם לחכמים בני חליצה ויבום נינהו, וא"כ פצוע דכא דחוזר וגם הי' לו שעת הכושר אף להירו' לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, ז"א דא"כ לא הו"ל למחשב זו דברי רבי יהושע ור"ע ור"א אבל חכ"א כו', לא הו"ל לכלול רבי יהושע בפלוגתא על החכמים. דהא גם לחכמים מתקיים השמועה של רבי יהושע, דיש לומר האי דסריס חולץ וחולצין לאשתו בסריס אדם כגון פצוע דכא שהי' לו שעת הכושר וגם יש רפואה, וע"כ דסובר הירושלמי דלחכמים בכל ענין סריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו אף בהי' לו שעת הכושר וגם יש לו רפואה, וא"כ קשיא האי דר"פ יש מותרות הנ"ל. ואי"ל דבאמת מזה ראי' למ"ש היעב"ץ והלבוש שהובא לעיל (אות ד'), דפצוע דכא אף דיכול להוליד ואיננו סריס כלל אפ"ה אסור, ז"א דלהירושלמי פשיטא היכא דמוליד איננו בכלל פצוע דכא, דבירו' פ' הערל (הל' ב') איתא דמש"ה לא מנה בי' דורות משום שאינו מוליד, וא"כ צע"ג דברי הירושלמי בפ' יש מותרות הנ"ל. והנראה דבאמת מוכרח דסתם ירושלמי דר"פ יש מותרות פליג אהא דאמר ר"ח בשם ר' יוחנן בירושלמי דפ' הערל (הל' ה') הנ"ל וס"ל להירו' בר"פ יש מותרות כדס"ל לתלמודא דידן דחכמים לא פליגי על ר' יהושע וכפי שנתבאר לעיל אליבא דש"ס דילן. ועכ"פ איך שיהי' אליבא דהירושלמי, לש"ס דילן מוכרח דבפצוע דכא לכ"ע חולץ וחולצין לאשתו, וכפי שנתבאר. כב) ומעתה עפ"ז יש לתמוה בתוספתא (פ"י דיבמות) דזה לשונה, אמר ר"י מעשה באחד שעלה לראש