אור גדול ו

אמר הירו' נפקותא בין הני אמוראי לענין נשים וגרים דלדינא אין נפקותא בזה אי חייבין גם בעשה או בל"ת לחוד ומש"ה קאמר נמי דוקא ב"נ ולא נשים וגרים אף למאן דיליף מבני ישראל משום דעכ"פ חייבין מולא תחללו וא"כ כיון דשפיר י"ל דבני ישראל ממעט גם נשים וגרים אפשר דגם אינן מצטרפין לעשרה לענין פרהסיא ואפשר לומר עוד בישוב הקושיא הנ"ל אהא דמספקא לי' אי עכו"ם מצווה על קה"ש אף דכל התורה לישראל נאמרה, דאפשר דהיינו דוקא היכא דמדבר בלשון נוכח, א"כ פשיטא דאיננו מדבר רק עם ישראל ולא עם ב"נ אבל הכא דונקדשתי כתוב בלשון נפעל ולא וקדשתם בלשון נוכח רק בלשון נפעל כמדבר לעצמו להכי אפשר דאף ב"נ מצוין, א"כ א"ש ג"כ כנ"ל דעל לא תחללו דהוא בלשון נוכח פשיטא דעכו"ם אינן מצווין דלישראל נאמרה ולא לב"נ וכיון דאימעטו מבני ישראל פשיטא דעכו"ם אינן מצווין כלל משא"כ נשים וגרים דאף דאפשר דאימעטו מבני ישראל מ"מ חייבין הן בקה"ש מהלאו דולא תחללו וא"כ נסתר כל הנ"ל, דשפיר אפשר דנשים וגרים לא מצטרפין לעשרה וכנ"ל **(אכ"ה בדבר הקו' אהא דמספקא לי' אי ב"נ מצווה על קה"ש הא כל התורה לישראל נאמרה נראה לענ"ד די"ל עפ"י מה שהקשו בתוס' סנהדרין פ"ד ב' ד"ה ב"נ דהא וחי בהם לישראל נאמר ותירצו דהספק הוא דלמא איצטריך וחי בהם משום דבלא"ה הוי אמרינן דילפינן מנערה לשאר מצוות וא"כ זה הוא הספק אם נימא דכיון שד' ציוה איזו מצוה מחוייבים לקיימה תמיד בכל אופן אף באונס מיתה ורק כישראל כתיב וחי בהם להכי יעבור ואל יהרג אבל בעכו"ם חייבים לעולם למסור נפשן על המצוות שנצטוו בהן, או דלמא דעל אונס נצרך לריבוי מיוחד והא דאיצטריך וחי בהם משום דלא נילף מנערה המאורסה וא"כ עכו"ם פטורין, וזה שאמרו בגמ' דאמר אביי ס"ש שבע מצות נצטוו ב"ג ואם איתא תמני הויין כלומר היכן מצינו ריבוי מיוחד שחייבים בעכו"ם לקיים את המצוות שלהם אף באונס. וקאמר רבא אינהו וכל אביזרייהו. כלומר דאין צריך לזה ריבוי מיוחד וכנ"ל. ובהא דפשטו בהירו' לחד מ"ד מבני ישראל. נראה דההוכחה היא לאו משום דסובר דבני ישראל קאי על הנאנס רק ההוכחה היא כיוון דעל הפרהסיא בעינן בני ישראל ועכו"ם אינם מצטרפין לפרהסיא א"כ מוכח דעכו"ם אינם מצווין דאי ס"ד דמצווין א"כ איך לא מקרי בפניהם פרהסיא הא אין לך חלול השם גדול מזה דהעכו"ם מחוייב למסור נפשו והישראל בפניו יעבור ולא ימסור נפשו וע"כ דעכו"ם אינו מצווה וע"כ לא יצטרפו לפרהסיא אמנם כל זה הוא רק סברא לחוד ואפשר לדחות ולומר דלעולם עכו"ם מצווה והא דאין מצטרף לפרהסיא גזיה"כ הוא לכן יליף אידך מ"ד מנעמן. ואפשר שהוא כמ"ש אאמו"ר הגאון זצל"ה בפנים שמנעמן ראי' שכן היא הסברא ואין לדחותה וא"כ לפי"ז כל המחויב ע"כ דגם מצטרף דמי שאין מצטרף סברא הוא דאינו מחויב ג"כ. אלי')** אמנם אף דאפשר לדחות כן, עכ"ז יותר נראה דאין לחלק בין העשה להל"ת, ונשים וגרים לא אימעטו כלל אף מהעשה וממילא דגם מצטרפין לעשרה לענין פרהסיא וכמ"ש תחלה. שם ואם מת ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו יעוי' בפר"ח דהביא דברי התוס' והרא"ש פ"ב דע"ז (כ"ז ב) דאם רצה להחמיר על עצמו רשאי והביאו ראי' מירושלמי פ"ד דשביעית מ"ר אבא דא"ל נכרי אכול נבילה ואי לא קטילנא לך וא"ל אי בעית למקטל קטיל והוא דחה ראייתם, דהא מסיים שם בירושלמי דאי הוי מקיים מילי דרבנן הוי אכיל, אלמא דשלא כדין עשה וכבר קדמו בזה הרמב"ן במלחמות בסנהדרין (ס"פ בן סורר) להביא ראי' מהאי ירושלמי בהיפוך דאינו רשאי להחמיר על עצמו עוד הביא הפר"ח ראי' לדעת הרמב"ם דהא בסנהדרין (ס"פ בן סורר) וע"ז (נ"ד א') אמרינן דמוחי בהם ילפינן באנסין דיעבור ואל יהרג ובפ' בתרא דיומא ילפינן נמי לפיקוח נפש שדוחה את השבת מהאי קרא גופי' וחי בהם ולא שימות בהם, ובפיקוח נפש אמרינן בירו' דהשואל ה"ז שופך דמים א"כ שמעינן דוחי בהם ולא שימות בהם איסורא איכא במלתא, וה"נ לענין אנסין דאסור למסור עצמו למיתה, וכתב על זה דהיא ראי' מכרעת לשיטת הרמב"ם והנה בגוף הראי' מפיקוח נפש כבר קדמו הרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) ובתוה"א והביאו הר"ן ביומא גבי עוברה שהריחה אך דהם הביאו מסברא בעלמא לדחות אנסין היכא דהדין יעבור ואל יהרג לפיקוח נפש לענין דאסור להחמיר על עצמו והפר"ח הוסיף להכריע ביותר דכיון דתרווייהו אנסין ופי"נ מחד קרא ילפינן מוחי בהם ולא שימות בהם א"כ בוודאי תרווייהו בחדא מחתא מחתינהו כי היכא דבפי"נ הוא לאיסורא ה"נ באנסין, והנראה ליישב כ"ז לדעת הראשונים דרשאי להחמיר. ומקודם ניישב קושיית הרמב"ן והר"ן הנ"ל, והנראה להסביר בטעם החילוק בין אנסין לפי"נ לא מיבעי לדעה רבינו ירוחם, והכי פסקינן ביו"ד (סי' קנ"ז), דדוקא במתכוין האנס להעביר רשאי להחמיר על עצמו, אבל לא במתכוין האנס להנאת עצמו א"כ פשיטא דלק"מ, דהא כל פי"נ דמיא להנאת עצמו דאין כוונתו להעביר, וכמבואר ברמב"ן בסנהדרין שא בן סורר) ובתוה"א ובר"ן פסחים (פ' כל שעה) ויומא פ' יום הכפורים) דהוכיחו דבג' עבירות אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור מדאסור להתרפאות בהן דזה דמיא להנאת עצמן, וא"כ בדומיא דפי"נ דהויא להנאתו ולא להעביר באמת גם באנסין אינו רשאי להחמיר. וזה נראה בדעת הר"ן דביומא (שם) הביא דברי הרמב"ן דבאנסין אסור להחמיר כמו בפי"נ, ובשבת (פרק במה טומנין) כתב באלישע בעל כנפים דהחמיר. על עצמו וכן הא דמדרש דמה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני ומה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב דכולם מחמירים על עצמם היו, דלכאורה סותר את עצמו לדבריו ביומא שם הנ"ל אמנם נראה דדעתו כדעת רבינו ירוחם הנ"ל, ומש"ה בהני דמייתי בשבת דכוונתם להעביר ולא להנאת עצמן שפיר רשאין להחמיר דאיננו דומה לפי"נ, משא"כ ביומא דקאי להדיא היכא דהאנס מתכוין להנאת עצמו שפיר מייתי ראי' מפי"נ דאסור להחמיר על עצמו וראיתי להמקמ"ח ובסי' קנ"ז) שהרגיש ג"כ בסתירת דברי הר"ן הנ"ל, ולא נתיישבה דעתו ליישב בדברי רבינו ירוחם הנ"ל מדמדמה הר"ן ביומא אנסין לפי"נ, ודבריו תמוהין דהא כל פי"נ דמיא להנאת עצמן וכנ"ל וכמבואר בר"ן גופי' ביומא (שם), וא"כ שפיר מדמה אנס להנאת עצמו דקאי עלה לפי"נ, משא"כ היכא דהאנס כוונתו להעביר לא דמי לפי"נ כלל ושפיר רשאי להחמיר על עצמו וזהו דברי הר"ן בשבת (פ' במה טומנין) הנ"ל והב"י (סי' קנ"ז) כתב דדברי הרמב"ן בתוה"א נוטים לדברי הרמב"ם, ולהנ"ל לאו ראי' היא, דשפיר אפשר דדעתו כרבינו ירוחם, והא ראי' דהא הר"ן ביומא העתיק כל דברי הרמב"ן בתוה"א ואפ"ה ע"כ דסובר כרבינו ירוחם וכנ"ל, רק מרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) דכתב דכל אותם שהחמירו היתה שעת הגזירה, נראה כהרמב"ם אמנם אפילו למה שהוכיח הגר"א ביו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ג) משיטת ר"ת גבי חנניו מו"ע דלא הוי פ"ז רק אנדרטא לכבודו, וא"כ היה להנאת עצמו, ומוכח משיטת ר"ת דאף בכה"ג רשאי להחמיר, וכן מוכח לשיטת הרמ"ה דבג' עבירות ג"כ להנאת עצמן יעבור ואל יהרג, וא"כ מוכרח מעובדא דר' צדוק ורב כהנא שהביא הרמב"ן דמסרו עצמן דגם להנאת עצמן רשאי להחמיר, וכן מוכח מתוס' גיטין (נ"ז ב') ד"ה קפצו, דהא הוו קרקע עולם והנאת עצמן ומוכח דס"ל דרשאי להחמיר, וכעין זה כתב הפרישה שהובא בש"ך יו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ב') דבפרהסיא גם לרבינו ירוחם רשאי להחמיר, עכ"ז נראה דלק"מ מפי"נ דאינו רשאי להחמיר כלל אף בפרהסיא דשאני פי"נ דליכא קידוש השם וחילול השם כלל, דליכא אנס רק משמיא אנסין לי', משא"כ באנס שאונס מדעתו, אף היכא דאין כוונת האנס להעביר. רק להנאת עצמו אפ"ה