אור גדול סז

אף די"ל רפואה וכנ"ל, וכיון דמוכח דניקב אינו בכלל כרות, א"כ אף ניקבו הביצים אף אם נימא דאין לו רפואה, מ"מ אמאי פסול כיון דאיננו כרות א"כ הוי כעקר בעלמא, והדברים מתמיהים לכאורה. יב) ע"כ נראה מוכרח מזה דס"ל להר"א ממיץ דפסולו דכרות שפכה תלוי בהא דאינו חוזר. דאף דפצוע דכה אף דחוזר עכ"ז פסול, מ"מ יש לחלק בין לשון פצוע דכה ללשון כרות, דהנה מצינו בגט דכתיבא לשון כריתות ילפינן מינה כמה דברים, כגון תנאי דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אי"ז כריתות משום דאגידא בו קצת בקיום התנאי ובעינן דלהוי כרות לגמרי, ובב"מ (ז' א') גט בידה ומשיחה בידו אינה מגורשת משום דבעינן כריתות וליכא, אף דבשאר קנינים מהני בכה"ג, ובגיטין (ט' א') משום דלאו כרות גיטא הוא, אף דבשאר שטרות מהני בכה"ג. ובמכילתא (בא פרשה א' וי') ונכרתה אין ונכרתה אלא לשון הפסקה [דהיינו אבדן הנפש לגמרי, כן פירשו המפרשים שם.], מכל הני חזינן דלשון כריתה הוא לשון מבורר שנכרת ממש לגמרי בלי שום שיור ואגד כלל, וא"כ ה"נ י"ל דאף דפצוע דכה אף דיש לו רפואה אפ"ה בעודו פצוע דכה פסול, היינו משום דאף דיש לו רפואה עכ"ז קודם הרפואה בעודו פ"ד שם פצוע עליו, אבל שם כרות איננו כן משום דלשון כריתה איננו שייך אלא בנכרת בענין שאין לו רפואה עוד דלא נשתייר שום תרופה, אבל כל שיש לו רפואה איננו נכלל בלשון כריתה דכריתה הוא לשון מבורר בלי שום שיור עוד לשום תרופה. ולפ"ז ביאור דברי הספרי הכי הוא, דהספרי מבאר פשט הלשון דפצוע דכה וכרות שפכה, וקאמר פצוע דכה חוזר, היינו אף דחוזר ויש לו רפואה מ"מ בעודו פ"ד אסור ופסול, דפ"ד אפשר לחזור, אבל כרות שפכה אינו חוזר, היינו דלשון כרות איננו שייך אלא באין לו תרופה עוד, אבל כל שיש לו תרופה איננו נכלל בלשון כרות ומותר אף קודם הרפואה, משום דכיון דיש לו רפואה איננו כרות וכנ"ל, ומכיון דהוא ביאור על הלשון א"כ חכמי ישראל אמרוהו ולא חכמי הרופאים, ומאי דסיים הספרי וזו מהלכות הרופאים, אין ביאורו כמו שהבינו הב"י והב"ח דהרופאים אמרוהו, דז"א, רק כוונת הספרי למאי דקאמר דכרות שפכה אינו חוזר, היינו דכל היכא דיש לו רפואה אף קודם הרפואה איננו בכלל כרות וכנ"ל, וא"כ לדין כרות נצרך לידע חכמת הרפואה, דאם ידעינן עפ"י חכמת הרפואה דיש לו רפואה א"כ איננו כרות שפכה אף קודם הרפואה, רק אם אין לו רפואה כלל אזי פסול, וא"כ לדין כרות שפכה נצרך לידע חכמת הרפואה, וזה שאמר בספרי וזו מהלכות הרופאים, דלהלכה זו נצרך להיות רופא ג"כ וכנ"ל, והוא כעין דאמרה התורה זאת החיה דפירשו חז"ל חיה אכול שאינו חיה לא תיכול, ולידע אי חיה אי לא חיה נצרך לזה חכמת הרפואה, וכעין דאמרו חז"ל בכ"ד לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, ה"נ לא מסרן הכתוב רק לרופאים יודעים בחכמת הרפואה, כן נראה מוכרח בביאור דברי הספרי לדעת הר"א ממיץ. וא"כ לפ"ז אשה"ט הא דמחלק הר"א ממיץ בין ניקב הגיד לניקבו הביצים, דלעולם ניקב הוי בכלל כרות ומש"ה ניקבו ביצים פסול, אמנם כ"ז באין לו רפואה דאז הוי בכלל כרות, אבל בניקב הגיד דיש לו רפואה אינו בכלל כרות, משום דפסול דכרות תלוי בהא דאין לו רפואה, דביש לו רפואה אינו נכלל בלשון כרות ואינו דומה לפצוע דכא וכנ"ל. ובאמת הוא ביאור נכון מאוד בדברי הספרי. ומעתה ממילא אין שום התחלה למה שרצו ליישב קושיית היראים, דמ"ש הב"י דתברא בצידה דהרופאים אמרוהו ולא הודו להם חכמי ישראל, כבר נתבאר דאדרבא חכמי ישראל אמרוהו והוא בנוי על עומק הלשון, רק דנצרך לידע להלכה זו חכמת הרפואה וכנ"ל, וגם מ"ש הב"א ורש"ל לחלק בין כרות לכרות, להנ"ל ז"א דכל שיש לו רפואה אינו נכלל בלשון כרות. אם לא דיפרשו כוונת הספרי דלא כהבנת הר"א ממיץ דאינו ביאור הלשון רק דהאמת קאמר והרופאים אמרוהו, אבל להבנת הר"א ממיץ אשר נראה נכון מאוד בביאור דברי הספרי אין שום התחלה לדבריהם וכנ"ל. וממילא מוכרח ג"כ כהבנת מהר"א שטיין דס"ל להר"א ממיץ והסמ"ג דניקב בכלל כרות ולא בכלל פצוע, ודלא כמהרש"ל והגאון ר"ח זצ"ל הנ"ל דס"ל להיראים דכוונת הספרי דכל שבביצים חוזר וכל שבגיד אינו חוזר, דא"כ שוב ע"כ מוכרח דהספרי קושטא דמילתא נקט ולא דפסולו תלוי במה דאינו חוזר דאף אם חוזר אמאי לא יפסל דמ"ש גיד מביצים דאף דחוזר אפ"ה חול, רק דקושטא דמלתא דבגיד אינו חוזר, דא"כ לפ"ז תהדר קו' לדוכתי', דמאי אהני הר"א ממיץ בפירושו דפסול קאי על הולד אבל הגברא כשר לעולם, דסוף סוף היא גופי' תקשי מ"ש ניקב הגיד דכשר ומ"ש ניקב ביצים דפסול דכיון דנקב שם פסול עליו א"כ אף בגיד דיש לו רפואה יהי' פסול כמו בביצים אף דיש לו רפואה, ע"כ נראה ברור ומוכרח כמהר"א שטיין הנ"ל, דס"ל להר"א ממיץ והסמ"ג דניקב בכלל כרות ולא בכלל פצוע, והדברים מוכרחים מאוד. יג) אמנם עפ"י כל הנ"ל נראה ליישב קושיית היראים אף לפי הבנתו בספרי ולפי דעתו דניקב בכלל כרות, עכ"ז י"ל כעין מ"ש הר"ן בחולין (פרק ג') על סרכא בכסדרן, לשיטת רש"י דס"ל אין סרכא בלא נקב רק כסדרן סותם הנקב, וכן בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשר דסביך בבשרא, אף דקודם שנסרך בכסדרן וקודם שנסבך בדופן היתה טרפה, אפ"ה אח"כ כשנסרך ונסבך נעשית כשרה א"כ מצינו טרפה שחוזרת להכשירה. והא אמרינן (בר"פ בהמה המקשה) דטריפה אינה חוזרת, וכתב הר"ן לתרץ דלא כל הנקבים שווים, דאיכא נקבים דמעלים סרכות וסתימות ואיכא דלא מעלו, ולהכי קודם שנסרך ונסבך טריפה משום דדלמא הם מהני נקבים דלא מעלו. אבל כשנסרך אגלאי מילתא למפרע דמעולם לא היתה טריפה, דטריפה אינה אלא כשאין לה רפואה יעושה"ט בר"ן. וא"כ ה"נ איכא למימר בניקב הגיד דלא כל הנקבים שווים בזה, דאיכא דמעלי סתימה ע"י הרפואה שאמרו חז"ל ואיכא דלא, מעלו, ומש"ה קודם שנסתם פסול הגברא משים דחיישינן דלמא הוא מהני נקבים דלא מעלו סתימה, וממילא דהוי כרות שפכה כמו נקבו הביצים וכנ"ל, וכמו הטריפות הנ"ל קודם שהעלה הסרכא דטריפה כדאמר חולין (ד' מ"ח) אי לא סביך מאי טריפה, אבל כשנסתם כשר דאגלאי מילתא למפרע דמעולם לא הי' כרות שפכה ואשה"ט. יד) ואדרבא מתיישב היטב עפ"ז מה דלכאורה יש לדקדק על הר"ן חולין הנ"ל, דלפי דבריו א"כ מאי מקשה חולין (ד' מ"ח) על ריאה שנקבה ודופן סותמתה והא קתני גבי ניקב הגיד ונסתם זהו פסול שחוזר להכשירו לאו מעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתה יעו"ש, דלכאורה מאי קו' דאה"נ דממעט ריאה שנקבה ודופן סותמתה, דהתם אינו פסול החוזר להכשירו דהאי אגלאי מלתא דמעולם לא היתה פסולה כלל, ונפ"מ דאף החלב שישנו עתה מן קודם שסתם הדופן ג"כ כשר, משא"כ בניקב הגיד ונסתם דבין אם נפרש דפסול וכשר קאי על הולד כהר"א ממיץ ובין אם נפרש דקאי על הגברא כדעת הפוסקים, בין כך ובין כך ההכשר אינו אלא מכאן ולהבא אבל למפרע קודם שנסתם הולד פסול וכן לאינך שי' אם בא על בת ישראל פסלה מן הכהונה ותרומה, וא"כ שפיר הוי פסול החוזר להכשירו, דמעיקרא קודם שנסתם הי' פסול ואחר שנסתם חזר להכשירו מכאן ולהבא, וממעט שפיר ריאה שנקבה ודופן סותמתה, דאינו פסול החוזר להכשירו רק דלאחר שנסתם אגלאי מלתא למפרע דמעולם לא היתה טריפה, ואף החלב שישנו מן קודם שנסתם ג"כ כשר, ומאי מקשה הגמ'. אבל לפי הנ"ל אשה"ט דהא ניקב הגיד ג"כ כשנסתם אח"כ אגלאי מלתא למפרע דמעולם לא הי' פסול כלל, דכיון דהי' מהנקבים שיש להן רפואה א"כ מעולם לא הי' שם כרות עליו וכנ"ל, ואפ"ה קרי לי' פסול החוזר להכשירו, וא"כ