אור גדול סו

הירו' אין כרתי את שריא לי' יעו"ש בסוה"ד, וא"כ לפ"ז מבואר להדיא מהירושלמי דנפצעה ואח"כ ניטלה כשר, ולהכי הוכרחו לפרש שלימין למעט נפצעה אחת כד איתנייהו לתרווייהו וכנ"ל, אבל נפצעה ואח"כ ניטלה שרי, אבל הרא"ש צ"ל דגרס בירושלמי כמו שהוא בירו' שלפנינו אין ברתי את שרי' לי' ומיירי כשניטלה שלימה, ולכך מפרש לה כפשטות הירושלמי דבעינן תרווייהו שלימין אף כשניטלה האחת, דנפצעה ואח"כ ניטלה לא מתכשר, זה נראה פלוגתת הרא"ש והתוס' לפי' קמא דר"י דגרסינן שלימין, [ולהלן אי"ה יתבאר ג"כ בהא דשינו להוכיח מהירו' דאינו מוליד ושינו בראייתם, דהרא"ש הוכיח מריש דברי הירו' והתוס' הוכיחו מסוף דברי הירו', דתלי' ג"כ בשינוי הגירסות כאשר יבואר אי"ה], והבי"מ הרגיש בזה קצת (בסי' ה'), אך דנד מזה משום דהכריח כיון דאינו מוליד ע"כ הגירסא דאין כרתי ט"ס בתוס' וצ"ל אין ברתי יעו"ש, אמנם לפי מה שנתבאר א"ש היטב הגי' דאין כרתי אף דאינו מוליד וא"כ א"ש היטב כנ"ל, ולהלן יתבאר דמוכרח בתוס' דגרסי אין כרתי]. ח) ועפ"י כל הנ"ל הי' אפשר לבאר ג"כ פלוגתת הבבלי והירושלמי בהא דשלימין לפי' קמא ותלמודא דידן דלא ביאר לחלק בהכי ס"ל לס' התרומה ור"ת דלא מחלק בין פצוע לניטל ופליג על הירו' בזה, כפי שביאר בתשו' הר"ח זצ"ל הנ"ל, ועפ"י הנ"ל הי' אפשר לומר קצת דאזלי לשיטתייהו, דכבר נתבאר דאף דאיתא בירו' שאינו מוליד, אפ"ה כשר משום דאינו שופך ושותת רק יורה כחץ ואינו מוליד מש"ה כשר דאינו בכלל שפכה, וא"כ י"ל דתלמודא דידן הא ס"ל דפצוע דכא היינו פצוע ודך וא"כ י"ל דשפכה אכולהו קאי וכנ"ל, ואף אם לא קאי רק על כרות מ"מ הא דידעינן דפ"ד באותו מקום היינו משום דדומיא דכרות שפכה, א"כ לענין זה נמי אמרינן דומיא דכרות שפכה דבעינן שאינו יורה כחץ, משא"כ להירושלמי האי שפכה ודאי לאו אכולהו קאי, דהא פירש דדכה היינו לפרש פצוע בביצים, וגם דומיא דכ"ש ליתא בהירו', וא"כ י"ל דנהי דבכרות כתיב שפכה דהיינו אינו יורה כחץ אבל בפ"ד סגי בהא דאינו מוליד לחוד, דהירו' יליף דאינו מוליד מדלא כתיב בי' דורות, וא"כ י"ל דכל טעם החילוק לחלק בין נפצע ביצה אחת וניטלה ביצה אחת היינו משום דבביצה אחת יורה כחץ ואינו מוליד, וא"כ לענין כרות הא בעינן שפכה דהיינו אינו יורה כחץ, משא"כ בפסול פצוע דסגיא בהא דאינו מוליד לחודי' ולהכי אף בביצה אחת פסול, וכ"ז להירו' דשפכה לא קאי אכולהו וגם דומיא דכ"ש לא ס"ל, ומש"ה סגי בהא דאינו מוליד לחוד בפצוע, אבל לש"ס דילן י"ל דשפכה אכולהו קאי וכנ"ל, ואף אי שפכה לא קאי רק על כרות, מ"מ ס"ל לש"ס דילן דפצוע דכא דומיא דכרות שפכה, כמו דקאמר על הא דבעינן פ"ד באותו מקום, וממילא דאין מקום לחלק בין נפצע ביצה אחת לניטלה, כיון דבין בפצוע בין בכרות בעינן שאינו יורה כחץ, כן אפשר לומר לכאורה בטעם פלוגתתן ע"ד פלפול קצת. אמנם באמת אי"נ, דנראה דהירושלמי מפרש כרות שפכה היינו כרות בשפוך, דמש"ה אי לאו דכה דביאר דהיינו ביצים וממילא שפכה ג"כ קאי אגיד דסמיך לי' הי' מפרש שפכה על החוטם יעו"ש בירו', וא"כ כיון דכרות קאי על הגיד מנ"ל כרות בביצים וע"כ דיליף מפצוע, וא"כ נסתרין דברינו הנ"ל. ואף שיש לדחוק וליישב לא נהירא ט) ועתה עפ"י כל הנ"ל נבוא לניד"ד להתיר האי גברא לבוא בקהל ד'. והיסוד הוא תשובת ר"ח זצ"ל הנ"ל, משום דעובדא דילן הי' בביצה השמאלית, דאפילו לתלמידי הר"י דתפסו להירושלמי ולא ס"ל דתלמודא דידן פליג, מ"מ לא מיבעי' לפירוש ב' דתפסו התוס' עיקר דגרסינן בירו' של ימין בב' תיבות, דלפ"ז פשיטא דנפצעה ואח"כ נטלה שרי, ואף דבתשובת הר"ח הנ"ל דחה שיטה זו, כבר נתבאר ליישב בטוב טעם, ואף לפירוש קמא דגרסינן בירושלמי שלימין בחד תיבה, עכ"ז כבר נתבאר דלשיטת התוס' אף לגירסא זו בנפצע ואח"כ ניטל שרי, רק לפי' הרא"ש לגירסא קמא ס"ל דנפצע ואח"כ ניטל אסור, א"כ בניד"ד אף אם נתפוס שי' הירו', דלא כס' התרומה, איכא ספק ספיקא, דלמא גירסא ב' דשל ימין עיקר, ואף אם נתפוס גירסא דשלימין, עכ"ז דלמא כפירוש התוס' דלא ממעט רק בדאיתנייהו לתרווייהו ונפצעה אחת, אבל אם ניטלה הנפצעת חוזר להיתרו, וכיון שר"ח זצ"ל סמך על ס' התרומה להלכה ולמעשה לסמוך על שי' ר"ת ולדחות דברי הירושלמי, א"כ כ"ש בניד"ד, דכבר נתבאר דאף לשיטת הירושלמי יש להתירו מס"ס וכנ"ל, שיש להתירו לבוא בקהל, ובפרט דיש לצרף שוב גם ההיתרים שכתב כת"ר לסניפין בעלמא דדלמא הוי זה ע"י חולי. י) ובגוף תמיהת התוס' והראשונים, מ"ש נפצעה ביצה אחת מניטלה ביצה אחת, הי' נראה ליישב בשנקדים ליישב הא דהביא הטור אבה"ע (סי' ה') בשם הר"א ממיץ בספרו יראים, דפירש הא דקאמר יבמות (ע"ו א') ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד, דהאי פסול וכשר לאו אגברא קאי רק על הולד אבל הגברא לעולם כשר לבוא בקהל, דאי בניקב הי' הגברא פסול משום כרות שפכה, א"כ איך אמרינן דנסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו, הא תני בספרי דפצוע דכה חוזר וכרות שפכה אינו חוזר וזו מהלכות הרופאים, א"כ מבואר דכ"ש אינו חוזר, וא"כ אם ניקב פסול קאי אגברא וע"כ דהוא בכלל כרות שפכה א"כ איך אפשר דיחזור להכשירו ע"י סתימה, וע"כ דניקב אינו בכלל כרות שפכה והגברא לעולם כשר, רק הא דקאמר ניקב פסול נסתם כשר קאי על הולד. והטור כתב דלא משמע כן, רק פסול וכשר קאי אגברא, ולא ביאר ליישב קושיית היראים מהספרי. והב"י והב"ח ורש"ל ביש"ש טרחו לתרץ קושיית היראים הנ"ל, דהב"י כתב דהספרי תברא בצידה דזו מהלכות הרופאים, היינו דהרופאים אמרו כן ולא הודו להם חכמי ישראל והב"ח ורש"ל כתבו לחלק דדוקא כרות לגמרי אינו חוזר אבל ניקב אף דפסול מטעם כרות שפכה עכ"ז חוזר, דעל כ"ש כזה לא אמרו בספרי דאינו חוזר. ולדעתי אחרי מחילת כת"ה, כשנעמוד על עומק כוונת היראים אין התחלה לדבריהם, ולכן מההכרח להאריך קצת. יא) והנה בגוף תמיהת היראים הנ"ל הובא בסמ"ג (מצות ל"ת קנ"ט) ונחלקו בהבנתו, המהר"א שטיין בביאוריו כתב דאי"ל דפסול מטעם פצוע דז"א דנקב אינו בכלל פצוע רק בכלל כרות. הובא בבי"ש (סי' ה' ס"ק ג'), ורש"ל כתב דס"ל להיראים דכוונת הספרי דבביצים חוזר ובגיד אינו חוזר, אף דפצוע בכולן וכרות בכולן, מ"מ פשטות הדברים כדמפרש במשנתנו פצוע דכא בביצים וכרות שפכה בגיד וכן פי' בספרי, וע"ז קאמר הספרי דפצוע דכא חוזר וכרות שפכה אינו חוזר, דהיינו כל שבביצים חוזר ושבגיד אינו חוזר, וכן פי' הגאון ר"ח זצ"ל בתשובתו הנ"ל (אות ד'), ולדעתי פי' זה לא יתכן והדברים מוכרחין כפי' מהר"א שטיין הנ"ל, והוא. דהנה לכאורה יש לתמוה על הר"א ממיץ דס"ל דניקב הגיד הגברא כשר, דמ"ש ניקב הגיד מניקבו הביצים דמבואר בברייתא דפסול, והתם פשיטא דקאי אגברא דהא על נפצעו הביצים קתני אפילו ניקבו ובנפצעו הגברא פסול ומדתני עלה אפילו ניקבו מכלל דניקבו הביצים הגברא פסול, ומ"ש גיד מביצים. ואי"ל משום דניקבו הביצים אין לו רפואה משא"כ ניקב הגיד דיש לו רפואה כדאמר בגמ' ז"א דהא דתני בספרי דכרות שפכה אינו חוזר היינו דהאמת הוא דאין לו רפואה אבל לא דפסולו תלוי בזה, דאף אם הי' משכחת כרות שפכה דיש לו רפואה עכ"ז בעת אשר הוא כרות שפכה הי' פסול, כמו דחזינן בפצוע דכא דאף דיש לו רפואה עכ"ז בעת שהוא פצוע דכא הוא פסול, וא"כ ה"נ הי' הדין בכרות שפכה אם הי' לו רפואה, רק דהספרי האמת קאמר דכרות שפכה אין לו רפואה. וא"כ בניקב הגיד דהגברא כשר. להר"א ממיץ, ע"כ דניקב אינו בכלל כרות כלל, דאם הי' בכלל כרות הי' פסול