אור גדול סה

והמחבר הלז יצא לדון בדבר החדש, דבאמת אף כשיכול להוליד פסול ונדחק מאד בביאור הגמ' יבמות (דף ע"ה) דמקשה וניקב לא מוליד, וכן הלבוש (סי' ה') כתב דאף שמוליד פסול, וזה בוודאי לא ניתן להאמר כלל עד שאי"צ להאריך בסתירתו ולרווחא דמלתא אציג איזה מקומות דמבוארין להיפך. א', (יבמות (פ"ו א'), דהנך דלאו בר אולידי לא גזרו רבנן ב'. יבמות (מ"ט א') תוד"ה וכתיב לא יבוא ממזר]. והנה האגרת בקורת הזכיר בדקדוקיו גם הכרות דמנא לן דלא מוליד, ובאמת על כרות לק"מ משום דהא פריש הגמ' כרות שפכה היינו דע"י כריתה נעשה שפכה, דהיינו שותת ואינו יורה כחץ, וממילא פשיטא דא"י להוליד כיון דאינו יורה כחץ, דאי יורה כחץ אינו בכלל כרות שפכה דביאורו הוא דע"י הכריתה נעשה שופך ואינו יורה כחץ, וא"כ על כרות שפכה ודאי דאין כאן התחלה לשום קושיא, אמנם על פצוע דכא קשיא [הן אמת דלפי"ז שוב ממילא גם כ"ד י"ל דלק"מ די"ל דומיא דכרות שפכה כפין הא דאמר הגמ' על מנ"ל דפ"ד באותו מקום, אמנם אי"צ לזה כאשר יבואר]. ב) יש לדקדק דמנ"ל לרבא הא דאמר כרות בכולן דגם בביצים וחוטי ביצים פסול כיון דבקרא לא כתיב רק כרות שפכה דהיינו בגיד מנ"ל למפסל גם בביצים וחוטי ביצים דדוחק לומר דיליף לה מהיקשא מפ"ד דא"כ הו"ל לבאר. ג) יש לדקדק דפצוע דכא גופי' מנ"ל בביצים, כיון דגם בגיד פוסל פצוע ודך א"כ דלמא האי שפכה אכולהו קאי, דהיינו על פצוע ודך וכרות דכולהו בשפכה דהיינו בגיד אבל בביצים וחוטי בנים מנ"ל, ודוחק לומר דפצוע ודך בגיד איננו שותת ושופך רק מקלח ויורה כחץ, דמש"ה ע"כ שפכה לאו אפצוע דכא קאי, דז"א דמסתבר דפצוע ודך בגיד איכא דאינו מקלח רק שותת, א"כ דלמא שפכה אכולהו אי, ויעויין בתשובת הר"ח זצ"ל (אות ד'). ה) ע"כ נראה דבאמת האי שפכה אכולהו קאי על פצוע ודך וכרות, רק דהא ביאר הגמ' דלאו היינו כריתה בשפוך דא"כ הל"ל כרות בשפוך, רק דביאורו הוא דע"י הכריתה נעשה שופך, א"כ שפיר נכלל בפשטות הקרא גם כריתת ביצים וחוטי ביצים, דע"י כריתתם נמי נעשה הגיד שופך, ואינו מקלח, ופצוע ודך נמי בכולכו בביצים וחוטי ביצים, וגיד דע"י פציעתם ודיכתם נעשה הגיד שופך ואינו מקלח, וא"כ פירושו דקרא הכי הוא, לא יבוא שפכה בקהל ד', אך דלא כל שפכה אסור, דאם הוא שפכה ואינו יורה כחץ מפני חולשא או מפני שאר סיבה איננו אסור, רק אם הוא שפכה מחמת פצוע או דך או כרות, וזהו לא יבוא פצוע דכא וכרות [שעל ידיהם הוא נעשה] שפכה בקהל ד'. ומיושב בזה כל הדקדוקים הנ"ל, דשפיר נכלל בפשטות הקרא ביצים וחוטי ביצים וגיד, דע"י הפציעה ודיכה וכריתה שבכולם נעשה שפכה, דהיינו דשותת ואינו יורה כחץ, [וממילא פשיטא דאינו יכול להוליד]. ומיושב נמי הא דלא מנה הרמב"ן פצוע דכא וכרות שפכה לתרי לאוי, דעיקר הלאו חד הוא לא יבוא שפכה בקהל ד', ופ"ד וכרות אינן אלא פרטי וביאור הלאו, וא"כ פצוע ודך וכרות אינן. אלא דקדוקי המצוה שאינם באים במנין. וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות (שורש ז) וגם הרמב"ן הודה לו. ומיושב נמי האי דלא מנה הרמב"ם (בפי"ט מסנהדרין) במנין הלוקין רק חד, דהוי כאלו אמר שפכה שנשא בת ישראל, ורק הרמב"ם תפס רישא דקרא ועיקר הכוונה שפכה שבא על בת ישראל דכולם בכלל. ואף דמדברי התוס' יבמות (ע"ה א) ד"ה כ"ש נראה קצת דבפצוע דכא יורה כחץ, מ"מ איננו מוכרח, די"ל דכוונת התוס' משום דפשטות הפסוק היינו כרות שפכה דגיד דהוא הוא השופך לכך מפרש לכרות שפכה על הגיד אבל אפשר דמודו התוס' דבכולהו שופך ואינו יורה כחץ, וכן נראה מתשובת הגאון ר"ח זצ"ל הנ"ל (אות ד') דיש להסכים גם דברי התוס' דמודו דבכולהו שותת ושופך. ודברינו הנ"ל נראים נכונים דשפכה אכולהו קאי, ואף למתני' דיליף מממזר דבאותו מקום י"ל דהיינו משום דנא דייק מדלא כתיב כרות בשפוך, וא"כ כרות שפכה גופי' י"ל מחוטמו דהפירוש כרות שפכה היינו כרות בשפוך לכן איצטריך הגז"ש מממזר, עכ"ז מודו דשפכה היינו שותת ואינו מקלח דהיינו אינו יורה כחץ, וא"כ כשהוא יורה כחץ אינו בכלל האיסור, וגם י"ל דשפכה אכולהו קאי. ואפילו להירושלמי דיליף מדכה דפצוע הוא בביצים, מ"מ בכרות י"ל דמודה דבעינן שפכה דהיינו אינו יורה כחץ, וכדאמר הירושלמי גופי' בניקב הגיד דהוא פסול מפני שהוא שופך אלמא דשפכה היינו אינו יורה כחץ ואפשר דגם בפצוע ס"ל להירושלמי הכי, אף דלדידי' פשיטא דשפכה לא קאי אכולהו רק על כרות, מ"מ י"ל דס"ל דפצוע דכא דומיא דכרות שפכה, ובאמת אף בלא כל האריכות הנ"ל לבאר דשפכה אכולהו קאי, אף אם נימא דלא קאי רק אכרות, מ"מ י"ל דגם פצוע דכא בעינן הכי משום דומיא דכרות שפכה. מ"מ לתלמודא דידן מתיישב יותר וכנ"ל דשפכה אכולהו קאי, משום דבזה הרווחנו ליישב כל הקושיות והדקדוקים הנ"ל. ו) היוצא לנו מכל הנ"ל דאינו בכלל האיסור רק אם הוא שופך ואינו יורה כחץ, אבל אם הוא יורה כחץ אף דאינו יכול להוליד אינו בכלל האיסור דאינו בכלל שפכה דקרא, [וגם פצוע דכא. או דשפכה אכולהו קאי אז דפצוע דכא בעינן דומיא דכרות שפכה וכנ"ל]. ובזה נבוא לביאור דברי התוס' לב' הגירסאות והפירושים, דהיינו דמחלקינן בין פצוע לניטל לפירוש קמא דגרסינן שלימין, וכן האי דמחלקינן בין של ימין לשמאל לפירוש בתרא דגרסינן (של ימין, אף דבכולהו אינו מוליד כדכתבו התוס' והרא"ש בשם הירושלמי, משום די"ל דהכי קים להו לחז"ל דבפצוע באחת אינו יורה כחץ וא"כ הוא בכלל שפכה משא"כ בניטל אחת אף דאינו יכול להוליד עכ"ז מקלח ויורה כחץ וא"כ איננו בכלל שפכה ולהכי אף דאינו יכול להוליד איננו אלא עקר אבל איננו בכלל האיסור, וכן לפירוש הב' דמחלקינן בין של ימין לשל שמאל אף דבתרווייהו אינו יכול להוליד, מ"מ י"ל דהכי קים להו לחז"ל דבנכרת של ימין הוא שופך ואינו יורה כחץ, משא"כ בנכרת של שמאל אף דאינו יכול להוליד עכ"ז מקלח ויורה כחץ ואיננו בכלל שפכה, וא"ש היטב לב' הפירושים. ז) ובזה נראה לבאר במה דמחולקין התוס' והרא"ש לפירוש קמא דגרסינן שלימין בחד תיבאל דהרא"ש כתב דאתי למעט נפצע ואח"כ ניטל דפסול, משא"כ התוס' כתבו שניטלה האחת והאחת שלימה כשר, דמשמע מלשונם שהאחרת נשארה שלימה אבל אותה שניטלה לא איכפת לן אם היתה פצועה רק דהאחרת נשארה שלימה, והירושלמי דקאמר שלימין בלשון רבים, היינו למעט פצוע באחת כד איתנייהו לתרווייהו דפצוע באחת גרע מניטלה אחת ולהכי כשניטלה אחת דוקא כשהנשארת שלימה כשר, דאי פצוע ג"כ לא הי' פוסל רק בתרווייהו וכן כרות דהיינו ניטלה, א"כ אפשר דאף אם היתה אחת פצועה ואחת כרות ג"כ לא הי' פוסל, דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ואינו פסול לא משום פצוע ולא משום כרות משום דבכל חד ליכא שיעורא ואין מצטרפין ביחד לפסול רק כיון דפצוע פוסל אפילו באחת מש"ה כשניטלה אחת צריכה הנשארת להיות שלימה, וזהו כוונת הירו' דקאמר שלימין היינו בדאיתנייהו לתרווייהו צריכין להיות שניהם שלימין משום דפצוע פוסל אפילו באחת, ומש"ה נמי כשניטלה האחת צריכה הנשארת להיות שלימה דהא כהא תלינן, אם פצוע פוסל באחת פשיטא דהנשארת צריכה להיות שלימה, ואי פצוע לא הי' פוסל באחת גם כשניטלה אחת לא הי' פסול אם הנשארת אינה שלימה, משום דפצוע וכרות לא היו מצטרפין ביחד אם בכל חד ליכא שיעורא וכנ"ל, כן נראה לי ביאור דברי התוס', והארכתי בזה לפי שראיתי בבי"מ (סי' ה) שנתקשה בביאור דברי התוס' ולדעתי נראה כנ"ל אבל נפצעה ואח"כ ניטלה משמע דס"ל להתוס' כשה דפצוע דכא חוזר בנתרפא ה"נ חוזר בניטלה הנפצעת, והיינו משום דהתוס' הביאו