אור גדול סד

אין לסמוך על ההיתר הג', כיון דאין שום יסוד על זה רק מאי דהיש"ש פירש כן דברי הרמב"ם, אשר פשטות דברי הרמב"ם אינם נראין כן. אף דר"ח זצ"ל בתשובתו הנ"ל (סוף אות ג') נראה דהסכים לזה, עכ"ז קשה לסמוך על סברת הכרם בלי שום יסוד, ויעויין באגרת בקורת להגאון יעב"ץ שהאריך בסברות להיפך. ע"כ אין לסמוך על היתרים האחרונים רק להעדפה ולסניפין בעלמא לצרפם לההיתר הא', דהיינו לסמוך על פירוש הב' שבתוס' הנ"ל דגרסינן של ימין. א) והנה בתשו' הר"ח זצ"ל כתב דלא זכה להבין מ"ש התוס' הנ"ל שיותר יש לפרש של ימין ב' תיבות דלדעתו גירסא זו אין לה קיום דכיון שאינו מוליד ואפ"ה כשר א"כ מה בין ימין לשמאל, לכך דחה הפי' הב' שבתוס' הנ"ל ובחר לו פי' הא' שבתוס' דגרסינן שלימין, וא"כ לכאורה אין להעמיד יסוד ההיתר על פירוש הב' שבתוס' הנ"ל אמנם אני תמה מה ניחא לי' לפי' הא' יותר מלפי' הב', דכמו דלפי' הב' קשי' לי' מה בין ימין לשמאל כיון דתרווייהו אינו מוליד, ה"נ יש להקשות לפי' הא' על הא דמחלקינן בין פצוע לניטל לגמרי, דפצוע אפילו אחת ובניטל לגמרי דהיינו כרות דוקא שניהם, כיון דבין בפצוע באחת בין בכרות באחת בתרווייהו אינן מולידין. והנראה בכוונתו דלא קשה לי' מ"ש זמ"ז אף דתרווייהו אינן מולידין, משום די"ל דהכי הי' להם בקבלה מגזיה"כ מתורה שבע"פ, רק דעיקר קושייתו הי' דא"כ אמאי לא מצינו שום רמז לזה במתניתא, וכמו (שדקדק בקושייתו שם והיכא רמיזא, ולהכי לא קשי' לי' רק לפי' הב', אבל לפי' הא' הא מבואר החילוק בין נפצע לניטל במתניתין וברייתא, דבנפצע תני במתני' וברייתא אפילו באחת, ובניטל קאמר בברייתא דבעי תרווייהו וממילא על גוף החילוק בין נפצע לניטל לא קשה, משום די"ל דהכי הי' להם בקבלה. אמנם באמת הדברים דחוקים מאוד לומר דהי' להם בקבלה מתורה שבע"פ, דהרי האי דפצוע דכא קאי על אותו מקום איצטריך בגמ' לחפש לימודים וקרא לזה ולא קאמר דהי' להם בקבלה, וא"כ איך נימא על עיקר הדין דהי' להם בקבלה, גם על נפצע בידי שמים ג"כ יליף מקרא, ע"כ נראה פשוט וברור דלא ניתן להאמר כלל על עיקר החילוק דהי' להם בקבלה, וא"כ הדרא קו' לדוכתי' גם לפי' הא' מה בין נפצע לניטל כיון דתרווייהו אינן מולידין. [גם אין לומר דלשון כרות אינו שייך רק על שניהם דזה וודאי אינו כלום כמובן]. ב) וגם הא דניחא לי' להר"ח זצ"ל בתשובתו שם גירסא דשלימין למעוטי נפצע ואח"כ ניטל דאף דאין לזה רמז במתניתא, משום דסברא הוא דכיון שנפסל אינו חוזר לכשרותו, והביא דמיונות לזה מטריפה. אין הדמיון עולה יפה, דבטריפה כיון שנטרף שוב אין לה תקנה ורפואה. כדאיתא ר"פ בהמה המקשה דטריפה אינה חוזרת, דאם הי' לה איזה תקנה ורפואה איננה טריפה כדאמר חולין (נ"ד א), אבל הכא בפצוע דאיתא בספרי שהובא בירו' ובראשונים ובב"י דפצוע דכא חוזר, וא"כ כיון דפ"ד יש לו תקנה ורפואה ואפ"ה קודם הרפואה אסור, וניטל ביצה אחת לגמרי [בעודה שלימה] כשר, שוב ממילא י"ל דאף אם נפצעה תחלה וניטלה אח"כ ג"כ חזרה להיתרה, וא"כ אף לדעתו ג"כ קשי' גם לפי' א' שבתוס' הנ"ל, על הא דלא מצינו רמז במתניתא דנפצע ואח"כ ניטל פסול, אף די"ל דשאני הכא דנתרפא לגמרי, דאף דנפסל בעודו פצוע דכא חוזר לכשרותו, משא"כ ניטלה דכשרותו גופי' אינה אלא גזיה"כ וקבלה וכנ"ל, ולא מסברא כיון דאינו מוליד, וכיון שכן די להפקיע א"ע, דהיינו לאכשורי ניטלה אתת כשהיתה שלימה דלא יהא נפסל בתחלה משום זה, אבל לא להכשיר את שכבר נפסל דהיינו בנפצע ואח"כ ניטל וידעינן מסברא דאינו דומה לנתרפא ונשאר בפסולו הקודם, אמנם כ"ז דחוק טובא והדברים רחוקין מפשוטן. וכיון שכן, כיון דגם לפי' הא' שבתוס' הנ"ל קשי' כמו לפי' הב', שוב ממילא אין לנו לדחות פי' הב' שנראה להם להתוס' עיקר דגרסינן של ימין. שוב מצאתי בבי"מ על אבן העזר (בסי' ה') דתפס בפשיטות דאם נימא דאינו מוליד ע"כ דהירושלמי ס"ל דבידי שמים איירי, דאל"כ אלא דמיירי בידי אדם א"כ מלבד קו' הרא"ש ביבמות (שם) יש להקשות מ"ש נפצע מניטל כיון דבתרווייהו אינו מוליד יעו"ש היטב. ובאמת גדלה מאוד התמי' על התוס' הנ"ל לב' הפירושים שפירשו להירושלמי בידי אדם ואינו מוליד דא"כ מ"ש נפצע מניטל לפירוש קמא, וכן מ"ש בין ימין לשמאל לפירוש הב', ודברי הבי"מ שם שרצה להעמיס גם בדברי התוס', דאם בידי אדם מוכרח שמוליד, ומ"ד שאינו מוליד ס"ל דבידי שמים איירי, דחוקין מאוד עד שא"א להעמיס בכוונת התוס' להמעיין. ג) ובכדי שנבוא לביאור התוס' הנ"ל נקדים, עוד איזה דקדוקים א) קשיא על הרמב"ן במנין המצות (בסוף מצות לית) דמנה עמוני ומואבי אף דכתיבי בחד לאו לתרי מצות, וכן יתום ואלמנה ונקי וצדיק וכיוצא בהן, אף דכתיבין בחד לאו עכ"ז מנה להו בתרי, ומ"ט לא מנה פצוע דכא וכרות שפכה בתרי לאוי. וראיתי להמנחת חינוך (מצוה תקנ"ט) שהקשה על הסמ"ג, אמאי לא מנה ג' לאוי פצוע ודך וכרות, והנראה בזה בפשוט משום דפשטות הכתוב פצוע דכא חד הוא, ותדע דהתרגום אונקלס לא תרגם כלל על דכא רק תרגם ביחד על פ"ד דפסיק, וכן בתרגום יונתן תרגם על שניהם ביחד דמסרס, מזה נראה דפשטות הפסוק פצוע דכא חד הוא, וכן בספרי שעם הגהות הגר"א (פ' תצא) איתא פצוע אי"ל אלא כולו מקצתו מנין ת"ל דכא, כ"ה הגהות הגר"א שם, ובירושלמי יבמות (פ' הערל ה"ב) איתא דדכא היינו ביצים יעו"ש, מכ"ז נראה דפשטות הכתוב פ"ד היינו דבר אחד, והא דדרשו חז"ל ממנו דך אינו אלא בדרך דרש, וכבר ידוע דדבר הבא בי"ג מידות אינו בא בחשבון המצות, וכמו שביאר הרמב"ם בספר המצות (בשורש הב'), ואף להחולקים עכ"ז במה שהוא בדרך דרש להוסיף ביאור בפרטי הדברים כולהו מודו ובזה נראה ליישב קו' הרשב"א והריטב"א ביבמות (שם) דנתקשו על הא דתני במתניתין איזהו פצוע ואיזהו כרות ולא קתני איזהו דך, ולהנ"ל א"ש דלא פריש רק מאי דמפורש בפשטות הכתוב ולא מאי דאתי מדרשא. שוב מצאתי בס' מעיין החכמה גבי פצוע דכא דנתקשה על הרמב"ן בזה וכנ"ל, [וחוץ לדרכינו יש ליישב קצת עפ"י מ"ש הפר"ד (בדרך מצותיך בח"ב) בקו' על הסמ"ג על הא דלא מנה אלמנה ויתום לתרי יעו"ש היטב, דלפי"ז יש ליישב קצת דטעמו של הרמב"ן משום שהם מטעם אחד ומש"ה באמת לא מנה רחים ורכב לתרי, והא דמנה יתום ואלמנה לתרי היינו משום דהתורה חלקה אותן במה דכתוב בסיפא דקרא אם ענה תענה אותו.] ב) נתקשה המנחת חינוך (במצוה תקנ"ט) גבי מצוה דפ"ד על הרמב"ם (פי"ט מסנהדרין) שמנה שם לאוין שלוקין עליהם וכתב שם בחשבון הלוקין פצוע דכא שנשא בת ישראל, והקשה אמאי לא מנה גם כרות שפכה במנין הלוקין. וכמו דחנה עמוני לשתים וכיוצא אף דכתיבין בחד לאו יעושה"ט. ד) ובכדי שנבוא ליישב נקדים עוד איזה דקדוקים אף כי דקדוקים קלושים הם, עכ"ז יען כי יתיישבו ברויחא על ידי מה שיבואר להלן אי"ה הנני לבארם. א) מה דנתקשה האגרת בקורת להגאון יעבץ זצ"ל דמנ"ל למסקנא דפצוע אינו מוליד, דהא דלא מנה בי' דורות הרי אדחי' לי' בש"ס דילן. והמחבר