אור גדול סג

הם מוזהרים עלי' ג"כ ועליהם אי"נ, ועדיין צ"ע בכ"ז, [והא דלא אמרינן מתוך שאי"נ על הקרובות אי"נ נמי לגבי הגן, יתיישב כמ"ש לעיל דדין אח, הוא ואין דנין ע"ז כעת]. עכ"פ נראה ברור דאיני נאמן להצריכה חליצה. וכמש"כ להדיא החת"ס בת' הנ"ל וגם החוו"י בת' הנ"ל, ובפרט לשיטת הרא"ש דנאמן מטעם יכיר אף כאינו ידוע שהוא בנו, כבר נתבאר לעיל להוכיח מסוגיא דקידושין דאי"נ לענין חליצה מטעם יכיר. אך מה שמייראני בזה הוא מה דראיתי בת' מהרי"ל (סי' פ"ח) שכתב בתוך דבריו לענין חליצה שאין לחוש לקול דהבעל אמר שאין זה בתו, דמשמע להדיא דאם הוי ידעינן שאמר הבעל הי' נאמן להצריכה חליצה וגם בת' בשמים ראש (סי' קלא) נראה דס"ל דיכיר מהני נמי לענין יבום [וגם בת' תשב"ץ (ח"ג סי' ק"ב) הנ"ל]. ע"כ הנני מתנה שלא יסמוך עלי לחוד להתירה עד שיסכים גם כתר"ה ועוד גדול אחד מפורסם כי היכא דנימטי' שיבא מכשורא, ואז הנני מסכים ג"כ להתירה לבעלה בלא חליצה, מצורף לזה יש לצרף האי דעה מהראשונים דאינו נאמן לומר אינו בני, וגם רע"א (בסי' קכ"ח) עשה סניף מהני רבוותא. עוד יש להעיר בעובדא דנא דכיון דעד יום מותו הוחזקה לבתו, אולי יש לברר ששמעו מפיו איזה פעם שהיתה בתו, דבכה"ג שוב אינו חוזר ומגיד. כדאיתא בחו"מ (סי' רע"ז סעי' י"ב) ובאבה"ע (סי' ד' סעי' כ"ט) בהגה. ואף שהטור חו"מ (שם) הביא דהרמב"ן הבין מהרשב"ם דלא ס"ל הכי. נראה דאינו מוכרח דאפשר דכוונת הרשב"ם בחזקה שאינה עפ"י האבל רק דאחרים היו קוראים לו בוכרא. ונראה להביא ראי' לזה מהרשב"ם ב"ב (קכ"ח ב') ד"ה נאמן, דהוכיח שם דמהני עם הוחזק אחד מן האחין בבכורה בחיי האב אף שלא אמר האב כי בני בכורי הוא יעושה"ט. דלכאורה אין ראיית הרשב"ם מובנת כלל, דלמא לכ"ע בעינן שיאמר האב והוחזק על פיו ופלוגתתם רק אם יוכל אח"כ לשנות, וע"כ דס"ל דמיירי ע"כ בחזקה שלא עפ"י האב דאל"כ לכ"ע אינו יכול לשנות, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, א"כ מוכרח דגם הרשב"ם סובר כן, וצ"ע על הרמב"ן הנ"ל. עוד יש להעיר לפמ"ש כתר"ה דהבעל הי' נחשד ובזוי, אולי הי' רשע שפסול לעדות, דאפשר דכה"ג אין מקבלין עדותו, וכעין דאמר הגמ' ביבמות (מ"ז א') לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, וכבר כתבתי לעיל כזה בדברי הנ"י בב"ב. אמנם באמת איני נראה, דבשלמא על נכרי שפיר קאמר הגמ' דהא יכיר קאי על ישראל ולא על נכרי, וא"כ לישראל הימני' רחמנא ולא לנכרי, משא"כ רשע ישראל שפיר קאי יכיר עלי' ג"כ דהימני' רחמנא מגזיה"כ כמו דהאמינה תורה קרוב אף דפסול בעלמא, ובפרט דמיירי ביש לו אשה שנואה דהוא מחייבי לאווין כדאיתא בקידושין. וא"כ מיירי ברשע וקאי יכיר עלי', וא"כ אין להתיר משום זה, (שוב אחר כתבי מצאתי בתוספות רע"א על משניות (בפ"כ דיבמות אות כ"ז) שנסתפק בזה) אמנם מטעמים הראשונים שכתבתי שפיר יש להתיר זו"ז אם יתברר שהאמת כדברי הבעל פשיטא דיש לגרשה בע"כ ואין בזה משום חדר"ג ואף אם הי' לנו מדינא לאוסרה מחמת ס' פלוגתא דרבוואתא [וכמו שרצה רע"א בת' (סי' ק"י) לתלות זה במחלוקת הראשונים). הי' ג"כ הדין לגרשה בע"כ. חוץ מטעם דבמקום איסור ליכא חדר"ג גם מטעם שהטעתו ואין מום גדול מזה דאנן כפינן לי' לגרשה ואסרינן עלי' אף אם אינו אלא מחמת ספק ויעוי' בבי"ש (סי' קי"ז ס"ק כ"ד) ויש לי אריכות דברים בזה ואינני רוצה להאריך משום דלדעתי איצ"ו להם לעובדא דנא אשר לדעתי היא מותרת לבעלה. אמנם אינני רוצה לסמוך על דעתי כעת כי כתבתי תשובה זו בלי עיון לגודל הטרדות אשר מטרידים בלי הפסק מהיוצאים ונכנסים לראות וליראות וגם ממילי דמתא ודשמיא ויקבל כתר"ה החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו עוז דושו"ט בלו"נ חפץ בהצלחתו. ירוחם יהודא ליב מד"א דפה"ק. סימן ג. בעזהשי"ת כ"ה שבט תרס"ה מינסק שלו' אל כבוד הרב המאוה"ג החרב סיני ועוק"ה כ"ש מו"ה צבי לעמפירט נ"י זאכד"ק מסאלאווימש יצ"ו. אחדשה"ט הנה כבר כתבתי לו במכתב גלוי סיבת איחור תשובתי, ועתה הנני להשיב כפי אשר יעלה בעטי בעזהשי"ת וד' יעזרני שלא נכשל בדבר הלכה. הנה בגוף הדין רבו המחמירים מהראשונים גם מהאחרונים. שאינם תח"י רק כפי מה שראיתי שהובא באגרת בקורת להגאון יעבץ זצ"ל וגם היעב"ץ בעצמו הרעיש בקול רעש גדול על הרוצה להתיר, וממש לא ראיתי לאחד מהפוסקים שיתיר למעשה, רק בספר התרומה (בהל' חליצה). אמנם מה גדול מאוד כת הרב הגאון הגדול ר"ת זצ"ל מוואלאזין בתשובתו הנדפסת בס' חוט המשולש (סי' י"א) שסמך להלכה ולמעשה על ס' התרומה הנ"ל. וגם על כח הנסיון המעיד על כמה בני אדם שכורתים מהם ביצה אחת ומולידים: עד שלריבויים אינו שייך לומר בהם חזור על בניהם. ע"כ יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו, והנני בא על סדר תשובת ר"ח זצ"ל הנ"ל לפלפל בה, וד' ינחני בדרך אמת הנה גופא דעובדא דניד"ד. באחר שנפל על יתידות בדרך רכיבה ונדחק בביצים, ומני אז הרגיש כאב גדול בביציו עד שאח"כ נחלה וחתכו לו הרופאים ביצה השמאלית, והיתה נפוחה וגדולה ונקובה בכמה מקומות מחליים ומכאובים שהיו בה, ונשארה אצלו ביצה הימנית שלימה ובריאה וכאיש גבורתו כמו קודם חליו. וכת"ר צידד בזה כל צדדי ההיתר האפשר למצוא בזה והם אלו. א) דלמא פי' ב' שבתוס' יבמות (ע"ה א') ד"ה שאין עיקר דגרסינן בירושלמי של ימין, דלפי"ז אף אם אותה שניטלה לא היתה שלימה כשניטלה אפ"ה כשר ב) דאף לפירוש א' שבתוס' הנ"ל דגרסינן בירושלמי שלימין, וא"כ בנפצעה ואח"כ ניטלה פסול, אפ"ה י"ל דהכא בניד"ד הוי כע"י חולי, דבנפילתו לא הי' רק כאב בעלמא ורק אח"כ מחמת שלא שמר את עצמו מצינים ופחים אוירא גרם לו, והוי כנפצעה ע"י חולי דרוב הפוסקים ס"ל דע"י חולי הוי כבידי שמים, א"כ ממילא הוי כניטלה שלימה אף לפירוש הא' שבתוס' הנ"ל ג) לפי"ז אם נחשוב הכא כע"י חולי, יש עוד צד היתר אף להפוסקים דלא כר"ת בתוס' הנ"ל להתיר בניטלה, עכ"ז י"ל כיון דמתחלה כבר שלט החולי בידי שמים עד שנתבטלה, שוב הויא כמאן דליתא ואף אם נכרת אח"כ כשר. כ"ז צידד כת"ר לגבב היתרים. והנה הב' היתרים האחרונים אינם אלא סניפין בעלמא להצטרף רק לההיתר הא' דההיתר הב' לחשוב זה ע"י חולי, כבר כתב הגאון ר"ח זצ"ל בתשובתו הנ"ל (אות ג') דקשה לסמוך על זה כיון דתחלתו בא ע"י אדם, וגם ההיתר הג'. מלבד דנסתר נמי בזה ממילא ואם אין ההיתר הב' אין ג', אף גם אם נסכים להיתר הב' לחשוב זה ע"י חולי, עכ"ז