אור גדול סב

וראיתי להקצות (סי' רע"ט סעי' ד') שהעיר מ"ש בן שפחה מבן גרושה יעו"ש שתי' דבגרושה וזונה נאמן ע"א משא"כ בשפחה, והנתיבות (שם) כתב דלק"מ דבידו לגרשה ולפסלה מן הכהונה. והנה דברי הנתיבות תמוהין. דאכתי אף אם יגרשנה תהא בתרומה בשביל בנה, וכ"ש אם היא כהנת דהדרא לתרומה דבי נשא וא"כ איך נאמן עלי' לפוסלה לשוי' חללה, ועוד דהא מבואר ברמב"ם וטוש"ע אבה"ע (סי' ד') הנ"ל דאינו נאמן עלי' אף לפוסלה מכהונה, אלמא דלא אמרינן מיגו דבידו לגרשה, והיינו דאפ"ל דלאו מיגו הוא כדאמר פ"ק דגיטין דשבקא לי' ואזלא לעלמא והאי דב"ב (קל"ד ב') ע"כ דמיירי דגם היא מודית, דאל"כ פשיטא דאסורה דשוי' אנפשי' חדא"י, וכיון ששניהם רוצים פשיטא דהוי בידם, משא"כ בעלמא אפשר דלאו מיגו הוא, או אפשר אף דמיגו הוא מ"מ כשהיא מכחשת אינו נאמן עלי' אף במיגו יעוי' בתו"ג (סי' קנ"ב). [אחר כתבי מצאתי ראיתי בנוב"י מה"ק (ססי' ע"ד) שהוא והגאון הנפלא בכר דוד תפסו בפשיטות דנאמן על אשתו שזינתה לפוסלה מכהונה במיגו דבידו לגרשה ונעלם מהם דברי הרמב"ם ושו"ע הנ"ל]. וגם תי' הקצות לא יספיק על קו' הנ"ל שהקשתי, דעכ"פ כשהיא מכחשת דפשיטא דל"ש ע"א נאמן באיסורין דע"א בהכחשה מי מהימן, וגם להדיה מבואר ברמב"ם וטוש"ע ונ"י הנ"ל דהארוסה מותרת לכהן דאי"נ עלי', וא"כ איך נאמן על הבן, נימא דכמו שאינו נאמן עלי' אי"נ נמי לגבי הבן. ואולי י"ל בזה דעת התוס' רי"ד דס"ל דהאב נאמן דוקא באינה מכחשת אבל במכחישתו אין האב נאמן [וי"ל דמפרש בכתובות (י"ד א') חדא דהא קא מודה ועוד הא הלכה כר"ג היינו ועוד אפילו מכחיש מ"מ לגבי הולד היא נאמנת] דלכאורה כיון דהתורה האמינו לדידי' ולא לדידה א"כ הי' לו להיות נאמן יותר, וכמו דס"ל באמת לשאר פוסקים. ולהנ"ל י"ל דטעמו דבמכחשת דאי"נ לגבי דידה אי"נ נמי לגבי בנו, וכמו ביש לבן בנים דכה"ג לא אמרינן יכיר וכנ"ל. ועכ"פ איך שיהי' בזה על פסקא דהש"ע דלא כהתוס' רי"ד קשיא וכנ"ל, ואולי י"ל דאינו דומה להא דסי' רע"ט סעי' ד' דהעדות לגבי אימי' בטלה בלא שום הכחשה, ומש"ה אמרינן דכיון דאי"נ לגבי האם אי"נ נמי על הבן, משא"כ בהא דסי' ד' סעי' כ"ז הנ"ל דבעינן הכחשה ולולא זה הי' מהני העדות לגבי דידה נמי, להכי הכחשתה איננו מועיל רק לגבי דידה ולא לולד. עוד אפ"ל משום דבשעת אמירתו לא דיינינן עלי' דהא מא"ה היא א"א, ובהא דסי' רע"ט סעי' ד' הנ"ל אפשר דפסול משפחה שאני, וכעין שכתב הש"ך חו"מ (סי' מ"ו ס"ק ס"ו) ליישב שי' רשי' (פ"ב מכתובות) גבי ערעור דפגם משפחה גילוי מלתא הוא דלא הוי כתרי ותרי משום דפגם משפחה הוי כידוע לכל העולם, וה"נ באיתחזקה אימי' בבת ישראל הוי כעדים ממש ומש"ה אינו נאמן, [והוא דלא כהגר"א שכתב דהוי כיש לבן בנים כמובן]. ויתיישב בזה גם קו' הקצות והנתיבות הנ"ל, וה"נ משמע קצת בטור שם בשם הרמ"ה דמוקי האי דב"ב (קכ"ו ב') דאמר עבדי דלא איתחזק אימי' בבת ישראל, ולא מוקים לה כגון דליתא לאימי' שעבר מתה ואין לדון עלי', נראה דס"ל דאף בכה"ג אינו נאמן, וע"כ כמ"ש, וא"כ י"ל בהאי (באבה"ע סי' ד') הנ"ל כמ"ש ואף דלענין תרומה נפ"מ נמי כעת, מ"מ אפשר די"ל דאין דנין על זה עתה כיון דענין אחר הוא, ולא דמי' ליש לבן בנים דזה הדין בעצמו שאנו דנין על בנו יש לדון נמי על בן בנו, ועדיין צ"ע בכ"ז. עכ"פ מבואר מארוסה הנ"ל דאינו נאמן עלי' ואף דיש לדחות קצת משום דמכחשת וטוענת ברי עכ"ז אין לחלק בזה שוב ראיתי בחת"ס אבה"ע ח"ב (סי' ס"ז) שכתב ג"כ דבמאי שנוגע להאשה אינו נאמן, אך העלה שם דין מחודש דכהן שנשא כהנת אינו נאמן לפסול בניו דבשלמא כל נשים דעלמא י"ל זנתה באונס, וכהן שנשא ישראלית אף דנפ"מ לתרומה מ"מ כיון דאסורה עליו וממילא תתגרש בלא"ה לא תאכל בתרומה וישראל שנשא בת כהן אם יתרמי שימות אה"נ דלא תאכל כמו שנאמן על ב"ב באומר על בנו קטן ואח"כ הוליד וכהן שנשא כהנת אינו נאמן על בנו מתוך שאינו נאמן עלי' יעושה"ט והעתקתי כל דבריו בקוצר משום שכל דבריו בזה במחכת"ה הם שגיאות. דמ"ש בתחלה דכל נשים דעלמא י"ל זנתה באונס, ז"א דהא אכתי נפ"מ דאם ימות תהא אסורה לכהן ואינו נאמן על זה כמבואר באבה"ע (סי' ד') הנ"ל, וגם לא ידעתי מאי אהני לי' להחת"ס הא די"ל זנתה באונס אם למשריא לבעלה בוודאי אסורה כמבואר באבה"ע (שם) גבי ארוסה הנ"ל, ואם לאחר מיתה לכהן בין כך ובין כך אסורה ואף אם באונס הי'. ומ"ש עוד דכהן שנשא ישראלית הא תתגרש ובלא"ה לא תאכל בתרומה, ז"א דאף לאחר גירושין תאכל בשביל בנה ומ"ש עוד דישראל שנשא בת כהן אם יתרמי שימות בעלה ובנה אה"נ דלא תאכל, ז"א דהא מבואר באבה"ע (שם הנ"ל) דאינו נאמן לאוסרה לכהן כשימות. וממילא נסתר דינו החדש בכהן שנשא כהנת, דהא חזינן בסי' ד' הנ"ל דאינו נאמן עלי' ומ"מ נאמן על בנו [אם לא דנימא דהתם הטעם משום דעכ"פ כפת אין נפ"מ לדון עלי', משא"כ בכהן שנשא כהנת, אבל אינו מוכרח וכנ"ל). עכ"פ מבואר להדיא דדעת החת"ס ג"כ דבמה שנוגע להאשה אינו נאמן. שוב ראיתי בירושלמי (פ"ד דקידושין ה"ז) וז"ל תני נאמן על הקטן ואינו נאמן על הגדול איזהו גדול ר"ז כל שי"ל אשה ובנים ר"א בשם רי"ו כל שי"ל אשה, והנראה בביאורו דזהו פלוגתתן, דר"ז ס"ל דדוקא כשיש בנים לבן אינו נאמן, ומאי דנקט אשה לאו דוקא ועיקר כוונתו שי"ל בנים או דאשה ט"ס הוא וצ"ל כל שי"ל בנים.] אבל אין בנים לבן אף שי"ל אשה נאמן, אף דנפ"מ נמי להאשה לענין אם נפסלה בביאתו אפ"ה נאמן, ולא אמרינן כיון דאי"נ נמי על הבן. על האשה אי"נ [והיינו מטעמים הנ"ל שכתבנו לחלק], ורי"ו ס"ל אפילו אין בנים לבן רק שיש לו אשה ג"כ אינו נאמן דמתוך שאי"ז על האשה אי"נ נמי על הבן, וגמ' דידן ס"ל כהאי מ"ד דדוקא ביש בנים לבן אי"נ כמבואר ביבמות (מ"ז א') ומיושב עפי"ז השירי קרבן שם יעושה"ט. עכ"פ נתבאר דעל דברים הנוגעים להאשה אינו נאמן ויעוי' בת' חוות יאיר (סי' צג) באחד שאמר על בנו שאינו בנו כו' ולענין חליצה לאו כל כמיני' דאב כו' יעושה"ט דהי' פשוט בעיניו דאינו נאמן לחליצה וכמ"ש. וגם יעוי' בתשב"ץ (ח"ב סי' י"ט) שכתב בתוך דבריו, שהנאמנות שהאמינה תורה לאב אינו אלא על הבן לבדו לפסלו או להפסידו לא לפסול אחרים ולהפסידן יעו"ש, עכ"פ נראה דבמה שנוגע לאחריני אי"נ, [שוב מצאתי בתשב"ץ (ח"ג סי' ק"ב) שכתב להדיא דנאמן גם לעגנין יבום יעושה"ט, והנה הוא סותר עצמו לדבריו (בחלק ב) הנ"ל דמבואר דלהפסיד לאחרים אי"נ, ולדינא נ"ל כמ"ש]. הן אמת דלכאורה יש לתמוה על זה, כיון דאינו נאמן לאחריני רק על בנו לחוד, א"כ איך נאמן על בנו שהוא ממזר להתירו בממזרת הא כשם שהוא מוזהר גם היא מוזהרת, וא"כ נהי דעל בנו האמינתו תורה, מ"מ הא הנאמנות היא אינה אלא על בנו לחוד ולא לאחריני וכנ"ל, וא"כ איך היא מותרת בו. ואפשר דמ"מ שוב אינו קהל ודאי, ואף דהספיקות אסרו חכמים, מ"מ י"ל דבכה"ג לא גזרו ועפי"ז נראה במה שחקר רע"א זצ"ל לענין אם מותר בקרובות שמצד האב דודאי אסור. דאף דהוא מותר מ"מ הא