אור גדול סא

וכן מוכרח לומר בלשון הרמב"ם (פט"ו מאי"ב הלכה ט"ו) שכתב, ואם י"ל ב"ב אי"נ לפסול ב"ב ולא יפסול אלא עצמו, דלכאורה לא רישא סיפא ולא סיפא רישא, שכתב אינו נאמן נפסול ב"ב דמשמע דעל הבנים מהימן, ומסיים דאיני פוסול אלא עצמו, וידוע דלשונו הוא לשון הזהב בדקדוק רב ואיך כתב כאן שלא בדקדוק, וע"כ דתפס לשון הש"ס כדרכו, דכמו דאמר ר"י אינך נאמן לפסול ב"ב, דהיינו כיון די"ל בני בנים אי"נ אף על הבנים: ה"נ הרמב"ם לשון הש"ס נקט והכוונה דאינו נאמן אף על הבנים וכדמסיים, וכן השאילתות לשון הש"ס נקט וכמו שנתבאר דלכל השיטות בענין פלגינן דיבורא הכא לא אמרינן פלגינן דיבורא וכמו שנתבאר, ומש"ה הושוו בכאן כל הראשונים דאף על בנו אי"נ [וכן הרי"ף הנ"ל לשון הש"ס נקט. וראיתי בת' רע"א זצ"ל (בסי' רכ"א אות ג') בת' בנו הגאון רש"א זצ"ל, שפלפל בדברי הנ"י (פ' החולץ שם) שכתב דההיא מעשה שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמו מיירי בגר וגיורת ושניהם טוענין כן דפלפל שם דהא אינו נאמן עלי'. ותי' דפלגינן דיבורא, ושוב הקשה דהא רבי יהודא ל"ל פלגינן דיבורא, ותי' כעין הא דפ"ק דגיטין דאם לא אמרינן פלגינן דיבורא אמרינן מתוך שנאמן על בנו נאמן גם עלי' ושוב נדחק בהא דכתב הנ"י דגם היא טוענת כן ואביו הגאון רע"א זצ"ל (שם בסי' רכ"ב אות י"ב) קלסי' ומאוד אני תמה עליהם. דהנה בהא דמביא מפ"ק דגיטין איננו ראי', דשאני התם דהקיום אינו אלא דרבנן ויותר הי' לו להביא מפ"ק דסנהדרין (י' א') דקאמר דס"ד דאדם קרוב אבל אשתו לא אמרינן, והיינו לשי' רש"י, דס"ד דנימא דלא פלגינן דיבורא ומיגו דמהימן לגבי האחר מהימן נמי לגבי אשתו: קמ"ל דאמרינן פלגינן דיבורא ולא מהימן לגבי אשתו, דמשמע דאי. לא הוי אמרינן פלגינן דיבורא הי' נאמן לגבי אשתו וכן מסיק שם גבי שורו דלא אמרינן אדם קרוב גבי ממונו ומיגו דמהימן גבי הרובע מהימן נמי על שורו אף דעל שורו לחוד אינו נאמן, א"כ מבואר להדיא, דאמרינן מיגו דנאמן אהא נאמן אהא, אף על דבר דבלא"ה אי"נ מדאורייתא. אמנם אני תמה עליו דהא ממקומו דעסיק בה (ביבמות שם) מוכרח דלא אמרינן מיגו דמהימן אהא מהימן אהא: ואדרבא להיפך אמרינן, מיגו דאינו נאמן אבן בנו אינו נאמן נמי אבנו. ואי"ל דלבן בנו הוי יותר קרוב מלאשתו וכמו דאמרינן בסנהדרין שם דס"ד דאדם קרוב אבל אשתו לא אמרינן. ז"א דהא פסקינן סנהדרין (כ"ח ב) דבעל כאשתו ואשה כבעלה, וכ"ה בטוש"ע (סי' ל"ג), אף דבן כאב ואב כבן לא אמרינן אלמא דיותר קרוב הוא לאשתו מלבן בנו, וכיון דעל בן בנו לא אמרינן מיגו דמהימן על כנו מהימן ג"כ עליו, א"כ כ"ש על אשתו דלא מהימן במיגו, ובסנהדרין אינו אלא ס"ד בעלמא, אבל לקושטא דמלתא אי אפשר למימר הכי אף למ"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא וכנ"ל. גם דהנה במ"ש דלדידן ניחא משום דפלגינן דיבורא, ג"כ יש לתמוה, דהא כל הראשונים כתבו בפשיטות אן לדידן דכשיש לו בני בנים גם אבנו לא מהימן, אלמא דלא אמרינן פלגינן דיבורא, משום דלא אפשר למפלג זה מזה כיון דדבר אחד הוא וכנ"ל. וא"כ ה"נ אי אפשר למפלג זה מזה, וע"כ דיאמר דהנ"י אזיל בשיטת הראב"ד הנ"ל שהובא ברא"ש (ספ"ק דמכות) הנ"ל, דאף בדבר אחד פלגינן דיבורא, והא דספ"ק דמכות היינו משום דבקרובים דהוו בגדר עדות אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ לגבי עצמו ואשתו, ומש"ה בההיא דבן בנו לא אמרינן פלגינן דיבורא, משא"כ לגבי עצמו ואשתו, וההיא דפ"ק דסנהדרין כפי' הראב"ד דאי לא הוי אמרינן אדם קרוב אצל אשתו דהוי כעצמו, הוי אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה ואשמועינן דאמרינן אדם קרוב אצל אשתו, דהוי כעצמו ממש, דאינו כלל בגדר עדות עלה, וא"כ אדרבא מוכח מסנהדרין גופי' דלאשתו יותר קרוב מלבן בנו, וכיון דעל בן בנו לא אמרינו מיגו דמהימן אבנו מהימן אבן בנו, כ"ש לגבי אשתו דלא מהימן במיגו, וכל דבריו בזה. [שוב אחר כתבי ראיתי בנוב"י מה"ק אבה"ע (סי' ע"ב) שהעלה ג"כ דאם לא פלגינן דיבורא אמרינן מתוך שנאמן על הרחוק נאמן נמי על הקרוב, וכמ"ש בת' רמ"א, וגם דבריו תמוהין ואין להאריך כעת]. וגרם לו כ"ז שלא ראה בחי' הרמב"ן ליבמות ששם מבוארין דברי הנ"י באורך והוא דקשי' לי' כיון דאינו נאמן על האשה לא יהא נאמן על הבן, כמו שאינו נאמן על בנו גדול, וניחא לי' דכיון דהיא מודה לדבריו היא נאמנת על עצמה, ואף דאין לה נאמנות על הבן. שוב ממילא נפסל עפ"י האב יעושה"ט. ומוכרח מדברי הרמב"ן כמ"ש לעיל, דאף דהנאמנות שלה על עצמה איננה אלא מחמת שוי' אנפשה חתיכא דאיסורא, עכ"ז מהני ששוב יהא נאמן על בנו, וכעין שכתבתי לעיל, דמש"ה איננו מגרע נאמנותו בנתגיירתי ביני לבין עצמי מטעם דאינו נאמן על עצמו, כמ"ש התוס' (ס"פ כיצד) והרא"ש (פ' החולץ) משום דעכ"פ שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, ולעיל כתבתי שהוא דוחק קצת, והדברים מבוארין כעין זה ברמב"ן הנ"ל וכנ"ל ולהלן אי"ה יבואר עוד ראי' לזה מרמב"ם (פט"ו מאי"ב הל' ט"ז) וטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' ל'). ועכ"פ נחזור להנ"ל, דבמה שנוגע לאשתו בוודאי לא מהימן וכמו דאינו נאמן לגבי בן בנו, אך אם מהימן על בנו עכ"פ אף דאינו נאמן לגבי אשתו, או דאמרינן כמו שאינו נאמן על אשתו ה"נ אינו נאמן על בנו, וכמו שאי"נ על בנו גדול דמתוך שאינו נאמן על בן בנו אינו נאמן על בנו ג"כ, תלי' בהני ב' שיטות הנ"ל גבי אילעא וטובי' ברא"ש (ספ"ק דמכות) וכמו שנתבאר, דלחד שיטה בדבר אחר לא אמרינן פלגינן דיבורא וא"כ ה"נ כיון דאינו נאמן על אשתו אינו נאמן נמי על בנו, ולאידך שיטה אף בדבר אחר פלגינן דיבורא רק לענין עדות אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ י"ל דדוקא בבני בנים אמרינן מתוך שאינו נאמן על בן בנו אינו נאמן נמי על בנו, משא"כ באשתו דאשתו כגופו ואינו בגדר עדות ולא שייך בטלה מקצתה בטלה כולה וכנ"ל. ולהכריע בזה איך נקטינן אנן לענין דינא, נראה לכאורה מהא דאיתא ברמב"ם (פט"ו מאי"ב הט"ו) וטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' ל) דהאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת [מטעם דאי"נ על עצמו רק מטעם שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא] ובנו כמוהו, וקשי' לכאורה דבנו הי' לו להיות ממזר ודאי, דהא הימני' רחמנא לאב על בנו, וע"כ דמשום דאינו נאמן על עצמו אי"נ נמי על בנו, ומ"מ כיון דלחומרא נאמן גם על עצמו ה"נ על בנו, וכדמוכח מיבמות בהא דנתגיירתי וכנ"ל. [ומתיישב בזה נמי קו' הש"ש (שמעתתא ו' ס"פ י"א) יעו"ש, דאי"נ דק להחמיר כמו דא"ינ ע"ע רק להחמיר וכנ"ל]: ועוד ראי' מהא דכתב הטור חו"מ (סי' רע"ט) בשם הרמ"ה וכ"ה בשו"ע (שם סעי' ד') דהיכא דאיתחזק אימי' בבת ישראל אינו נאמן לשוי' עבד, ויעו"ש בגר"א. (סק"ז) דכתב דהוי דומיא דיש לבן בנים דאינו נאמן נמי על הבן, וא"כ מבואר להדיא דהיכא דאינו נאמן על עצמו או על אשתו אינו נאמן לגבי הבן, דלא אמרינן פלגינן דיבורא הואיל וחד מילתא היא וא"א למפלג זה מזה וכנ"ל. אמנם קשי' לי מהא דאיתא ברמב"ם (פט"ו מאי"ב הל' י"ז) וטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' כ"ז), גבי ארוסה דהיא אומרת דהוא מהארוס והארוס מכחישה, ממזר ודאי, משום דהאב נאמן על בנו והיא מותרת לכהן שאם נשאת לא תצא משום דאינו נאמן עלי', וכ"ה בנ"י (ספ"ז דיבמות), ומאד נפלאתי על היש"ש שם (סי' י"א) דהשיג על הנ"י בזה, ואיך לא ראה שכן הוא דעת הרמב"ם וטוש"ע, ובודאי אלו ראה לא הי' משיג לכל הני, וקשיא כיון דאינו נאמן על האם אמאי מהימן על הבן, ומ"ש מהא דחו"מ סי' רע"ט (סעי' ד') הנ"ל דכיון דאינו נאמן על אימי' אינו נאמן על הבן.