אור גדול ס

דאמרינן פלגינן דיבורא, אף בחד מילתא אמרינן פלגינן דיבורא להאמין אותו דבר לענין זה ולבל להאמין אותו דבר בעצמו לענין אחר. וא"כ ה"נ שפיר אפשר להאמינו לפסול בנו ולא לבן בנו דפלגינן דיבורא, וכן הביא הנוב"י מה"ק אבה"ע (סי' ע"ב) בשם הרמב"ם בפי' המשניות סוף נדרים דפלגינן דיבורא בחד מילתא להאמן לזה ולא לזה יעו"ש, וה"נ דכוותי' ועפי"ז יבואר שי' השאילתות הנ"ל ברווחא דהנה ר"י לשי' דס"ל (בספ"ב דיבמות) גבי הרגתיו דלא אמרינן פלגינן דיבורא ולכך קאמר דאינו נאמן על בנו גדול, דהיינו אף לפסול בנו אינו נאמן. דמתוך שאי"נ על בן בנו אי"נ נמי על בנו, דלא פלגינן דיבורא, אמנם כ"ז לר"י לשי', אבל לרבנן דס"ל פלגינן דיבורא ממילא אף שאינו נאמן לגבי בן בנו, עכ"ז נאמן על בנו משום דפלגינן דיבורא. ויתיישב בזה הא דא"ל ר"י נאמן אתה לפסול בניך, עפ"י הא דאיתא בירו' דברכות (פ"א סוף ה"א) דפריך על ר"ג דפליג על רבנן ועבד עובדא כוותי', והא ר"מ פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותי' וכן ר"ע וכן ר"ש יעושה"ט, וא"כ ה"נ י"ל הכא בדר"י דאף דפליג על רבנן בענין פלגינן דיבורא, לא עבד עובדא כוותי' ומש"ה בברייתא דינא קתני כשיטתו דלא פלגינן דיבורא, מש"ה קאמר דאי"נ על בנו גדול, ואפ"ה בההיא דא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי דהוצרך למעבד עובדא להורות הלכה למעשה לא עבר עובדא כוותי', וא"ל נאמן אתה לפסול בניך, אף שהיו לו בני בנים, משום דפלגינן דיבורא וכנ"ל. ויתיישב בזה ג"כ קי' התוס' (ספ"ב דיבמות) ד"ה לימא, אהא דאמרינן נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך, והא ר"י ס"ל דלא אמרינן פלגינן דיבורא, וא"כ אמאי נאמן לפסול עצמו, נימא מתוך שאי"נ על בניו אי"נ על עצמו, ולהנ"ל א"ש דלעובדא להלכה למעשה לא עבד עובדא כוותי' [והא דפריך שם (מ"ז א) מיכיר אהא דאינו נאמן לפסול בניו, אף דחכמים פליגי עלי' היינו משום דיש לחלק בין להקל בין להחמיר, דלהקל כרבנן לא שייך למעבד, דא"א להקל כיון דלדידי' הדין לחומרא, משא"כ היכא דלדידי' קולא ולרבנן חומרא שפיר י"ל דלא עבד כוותי' להקל, אף דהירו' הנ"ל מייתי שם מר"ע דל"ט כוותי' אף להחמיר, מ"מ י"ל דהגמ' דידן לא ס"ל כוותי' דהירו' בהא, דבנזיר (נ"ב א') מייתי מזה באמת דהדר בי' ר"ע, וא"כ להקל לא עבד כרבנן, משא"כ להחמיר שפיר י"ל דאף גמ' דידן מודה ל"ע כוותי']. ועכ"פ לדידן דקי"ל כרבנן דפלגינן דיבורא, אשה"ט שיטת השאילתות דאף שיש לו בני בנים עכ"ז נאמן על הבנים. ושי' התוס' והראשונים, דביש לו בני בנים אף על הבנים אינו נאמן, אתי' לתי' קמא הנ"ל דבדבר אחד לא אמרינן פלגינן דיבורא, [ומל' הרי"ף פ' עשרה יוחסין הי' נראה כפי' השאילתות יעושה"ט]. עוד אפ"ל דאה לתי' ב' הנ"ל, דאף בדבר אחד פלגינן דיבורא. עכ"ז אפשר לקיים פסק התוס' והראשונים הנ"ל, דהא לענין עדות כתבו דלא אמרינן פלגינן דיבורא, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, רק לגבי עצמו לא הוי בגדר עדות, אבל במעיד על הקרוב ועל הרחוק, אמרינן מתוך שאינו נאמן על הקרוב אינו נאמן על הרחוק, דהוי כנמצא אחד קרוב או פסול דכל העדות בטלה, א"כ י"ל נמי דהא דהאמינתו תורה לאב על בנו הוא בגדר עדות. דכן נראה קצת מהא דקאמר ביבמות שם (מ"ז א) לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, דמ"מ מאי אהני בזה, דאכתי אם יבוא לאחר שיתגייר שנית כד"ת ויאמר כדברים הנ"ל יפסלנו, דאז יהיה ישראל ויהיה נאמן דהוי כאינו בני כמובן, ודוחק לומר דאה"נ רק דבעינן אמירה שנית, דאיך לא משתמיט חד מן הפוסקים והראשונים לבאר כן, וגם דוחק לומר דאף אח"כ לא מהימן משום עביד אינש לאחזוקי דיבורי', יעוי' חו"מ (סי' ל"ג סעי' י"ב) ובאחרונים שם, אמנם אם נימא דהוא בגדר עדות א"ש דגם אח"כ לא מהימן משום דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול בעדות, וה"נ לדבריו מתחילתו נכרי הי' ומש"ה לא מהימן אף אח"כ. ובהכי מיושב ג"כ דברי הנ"י (בפ' יש נוחלין) גבי נאמן לומר זה בן גרושה, דהקשה הא אין אדם משים עצמו רשע ותי' דנשא בשוגג, וראיתי להרשד"ם חו"מ (פי' ש"ה) שכתב ליישב עפ"י דברי התוס' (פ"ק דמציעא) דעושה תשובה דאינו רוצה שיעבוד חלל ע"ג המזבח, ולהנ"ל אשה"ט הא דנד הנ"י מזה, משום דאכתי איך נאמן, הא הוי תחלתו בפסול, דאינו דומה להא דתוס' (בפ"ק דמציעא) דהתם ליכא תורת עדות, משא"כ הכא דאיכא תורת עדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות, וכבר דחו האחרונים דברי הש"ך (סי' ל"ד סעי' כ"ט) שכתב דפסולי עבירה ל"ב תחלתו וסופו בכשרות, [אמנם לפי מה שיבואר בסוף דברי נסתר זה יעו"ש]. ומצאתי לי סיוע בזה, דבעינן בנאמנות האב תחלתו וסופו בכשרות, אחד מגדולי הדור שלפנינו ה"ה ב"ת רע"א זצ"ל (סי' קכ"ח) דהוכיח שם דמיירי דאמירתו היתה קודם שנתגייר מדקאמר נאמן אתה לפסול עצמך, יעו"ש, דלכאורה יש לתמוה עליו דלמאי הוצרך להוכחה, הא מבואר הוא בגמ' להדיא, דא"ל לדבריך נכרי אתה ואי הי' אחר שנתגייר א"כ הוא ישראל, ע"כ נראה כמ"ש דגם אחר שנתגייר אי"נ מטעם דמעיקרא הי' נכרי ובעינן תחלתו וסופו בכשרות וכנ"ל. וכיון דנאמנות האב על הבן הוא בגדר עדות, שפיר י"ל דגם בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבנו כרחוק דמיא דהתורה האמינתו עליו, אבל כשיש לו בני בנים דפסול להם מטעם קרוב, [וגם מטעם דחד אי"נ לגבייהו] עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון שאי"נ לבן בנו אי"נ נמי על הבן. ואדרבא בזה יתיישב ברווחא טובא במאי דא"ל נאמן אתה לפסול בניך, דהיינו אי לא הי' לו בני בנים הי' נאמן על הבנים, דקשיא לכאורה לפמ"ש התוס' (ספ"ב דיבמות) והרא"ש (פ' החולץ שם) במאי דקאמר נאמן אתה לפסול עצמך, דאי"נ בתורת עדות דאדם קרוב אצל עצמו, ואינו אלא מתורת שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ואם בא על בת ישראל לא פסלה, א"כ נימא כיון שאינו נאמן לגבי עצמו אי"נ לגבי בנו, כמו דביש לבן בנים דאמרינן כמו שאינו נאמן על ב"ב ה"נ אינו נאמן לגבי בנו, א"כ ה"נ נימא כמו שאי"נ על עצמו אינו נאמן נמי על בנו ונצטרך לומר דמ"מ כיון דנאמן להחמיר על עצמו הי' נאמן נמי על בנו, אף דעל עצמו אינו נאמן בתורת עדות רק בתורת שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, והוא קצת דוחק, אבל להנ"ל יתיישב ברווחא, דבהא דאינו נאמן על עצמו איננו מגרע נאמנותו על בנו, דאמרינן פלגינן דיבורא ולגבי עצמו אי"נ ועל בנו נאמן, כמו בפלוני רבעני, דעל עצמו אינו בגדר עדות כלל, משא"כ כשיש לבן בנים, שפיר אמרינן דכיון שאינו נאמן על בן בנו אינו נאמן נמי על בנו, דהוי כמעיד על הקרוב ועל הרחוק, דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. שוב ענייני בשאילתות (שם) וראיתי דאין שום ראי' כלל מדבריו לחלוק על הראשונים הנ"ל, דכמו דפירשו התוס' והראשונים לישנא דר"י דא"ל נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך, דהכוונה אם לא הי' לך בני בנים היית נאמן לפסול את הבנים, אבל כשיש לו בני בנים אינו נאמן כלל, ה"נ יש לפרש לישנא דשאילתות דמ"ש אבל אם יש בנים לבן אבנו מהימן אב"ב לא מהימן, היינו ג"כ אבנו לחוד כשאין לו ב"ב מהימן, אב"ב לא מהימן ולא מהימינן לי' כלל, ותפס לשון הש"ס כדאמר ר"י וכנ"ל, ואיך שמפרשים הראשונים לשון הגמ' כן ממש יש לפרש לשון השאילתות. ולחנם תמה הישועת יעקב הנ"ל על הב"י ורמ"א שלא הביאוהו, ויותר הי' לו לתמוה על כל הראשונים לפי דעתו, דאיך העלימו בזה שיטת השאילתות, והי' להם להביאו ולהשיג עליו, אמנם באמת אין כאן שום מחלוקת, והשאילתות לשון הש"ס נקט וכנ"ל.