אור גדול נט

יאמר דבני הוא ונוקים אב כנגד אב ונוקמא אחזקה, וכמו בתרי ותרי דאיכא למ"ד דמדאורייתא מוקמינן אחזקה, וכ"ש בכה"ג דלכ"ע מוקמינן אחזקה, אכתי ביתום דאין לו אב האמיתי להכחישו, יוכל לשוי' ממזר והוא דבר שאין הדעת סובלו. [וע"ד צחות הי' אפ"ל עפי"ז בגמ' דשבת (ל' ב'), לפי גי' העין יעקב שם דגרס בתרוייהו רבי, דמעיקרא אמר לו אשתך אשתי בני, דרצה לעשות לבני דר' ממזרי ובמעשה הב' א"ל לר' אמך אשתי ואתה בני, רצה לעשות לר' גופי' ממזר, וא"ר חייא ע"ז דאהני' לי' צלותא לר' דלא לשוי' ממזרא לר', כ"ה לפי גרסת הע"י שם, ואכתי תיקשי דבמעשה קמא מאי אהני' לי', דהא ר' לא התפלל על בניו רק על עצמו שתצילני מעוות פנים, ויעוי' מהרש"א בחא"ג שם, ועפ"י הנ"ל אפשר לומר דעל בני דר' לא הוצרך לצלותא כלל, דכיון דר' אביהם חי א"כ יוכל להכחישו ונוקים אב נגד אב וישארו בחזקתם וכנ"ל, משא"כ על ר' גופי', דרשב"ג אביו כבר מת ולא יוכל להכחישו, א"כ הי' נאמן לשוי' ממזר מדין יכיר וכנ"ל, והיינו דאהני' לי' צלותא דלא לימא בפני אחר וא"כ ליכא הגדה דר' קרוב הוא לעצמו, כן הי' אפ"ל ע"ד צחות לפי הנ"ל, אף שדברי הגדה הוא, עכ"ז יען כי נפל בדעתי בעת עיוני בזה העלתי על הכתב, אמנם באמת הדברים מתמיהים מאוד בנימא דיוכל לשוי' ממזר אף נגד חזקה]. ולומר דאף דיכיר על בנו לומר שאינו בנו קאי אף נגד חזקה, עכ"ז באינו ידוע שהוא בנו לא קאי נגד חזקה, ג"כ תמוה לכאורה, דאטו סכינא חריפא מפסקא קרא, כיון דחד יכיר כתיבא אתרווייהו. ולכאורה יש להוכיח כן מהרמב"ם, דסובר דיכיר דקרא באינו ידוע שהוא בנו, כדמוכח מדבריו בפט"ו מאי"ב (ה"ל י"ב) ובטוש"ע אבה"ע (סי' ד' סעי' כ"ו) דהוצרכו לטעם כשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר, ולולא חשש זה הי' נאמן לשוי' ממזר לומר דבנו הוא אף דאינו ידוע, ובפ"ד מנחלות (ה"ל ו') וכ"ה בטוש"ע חו"מ (סי' רע"ט) בבנו משפחה ואומר בני הוא ומשוחררת היא אמו דאינו נאמן, ולכאורה קשיא כיון דאף באינו ידוע שהוא בנו נאמן מתורת יכיר לומר בני הוא, א"כ כיון דבנו מן השפחה איננו בנו אמאי לא יהא נאמן לומר בני הוא נגד חזקה דשפחות. כמו דנאמן לומר אינו בני לשוי' ממזר אף נגד חזקה. וע"כ דמחלק דאף דבאינו בני נאמן אף נגד חזקה, עכ"ז לומר בני הוא נגד חזקה אי"נ. אמנם יש לדחות דאפשר דהרמב"ם מחלק בין לפוסלו ובין להכשירו דאף דלפוסלו נאמן מתורת יכיר עכ"ז להכשירו אי"נ, וכדעת הראשונים שהובא בריטב"א ור"י (ס"פ אלמנה) [ובפרט לדעת הרמב"ם דבא"י שהוא בנו נאמן מתורת יכיר, א"כ מוכח כן מכתובות, כמ"ש הקצה"ח (סי' רע"ז ס"ק ב) יעו"ש]. וראיתי להמגיד שכתב (שם פ"ד מנחלות סוף הל' ו') שלא נתנה תורה הכר לאב אלא לומר זה בני אבל כאן כבר אנו מחזיקין אותו בבנו אלא מפני שהוא מן השפחה לא יירשנו כנ"ל. ולא ידעתי מה הועיל בזה, דהא על בנו נתנה תורה הכר לאב לומר ממזר הוא שנולד מחייבי כריתות או לעשותו חלל דבן גרושה ובן חליצה הוא, אלמא דאף דידעינן דבנו הוא, נתנה תורה הכר לאב לפוסלו, א"כ ה"נ אף דידעינן דבנו הוא, עכ"ז למה לא יהא נאמן להכשירו. ואם נחלק בין לפוסלו ובין להכשירו, א"כ אף לומר זה בני באינו ידוע ג"כ י"ל דאף דנתנה תורה הכר לאב לומר דזה בנו, עכ"ז להכשירו אינו נאמן. וא"כ דברי המגיד אינם מובנים, או דאין צורך לסברתו, או דלא הועיל כלל וכנ"ל. גם הסברא בעצמה תמוה, דהוא נגד סברת הראשונים, דמצינו לכת מהראשונים דדוקא על בני האמינתו תורה, אבל לומר דאינו בנו לא, אלמא דעל איכות הבן יש להאמינו יותר מאם בנו הוא אם לא, והוא כתב להיפוך, דלומר דבנו הוא האמינתו תורה ולא על איכות הבן, סוף דבר, לא הבנתי סברת המגיד בזה. ושי' הרמב"ם ע"כ דמחלק באחד מב' פנים הנ"ל, או דמחלק בין לפסול ובין להכשיר וכנ"ל, או דאף דהאמינתו תורה באינו ידוע לומר דבנו הוא, עכ"ז נגד חזקה אינו נאמן. דאף דלומר אינו בנו נאמן אף נגד חזקה, עכ"ז לומר דבנו הוא נגד חזקה אינו נאמן, אף דמחד יכיר ילפינן להו, והדבר מוכרע כנ"ל דאין הדעת סובל שיוכל לפסול את שאינו ידוע לבנו, והדברים דחוקים לשי' זו וצ"ע, ושי' הרשב"ם ותוס', דבאינו ידוע שהוא בנו ליכא יכיר מורווח יותר, ולדידהו אין שום ראי' דיכיר לא מהני לענין יבום, לא מסוגיא דב"ב ולא מסוגיא דקידושין כמובן. ואף לשי' זו עכ"ז על בנו שאינו בנו שפיר י"ל דנאמן, וכמ"ש התוס' דבאומר על הקטן בכור, האמינתו תורה, אף דע"י זה ע"כ הגדול אינו בנו. והקצה"ח (בסי' רע"ז) נראה דמדמי להו אהדדי, דאם אינו נאמן באינו ידוע שהוא בנו לומר בנו הוא, אי"נ ג"כ לומר על בנו אינו בנו ובאמת אינם ענין זה לזה וכנ"ל וא"כ בניד"ד לשיטת הני פוסקים, דבאינו ידוע שהוא בנו אינו נאמן, דאין ראי' דיכיר לא קאי לכל מילי, שפיר י"ל דאין הנאמנות לחצאין. אמנם נראה להביא ראיות אף להאי שי' דאינו נאמן לענין חליצה. דהנה לכאורה האי דינא, אם הנאמנות לחצאין אי לא, הוא מחלוקת הראשונים, אך דלא כמו שהבין רע"א זצ"ל, דאם אין הנאמנות לחצאין נאמן על הכל, אך בהיפך, דבמה שנוגע לאחר פשיטא דלא מהימן, ואם אין הנאמנות לחצאין, אמרינן מיגו דלא מהימן לגבי האחר גם על בנו לא מהימן, ואם הנאמנות לחצאין, על בנו מהימן, אבל על האחר פשיטא דלא מהימן. והוא ביבמות (מ"ז א') דאינו נאמן על בנו גדול, דהיינו כשיש לבן בנים, דשי' התוס' והראשונים שם, דבכה"ג גם על בנו אינו נאמן, והוצרכו לדחוק קצת בהא דא"ל ר"י נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך דהיינו אם לא היו לך בנים רק בנים היית נאמן, והכריחו זה מדקאמר אינו נאמן על בנו גדול, דמשמע דאף על הבן אינו נאמן, אמנם הישועת יעקב אבה"ע (סי' ד') בפירושו הקצר (אות כ"א) הביא בשם השאילתות (פ' וארא) דס"ל דאף כשיש בני בנים דאינו נאמן עליהם עכ"ז נאמן על הבנים ותמה על הב"י ורמ"א שלא הביאוהו. והנראה לבאר טעם פלוגתתן בזה, וגם ליישב לשיטת השאילתות הכרח התוס', מהא דקאמר ואינו נאמן על בנו גדול, דמשמע להדיא דגם על הבן אינו נאמן. דהנה התוס' שם הכריחו עוד דאין שום סברא לפסול בנו ולהכשיר לבן בנו. אמנם נראה דזה תלי' במחלוקת הראשונים בפירוש פלגינן דיבורא, שהובא ברא"ש (ספ"ק דמכות) גבי עילאה וטובי' קרובי דערבא הוו דפסלינן עדותן גם ללוה, דהחשו מהא דקי"ל פלגינן דיבורא, דיש מן הראשונים דלא פלגינן רק בב' דברים נפרדים דאפשר לזה בל"ז, כגון בפלוני רבעני דאפשר דרבע ולא לו, אבל חד דבר להימני' לגבי זה ולא לזה לא פלגינן, כגון התם דידוע שהוא ערב והם מעידים על הפרעון, דא"א להאמינם לגבי לוה ולא לגבי ערב זה הפרעון בעצמו, בכה"ג לא פלגינן דיבורא וא"כ ה"נ אין שום סברא להאמין זה הפסול לגבי בנו ולבל להאמין זה הפסול גופי' לגבי בן בנו, דהא בכה"ג לא פלגינן דיבורא וכנ"ל. אבל הרא"ש בשם הראב"ד שם הביא עוד תי' אחרא דדוקא בעדות על אחרים לא אמרינן פלגינן דיבורא משום דהוי כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ היכא דנוגע לעצמו לא הוי שם עדות ע"ז כלל, דלפי"ז משמע דס"ל דהיכא