אור גדול נח

היבום, הא התם מבואר בגמ' דאין הטעם משום יכיר רק משום מיגו, ונהי דנימא דקאי לרבנן. עכ"פ איך מביא הרא"ש ראי' מינה דלר"י נאמן אף בלא מיגו לענין חליצה מטעם יכיר. ואי"ל דהרא"ש בת' שם קאי לשיטת רגמה"ג שביארנו לעיל, דס"ל דלמסקנא דגירשתי אינו נאמן, היינו משום דלא אמרינן מיגו דבידו לגרשה וזה בני דנאמן היינו משום דאתיא כר"י ונאמן משום יכיר. דז"א דא"כ מאי הקשה מקודם, דאי טעם הרמב"ם משים מיגו דאי בעי יהיב, דא"כ גם לענין חליצה נימא דבידו לגרשה, הא קי"ל דאמרינן מיגו דאי בעי יהיב ובידו לגרשה קי"ל דלא אמרינן, ועוד הא בריש הת' כתב דנאמן לפטור מטעם דבידו לגרשה, אלמא דס"ל דאמרינן מיגו דבידו לגרשה לענין להאמינו שיש לו בן. ע"כ נראה דביאור דברי הרא"ש כך הם, דס"ל להרא"ש דמטעם יכיר לא שייך שיהא נאמן רק אי הוי טענת ברי אצלו, ולהכי מקשה בממ"נ, דאם ליורשו טעם הרמב"ם משום מיגו, א"כ קשי' מיני' ובי', מ"ש דליורשו מהימן במיגו ולענין חליצה לא מהימן אף דג"כ אית לי' מיגו, ואף אם נימא דטעם הרמב"ם בליורשו איננו משום מיגו רק משום יכיר [וא"כ מיני' ובי' ל"ק], עכ"ז קשיא מגמ' דמוכח דמהימן לענין חליצה מטעם מיגו, זהו הנראה בביאור דברי הרא"ש, ואף דבאמת אלו המיגות אינן שוות, דהא חזינן דמיגו דאי בעי יהיב פשיטא לי' להגמ' דמקשה ליורשו פשיטא, והאי מיגו דבידו לגרשה לא פשיטא לי', אלמא דאינן בגדר אחד, מ"מ סגנון דברי הרא"ש וביאורו נראה כמ"ש. ואפשר נמי דהאי כדתנן דזה בני נאמן לפוטרה מייתי ראי' לדבריו הקודמים וקאי אלפניו ואלפני פניו דבין אם טעם הרמב"ם בליורשו משום מיגו ובין משום יכיר דלתרווייהו קשי' דליהמן לפטור מיבום משום מיגו וכנ"ל כדתנן כו']. וראיתי להש"ש (שמעתא ב' פ"כ) דהעלה שם ליישב דברי הרמב"ם דס"ל דבתורת יכיר אף כשאינו ברי לו רק דדעתו סומכת מהני, ומש"ה מהני לענין ירושה ולא לחליצה, דלחליצה לא מהני יכיר, אלמא דס"ל ג"כ דיכיר לא מהני לענין יבום, אמנם מ"ש שם דהרא"ש לטעמי' דיכיר ל"ש באינו ידוע שהיא בנו, ומש"ה הניח בצ"ע תמיהני עליו, דאדרבא מהרא"ש בב"ב (ד' קל"ד) שם בשם הר"מ נראה דס"ל דאף באינו ידוע שהוא בנו שייך יכיר וכ"כ הגר"א חו"מ (סי' רע"ז סק"ו וסי' רע"ט סק"א) וכ"כ בקצה"ח (סי' רע"ז סק"ב), וכ"ה להדיא בת' הרא"ש (כלל פ"ב) הנ"ל בריש הת' וכמו שהבאתי לעיל. אמנם העיקר בביאור דברי הרא"ש כמ"ש לעיל דס"ל דאף ליכיר בעינן שיהא ברי אצלו, ומש"ה ממילא יש להאמינו נמי לענין יבום במיגו דבידו לגרשה וכנ"ל. והנה במ"ש כת"ר דיש לי בנים סתם ואיננו מברר מי הם לא שייך להאמינו מטעם יכיר, נראה דיש לפקפק הרבה בזה כמו שיבואר, דהנה יכיר דקרא היינו בהכרת בכורה, ומזה ילפינן דאינו בני נאמן אף שלא בדרך הכרת בכורה לדידן [דלא פסקינן כשי' בה"ג ור"ת], אף דבקרא מיירי ע"י הכרת בכורה, מ"מ למדין מזה גם מקצת הדיבור, דהיינו דהכרה דקרא היינו דאומר שהקטן בכור, דיש בכלל זה שהגדול אינו בנו ומהימן, להכי ילפינן מזה אף לאומר אינו בני לחוד, דהיינו מקצת הדיבור הנ"ל, ג"כ מהימן, וכן להני פוסקים דיכיר קאי אף באינו ידוע שהוא בנו, אף דקרא מיירי בהכרת בכור, דהיינו באומר בני הוא ובכורי הוא, עכ"ז ילפינן מיני' ג"כ מקצת מהדיבור הנ"ל, דהיינו זה בני לחוד ג"כ מהימן. והנה באומר זה בני לחוד נכללו בזה ב' דברים, א' סילוק ירושה להאח, דהאח אינו יורש משום שיש לו בן, והב' דזהו הבן היורשו, משא"כ באומר יש לי בן לחוד, דאיננו מברר מי הוא, ליכא רק מקצת מהדיבור הנ"ל, דהיינו סילוק ירושה מהאח, דהאח אינו יורש משום שיש לו בן, אמנם ליכא בירור מי הוא הבן היורש, וא"כ כיון דחזינן בכל הני דלעיל לדידן, דלא מחלקינן בין מקצת הדיבור לכל הדיבור דמיירי קרא, דכיון דהאמינתו תורה לכולו ה"ה אף באומר רק מקצת הדיבור ג"כ מהימן, דמה לי כולו מה לי מקצתו, א"כ ה"ה באינו ידוע שיש לו בן, דנאמן לומר זה בני לסלק הירושה מהאח ולהוריש לזה הבן, ה"ה דנאמן למקצת הדיבור דהיינו לומר יש לי בן סתם, אף שאינו מברר מי הוא, עכ"ז נאמן לסלק הירושה מהאח אף בנכסים שנפלו לו אח"כ, וא"כ אף באומר יש לי בן סתם נמי יש להאמינו מתורת יכיר וראי' ברורה לזה נראה מדברי הרא"ש ב"ב (דף קל"ד) שם בשם הר"מ, דס"ל דהא דפריך בגמ' ליורשו פשיטא, היינו אף בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, והיינו ע"כ מקרא דיכיר וכנ"ל, כמ"ש הגר"א חו"מ (סי' רע"ז סק"ו וסי' רע"ט סק"א) והקצה"ח (סי' רע"ז סק"ב), והדבר מוכרח, דאל"כ מ"ט באמת נאמן על נכסים שנפלו לו אח"כ, הא ליכא מיגו, דהא לרבנן בצריך הכירא דליכא שום חזקה, אפ"ה לנכסים שנפלו לו אח"כ דליכא מיגו איצטריך קרא דיכיר, אבל בלא יכיר לא הי' מהימן. ואי"ל בסברת הרא"ש, דס"ל דאיכא מיגו השתא בתר תקנת חז"ל אף לנכסים שנפלו אח"כ, וכעין שכתבו האחרונים ליישב דברי הרמב"ם שהובא בחו"מ (ריש סי' רע"ט) יעו"ש בקצות ונתיבות. דז"א דא"כ לא הי' צריך הרא"ש לדחוק ולפרש דפריך פשיטא ממשנה דקידושין, רק בפשוטו דהאיכא מיגו אף לנכסים שנפלו אח"כ, וגם הא בת' הרא"ש (ריש כלל פ"ב) הנ"ל מבואר להדיא, דבלא קרא דיכיר אי"נ משום מיגו רק לנכסים שיש לו עכשיו, ולנכסים שנפלו אח"כ לא מהימן משום מיגו רק מקרא דיכיר, אלמא דלא ס"ל כסברת האחרונים הנ"ל. ע"כ נראה ברור דכוונת הרא"ש בשם הר"מ דנאמן מקרא דיכיר, והסמ"ע (ריש סי' רע"ט) מסתפקא לי' בזה ולדעתי נראין הדברים מוכרעין ומוכרחין כנ"ל דהוא מקרא דיכיר והנה הרא"ש פי' שם דהא דפריך בגמ' פשיטא, דחף דלנכסים שנפלו לו אח"כ לאו פשיטא הוא, היינו דכוונתו דמוכח כן ממשנה דקידושין דיש לי בנים נאמן יעו"ש, והיינו אף לנכסים שנפלו אח"כ. וכיון דנתבאר דהוא מקרא דיכיר, א"כ מוכח להדיא דאף ביש לי בן סתמא נמי נאמן מתורת יכיר, דהא בקידושין שם קאמר סתם יש לי בנים, ואפ"ה נאמן אף לנכסים שנפלו אח"כ וכנ"ל, וע"כ דמתורת יכיר נאמן אף ביש לי בן סתם ואיננו מברר מי הוא. וכיון שכן, אף דשפיר סתר כתר"ה ראיית רע"א זצ"ל מסוגי' דב"ב, עכ"ז שפיר יש להביא ראי' מסוגיא דקידושין (ד' ס"ד) דמבואר שם דלענין יבום אי"נ לומר יש לי בנים רק במיגו. דאי מטעם יכיר ודאי הי' סותר החזקה לגמרי, והי' לו לומר שם טעמא דרבי משום יכיר ומש"ה עקרה חזקה, וגם שייך כיון שהגיד אי"ח ומגיד, וכדאיתא בטוש"ע חו"מ (סי' רע"ז סעי' י"ב) בהג"ה ובדבה"ע (סי ד' סעי' כ"ט) בהג"ה, ומש"ה אינו נאמן לאסור, ומדלא אמר בגמ' שם הכי, רק משום מיגו, מוכח דלענין יבום אינו נאמן מטעם יכיר. וגם דשוב הדרא ההוכחה מהטוש"ע אבה"ע (סי' קנ"ו) דמחלקי בין חזקה ליש עדים שיש אח, דבאיכא עדים שיש אח אי"נ לומר יש לי בנים. אמנם כ"ז לשיטת הפוסקים דגם באינו ידוע שהוא בנו שייך יכיר, דלפי"ז מוכח מסוגיא דקידושין דלענין יבום אי"נ מטעם יכיר. אבל גוף שיטה זו תמוה בעיני, דא"כ כמו במוחזק לבנו נאמן לומר אינו בני, ה"נ באינו מוחזק לבנו יוכל לומר עליו בני הוא אף נגד חזקה, א"כ אם יאמר על בן אשת חבירו דבנו הוא באופן דיודע בוודאי שבנו הוא יוכל לשוי' ממזר, וזה וודאי אינו, דא"כ בידו לעשות לכ"ע ממזרי אתמהה. ואף דאם יש לו אב א"כ יוכל האב האמיתי להכחישו דהוא ג"כ