אור גדול נז

משנה. וא"כ איך פסק לעיל שם (קכ"ח ב) כרבנן. ז"א קו' משום דאיכא מזה מחלוקת בקידושין (ע"ח ב') ובתרי סדרי אין סדר למשנה. א"כ אפשר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת וממילא דהדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכעין שכתב הרא"ש בפסחים בפ"ב (סי' ג'). [והתוס' ורשב"ם הנ"ל שהקשו י"ל דאזלו לשי' דס"ל דהיכא דאינו ידוע שהוא בנו ליכא יכיר, ואפשר דאף לר"י ס"ל הכי ויבואר להלן אי"ה. וא"כ ע"כ טעם משנתינו משום מיגו ושפיר הקשו, אבל אנן בדידן לשי' הפוסקים דאף באינו ידוע שהוא בנו איכא יכיר לענין הנאמנות דבנו ושפיר י"ל כנ"ל]. ואשה"ט עפ"י דברי כתר"ה כל מה שנתקשינו בזה כנ"ל. וא"כ מוכח מהאי סוגיא דאין הנאמנות לחצאין וגם לענין חליצה נאמן מטעם יכיר. דאל"כ שוב מוכח ממשנתינו דנאמן לומר זה בני לפטור מחליצה. דע"כ אמרינן האי מיגו דבידו לגרשה. ושוב יקשה כל הני קושייתא הנ"ל. ומוכרח לכאורה מהאי סוגיא כמ"ש כתר"ה ודלא כת' רע"א זצ"ל וקטיגור נהפך לסניגור וכנ"ל. אמנם נראה לדחות הראיות הנ"ל. דהנה י"ל דהא דמפרש דזה בני נאמן היינו לפטור אשתו מחליצה י"ל דאיננו מוכרח, דהא תנא בדיני נחלות קא עסיק ותני ולא בדיני נשים. וא"כ י"ל דלא מיירי רק לענין ירושה, רק דהכריחו לזה קו' הגמ' דליורשו פשיטא, והיינו דאי בעי יהיב לי' במתנה. ואף דלנכסים שבאו לו אח"כ ליכא מיגו וא"כ לאו פשיטא הוא. כבר פירשו התוס' ורשב"ם דלנכסים שבאו לו אח"כ דליכא מיגו באמת אינו נאמן. ולכך קשיא לי' דבנכסים דאית לי' עכשיו הוי פשיטא. וע"כ הוכרח לפרש דקאי נמי לענין לפטור אשתו מיבום וכ"ז אי אתיא כרבנן. וא"כ איננו יורשו רק בנכסים שיש לו עכשיו וזהו מלתא דפשיטא. וע"כ דאשמועינן דנאמן ג"כ לפטור אשתו מחליצה ומוכח דאמרינן מיגו דבידו לגרשה. אבל אי נימא דאתיא כרבי יהודא וא"כ ליורשו נאמן מטעם יכיר. ויורש אף בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דליכא מיגו. וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן לענין ירושה, ושוב אין צורך לומר דנאמן לפטור אשתו מחליצה. ושפיר י"ל דאינו נאמן רק לענין ירושה משום דלא אמרינן מיגו דבידו לגרשה. וא"כ שמואל דמפרש לה גם לענין לפטור אשתו היינו משום דמסברת עצמו אית לי' האי מיגו דבידו לגרשה ומש"ה מוקי לה אף כרבנן. משא"כ ממתני' לא מוכח משום די"ל דאתיא כר"י ואשמועינן דנאמן לענין ירושה. ולעולם אי"נ לפטור אשתו משום דלא אמרינן מיגו וא"כ מיושב האי דהוצרך למחוק האי דינא דגירשתי ממימרא דשמואל ולא סגי לי' להפוכי למתלי דינא דגירשתי בזה בני. משום דגם. בזה בני איננו מוכח וכנ"ל דדלמא אתיא כר"י. והו"ל תלי לא תניא בדלא תניא. ומיושב נמי קו' הרשב"ם ותוס' על רבי יוחנן דסובר בגירשתי דאינו נאמן ול"ל האי מיגו דבידו לגרשה דא"כ איך יפרנס משנתינו דזה בני נאמן. דז"א דמוקי לה כר"י ולענין ליורשו. וממילא דמיושב נמי פי' רגמה"ג הנ"ל עפ"י סגנון הנ"ל באופן דאין ראי' מסוגיא דב"ב לשום צד. והי' אפשר ליישב ג"כ פי' רגמה"ג עפ"י סוגיא דקידושין. אמנם אינני רוצה להאריך]. וראיתי בת' הרא"ש (כלל פ"ב) כתב על מתני' דהאומר זה בני נאמן. דהתם מיירי באדם שבא ממדה"י ואמר על אחד שבא עמו זה בני שנולד לי מאשתי נאמן לענין ירושה. לרבנן מנכסים שיש לו עכשיו במיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה ולר"י אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס מגזיה"כ דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ולענין יבום הואיל ובידו לפטרה בגט עכ"ל. והנה למדתי מלשון הרא"ש הנ"ל ב' דברים. חדא דסובר כמ"ש כתר"ה במה שרצה ליישב סתירת דברי הרשב"ם שנתקשה רע"א זצ"ל בת' שם. דבאינו ידוע שהוא בנו אם נאמן מטעם יכיר תליא בפלוגתת ר"י ורבנן. דלרבי יהודא נאמן ולרבנן אינו נאמן עכ"ז נראה דלא יתכנו דברי כתר"ה לתרץ בזה סתירת דברי הרשב"ם מתרי טעמי. דהנה לכאורה יש לתמוה על דברי הרא"ש הנ"ל [שהוא כסברת כת"ר]. דתלי לה בפלוגתת ר"י ורבנן דמה ענין זה לפלוגתתן. דהא הם ל"פ רק אי יכיר קאי אף נגד חזקה, או דלא קאי נגד חזקה רק בצריך הכירא דליכא חזקה לשום צד. ותרי גווני האלו, נגד חזקה וצריך הכירא. איכא לאשכוחי בין בידוע שהוא בנו רק להכירו לענין בכורה ובין באינו ידוע שהוא בנו כלל וא"כ לכאורה אין שום טעם לחלק בזה בין ר"י לרבנן. דאם קאי האי יכיר אף להכיר שהוא בנו לר"י ה"נ י"ל לרבנן בדצריך הכירא שאינו נגד חזקה. ואם לרבנן לא קאי ע"ז אף בדצריך הכירא ה"נ לר"י והנראה בביאור סברת הרא"ש דס"ל דהא בהא תליא. דכיון דלר"י נאמן על בנו הקטן לומר דבכור הוא והגדול אינו בנו וממזר הוא. א"כ חזינן דקאי יכיר גם ע"ז להכירו אי בנו הוא אי לא. להכי גם באינו ידוע שהוא בנו נאמן להכירו שהוא בנו. דג"ז נכלל בכלל יכיר דקרא. כמו דנאמן על בנו לומר שאינו בנו ה"נ להיפך. משא"כ לרבנן דאינו נאמן על בנו לומר שאינו בנו. א"כ איננו נכלל בכלל יכיר להכירו אם בנו הוא אם לא. רק על הכרת בכורה על בן בין הבנים בדצריך הכירא. כ"נ מוכרח בביאור סברת הרא"ש בזה. וכיון שכן ממילא לא יתכנו דברי כתר"ה ליישב בזה סתירת דברי הרשב"ם. משום דהא הרשב"ם (בדף קכ"ז א') גבי היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר על אחר דבכור הוא דנאמן לר"י פי' דלאו מוחזקין בעדים דבזה אף לר"י אינו נאמן. וא"כ מבואר דס"ל דבאיכא עדים שנולד קודם אי"נ אביו לומר שאינו בנו וממזר הוא אף לר"י. והיינו דס"ל כשיטת התוס' רי"ד דאי"נ אף לר"י רק לומר בני הוא וממזר הוא. אבל לומר אינו בני אי"נ. והרמב"ן דסובר דנאמן לומר אינו בני באמת השיג על הרשב"ם. כמבואר בטור חו"מ (סי' רע"ז). אבל הרשב"ם ע"כ דסובר כדעת התוס' רי"ד בב"ב. וכ"ה בש"ג בשם ריא"ז (פ"ד דקידושין). דאינו נאמן לומר על בנו שאינו בנו וממזר הוא אף לר"י. וא"כ ממילא שוב אין מקום לחלק באינו ידוע שהוא בנו בצריך הכירא שאינו נגד חזקה בין ר"י לרבנן וכנ"ל. אמנם אף אם נסכים דגם הרשב"ם ס"ל לחלק בזה בין ר"י לרבנן. עכ"ז אכתי לא יתכנו ליישב בזה סתירת דברי הרשב"ם, משום דהא (בדף קכ"ז ב') פי' הרשב"ם כו דנאמן אף באינו ידוע שהוא בנו במימרא דרבי יוחנן ורי"ו הא אית לי' (בדף קכ"ח ב') כרבנן. עוד למדתי מל' הרא"ש בת' הנ"ל כהבנת רע"א זצ"ל בת'. דאף לר"י לענין יבום בעינן מיגו ויכיר לא מהני לענין יבום. דהא סוף דבריו קאי לר"י ואפ"ה כתב דלענין יבום הנאמנות היא מטעם מיגו. דדוחק לומר דסוף דבריו קאי לד"ה ואף לרבנן ומש"ה הוצרך לטעם מיגו. דסגנון לשונו להמעיין לא משמע כן. רק דאף לר"י אינו נאמן לענין יבום מטעם יכיר רק מחמת מיגו הן אמת דלכאורה בסוף ת' הרא"ש משמע, כדברי כתר"ה, דאף לענין יבום נאמן מטעם יכיר, דיעו"ש בהשגתו על הרמב"ם שכתב דבזונה עם אשה וילדה ואומר שהוא בנו, שכתב הרמב"ם דהוי בנו לענין ירושה ולא לענין יבום, והקשה ע"ז הרא"ש שם דמאחר שהוא ספק למה יורשו, ואי משום מיגו דאי בעי יהיב במתנה, חדא דבספק לא שייך מיגו, ועוד אי משום מיגו א"כ לענין חליצה נמי ליהמן במיגו דאי בעי פטר בגיטא, ואי משום נאמנות דאב קאמר דיורשו ולא משום מיגו וכר"י, א"כ לענין חליצה נמי יהא נאמן, כדתנן זה בני נאמן ליורשו ולפטור מן היבום, יעושה"ט, דנראה לכאורה מפשטות דבריו, דנאמנות דאב מטעם יכיר מהני נמי לענין יבום אף בלא מגו אמנם באמת אי אפשר לפרש כן כוונת הרא"ש. דא"כ תמוה מאי הוכיח מהא דתנן זה בני דנאמן לפוטרה מן