אור גדול נו

סימן ב. בעזהשי"ת כ' פ"ה תרמ"ד מינסק. שלום וברכה אל כבוד ידידי הרב הג' החריף ובקי סיני ועוקר הרים ידיו רב לו בהלכה כ"ש מו"ה יעקב הלוי נ"י האבד"ק פאריטש יצ"ו. אחדשה"ט יקרתו הגיעני. ויען כי חשבתי שאיננו נחוץ למעשה לכן הנחתיו מידי. וכאשר הגיעני מכתבו השני חשבתי להשיבו תיכף. אך הטרדות והביטולים לא יתנוני ליקח מעט עת לעיין קצת. ע"כ הנני להשיבו כפי אשר יעלה בעטי בעזהשי"ת בלי עיון לאפיסת הפנאי. וד' יעזרני לבל נכשל בדבר הלכה. וזה החלי בעזהשי"ת: הנה שורש השאלה באשה שנתאלמנה מבעל שיש לו אח והי' מוחזק שיש לו בת מאשתו הראשונה שנתגדלה בביתו בחזקת שהיא בתו, ובשעת מיתתו אמר שהבת הזאת אינה בתו, כי לקח אשתו הראשונה כשהיתה מעוברת וילדה את הבת הנזכרת כשלשה חדשים אחרי נישואי'. וציוה הרב דשם שתחלוץ ועברה ע"ז ונשאת בלא חליצה, אם יש לכופה שתקבל גט מבעלה. וכתר"ה פלפל בחכמה, דתלי' בספק שנסתפק רע"א זצ"ל (סי' ק"י), בהא דהימניה תורה לאב על בנו אם הנאמנות לחצאין, דכיון דנאמן לומר על בנו שאינו בנו לענין דהוא ממזר ומותר בממזרת, אם נאמן לזקק אשתו ליבום וכיוצא, ומה שהביאו להגאון רע"א זצ"ל להסתפק בזה הוא מגמ' דב"ב (קל"ד ב') דדעת הר"ן דאף באינו מוחזק לבנו הוי בכלל יכיר דקרא להאמינו שזהו בנו, ואפ"ה קאמר שמואל בב"ב (שם) באומר זה בני דאינו נאמן לפטור אשתו מחליצה רק במיגו דבידו לגרשה. אבל בלא זה אינו נאמן. וכת"ר דחה ראייתו. משום דשמואל מספקא לי' דלמא הלכה כרבנן כדאיתא שם (קכ"ז ב') ולכך רצה לאוקמא אף לרבנן. ולכך נראה לכת"ר דאין הנאמנות לחצאין, ולדידן דקי"ל כר"י איצ"ו להא דבידו לגרשה. ויישב בזה דקדוק הלשון בטוש"ע אבה"ע (סי' קנ"ו), דבזה בני לכו"ע נאמן אף באיכא עדים שיש אח. משא"כ ביש לי בנים. וגם יישב בזה סתירת דברי הרשב"ם שנתקשה בת' רע"א זצ"ל (שם). משום דבדף קל"ד קאי לרבנן. זה תורף דברי כת"ר בקוצר. וכל דבריו בזה נכונים ומושכלים בשכל הישר וכבר עמד על דקדוק הלשון בטוש"ע הנ"ל בס' מים עמוקים להראנ"ח ח"ב (סי' ל"ו). ויישב בדוחק משום דבזה בני מברר דבריו לכך נאמן אף באיכא עדים שיש אח. ולפ"ז הוצרך לעשות מחלוקת בין הטור והרשב"ם. דהא ברשב"ם מבואר דאף בזה בני אינו נאמן באיכא עדים שיש אח. אמנם למ"ש כתר"ה מתיישב ברווחא. וגם אין צורך לעשות מחלוקת ביניהם. משום דהרשב"ם קאי לפי הסוגיא דשם דגם בזה בני אי"נ רק מטעם מיגו. ולכך באיכא עדים שיש אח אף בזה בני לא מהני. משא"כ לדידן להלכה דקי"ל כר"י. ובזה בני נאמן מטעם יכיר, ממילא דנאמן אף ביש עדים. וכל דבריו בזה דברי חכמה וראויין לפלפל בהם. והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' מסוגיא דב"ב הנ"ל (קל"ד ב') לדברי כתר"ה, ולהוכיח משם בהיפך ממה שהוכיח בת' רע"א זצ"ל. ואדרבא מוכח משם דאין הנאמנות לחצאין. והוא דהנה בסוגיא דשם יש לתמוה. דעל הא דאמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מקשה שם בגמ' תלי תניא בדלא תניא. דתולה טעמא דזה בני בדין בעל שאמר גירשתי. ומש"ה מוחק לגמרי האי דבעל שאמר גירשתי ממימרא דשמואל. דשמואל לא הזכיר כלל מזה. רק רב יוסף מעצמו קאמר לה אח"כ מדנפשי' להוכיח כ, מהא דשמואל וקשיא טובא דלמה הוצרך למוחקו לגמרי מהא דשמואל. הא איצ"ו למוחקו רק לאפוכי למתלי דלא תניא בדתניא. דזה בני נאמן מטעם בידו לגרשה וממילא מוכיח מינה שמואל בעצמו דגם גירשתי נאמן מהאי טעמא. דכעין זה ממש קאמר בריש כתובות דמקשה שם ג"כ תלי תניא האי דבתולה נשאת ליום הרביעי בדלא תניא בהאי דמזונות. ועי"ז מסיק להפך. דהאי דנשאת בד' מפרש לה שמואל משום שקדו ושוב תלה שמואל בעצמו דלא תניא האי דמזונות בדתניא בהא דנשאת בד'. וה"נ בסוגיא דב"ב הו"ל לאפוכי ממש כעין הא דהתם. ולמאי מוחק לגמרי האי דינא דגירשתי ממימרא דשמואל וקאמר לה מדנפשי'. והוא דקדוק עצום שראו לעורר עליו עוד יש לתמוה שם (קל"ה א') בפי' רגמה"ג. שנדפס כעת בש"ס הנדפסים בווילנא. דפי' בהא דהבעל אמר שם חזיא לכהנא רבה היינו דכוונת הבעל היתה דיש לו בנים ומאוד תמוה לפ"ז דא"כ מאי הקשה שם מגירשתי דאי"נ, הא התוס' ורשב"ם שם (קל"ד ב') נתקשו דאיך אפשר דגירשתי אינו נאמן א"כ מ"ט דמתני' דזה בני נאמן. ותרצו דבזה בני פשיטא דנאמן מטעם בידו לגרשה. רק בגירשתי ס"ל לר' יוחנן דאינו נאמן מטעם דאם איתא דגירש הי' לו קול. ומשו"ה באמת הוכרחו התוס' והרשב"ם לפרש בהא דדף קל"ה דאמר הבעל חזיא לכהנא. דלאו דוקא לכהנא דכוונת הבעל הי' שגירשה. אבל לפי' רגמה"ג הנ"ל דפי' דכוונת הבעל הי' שיש לו בן ואפ"ה מדמי לה לגירשתי. דמאן דס"ל בגירשתי דאינו נאמן לית לי' האי מיגו דבידו לגרשה וגם ביש לי בן אינו נאמן. וא"כ תמוה טובא. דאיך יפרנס משנתינו דזה בני נאמן כיון דל"ל מיגו דבידו לגרשה, וכקו' התוס' ורשב"ם הנ"ל. אמנם לפמ"ש כתר"ה יתיישב כל הנ"ל בפשיטות בטוב טעם. דהנה אפשר לפרש טעם משנתינו דזה בני נאמן דאינו מטעם מיגו דבידו לגרשה. רק דאתי' כרבי יהודא ונאמן מטעם יכיר. ואין הטעם משום בידו. אמנם שמואל מסברת עצמו משום דס"ל האי מיגו דבידו לגרשה להכי מוקים לה אף כרבנן והא דנאמן הוא מטעם מיגו דבידו לגרשה. אבל ממשנתינו אינו מוכח וכנ"ל דשפיר י"ל דאתיא כר"י. וא"כ אשה"ט שינוי הסוגיא דהכא מסוגיא דריש כתובות. דהוכרח למחוק לגמרי האי דינא דגירשתי ממימרא דשמואל ולא סגי לי' בלאפוכי דלא תניא דינא דגירשתי בדתניא במשנה דזה בני. משום דמהא דתניא במשנתינו דזה בני נאמן אין להוכיח כלום דאמרינן האי מיגו דבידו לגרשה. דהא שפיר י"ל דלא אמרינן האי מיגו. וטעם משנתינו הוא משום דאתיא כר"י ונאמן מטעם יכיר. רק דשמואל מסברת עצמו אית לי' האי מיגו דבידו לגרשה ומש"ה מוקים לה למשנתינו אף כרבנן ונאמן מטעם מיגו. וכיון דממשנתינו אינו מוכח. שוב אי אפשר למתלי דינא דגירשתי להוכיחו מהא דזה בני. דהא אינו מוכח וכנ"ל. והו"ל תלי לא תניא בדלא תניא. דאידי ואידי לא ידעינן רק מסברא. ולכך הוכרח למחוק לגמרי האי דינא דגירשתי מהאי מימרא דשמואל ואשה"ט. ויתיישב נמי בזה פי' רגמה"ג בהא דדף קל"ה הנ"ל. דלעולם מאן דס"ל בגירשתי דאינו נאמן יסבור נמי ביש לי בן דאינו נאמן. משום דל"ל כלל האי מיגו דבידו לגרשה. ואפ"ה לא קשה קושית תוס' ורשב"ם הנ"ל דא"כ מ"ט דמתני' דזה בני נאמן. דטעם משנתינו לאו משום מיגו דבידו לגרשה. רק משום דאתיא כרבי יהודא דנאמן מטעם יכיר. ודוקא באומר זה, בני כיון דמברר הבן נאמן מטעם יכיר. משא"כ באומר יש לי בן סתמא דאינו מברר הבן דל"ש יכיר וכמ"ש כתר"ה, אין להאמינו רק מטעם מיגו דבידו לגרשה. ולכך בהא דאמר הבעל חזיא לכהנא רבה שפיר מדמי לה לגירשתי. ולא תקשי, דלפ"ז לרבי יוחנן דס"ל בבעל דאמר גירשתי דאינו נאמן ול"ל האי מיגו דבידו לגרשה. ע"כ מוקים לה למתני' דזה בני נאמן כר"י דנאמן מטעם יכיר וכנ"ל. א"כ איכא סתם משנה כרבי יהודא. ורי"ו הא אית לי' הלכה כסתם