אור גדול נה

לחלל שבת בכדי להצילה, ולפ"ז שוב יקשה ראיית הב"ח מריש כתובות (ג' ב') ויעו"ש בתוס' ד"ה ולדרוש דמבואר דאם איכא סכנה אתי שפיר דלא מיחו אבל בלא סכנה אמאי לא מיחו, ולהנ"ל דאף בלא סכנה מ"מ גם להצילה מבעילה הדין למעבד כל טצדקי דאפשר בכדי להצילה כמו בפי"נ וכנ"ל דאותו הילפותא דדן ר' ישמעאל לפי"נ יש לדון נמי להצילה מבעילת איסור, ומאי מקשה הגמ', ובשלמא לשיטת ר"ת דעכו"ם הבא על בת ישראל לא הוי עריות א"ש, אבל לאינך קשיא, ואפשר דאף דהוי עריות לענין יהרג ואל יעבור מ"מ לענין ניתן להצילה דבעינן פגמא דוקא דפירש רש"י סנהדרין (ע"ג ב') דהולד ממזר, וא"כ בעכו"ם הבא על בת ישראל דאף מאשת איש אין הולד ממזר לא שייך הא דניתן להצילה דהוי כבהמה דאף דהוי עריות לענין יהרג ואל יעבור לא הוי עריות לענין להציל כמו שנתבאר לעיל. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל דאף בנדה דאין הולד ממזר עכ"ז מצילין וע"כ דהביאה גופי' הוי פגם א"כ ממילא גם ביאת עכו"ם באשת איש הוי פגמא א"כ קשיא כנ"ל, ולפי מ"ש למעלה דתנא דברייתא דסנהדרין (ע"ב ב') דמצריך קרא דאי"ל דמים לאורויי אף בשבת פליג עלי' דר' ישמעאל וסובר דאפשר דהריגת הרודף הוא בגדר עונש וממילא דלא שייך למילף מינה לאיסור אחר, א"כ לדידי' ברודף אחר ערוה אין מצילין באיסור אחר, ומעתה יש לומר דהי' להגמ' הוכחה מברייתא כתובות דע"כ לא אתי' כר"י מהא דתני ומסכנה ואילך דלמאי הוצרך להזכיר הסכנה דמסרן נפשייהו לקטלא ולא קאמר מאונס ואילך דהוא עיקר הגזירה וגם הוא בכל הנשאות ברביעי וע"כ דמפני האונס לא היו מניחין ודלא כר' ישמעאל רק כברייתא דסנהדרין הנ"ל וא"כ מקשה שפיר ולדרוש להו כו' ואמאי לא מיחו, וי"ל עוד כעין זה באופן אחר ואין להאריך. וגם יש לי מקום עיון במה שנשאל השבות יעקב בח"א או"ח (סי' ט"ז) אם מותר לילך חוץ לתחום למנוע לאחד שלא ימסור לקהל על עסקי ממון, שחכם אחד הורה להקל וצעק ככרוכי' השבו"י וכתב שהורה כבן סורר ומורה יעושה"ט, ולכאורה מגמ' דיומא (פ"ה א') הנ"ל מוכח להדיא כדברי המורה הנ"ל דהא מסור על עסקי ממון מותר להורגו כדאיתא ב"ק (קי"ז א') דחשבינן לי' כרודף וכבא במחתרת כמ"ש רש"י ברכות (נ"ח א'), וא"כ יש לדון קו"ח דר' ישמעאל ביומא (שם) דאם שפ"ד הותר כ"ש דמותר לחלל שבת. וגם כיון דמדמינן לי' לבא במחתרת הא דרשינן סנהדרין (ע"ב ב') אי"ל דמים אף בשבת. אמנם נראה דהדין בזה עם השבו"י, דהא לכאורה תמוה דמבואר בעירובין (מ"ה א') ובאו"ח (סי' שכ"ט) דבנכרים שצרו על עיירות ישראל על עסקי ממון את השבת. א"כ מבואר דבבאו על עסקי ממון לא חשבינן לסכנה ובמסור שמראה לעכו"ם אנס מותר להורגו דחשבינן לי' כרודף על עסקי נפשות, אתמהה דעכו"ם האנס עצמו לא חשבינן לנפשות והמסור שמראה לו חשבינן לנפשות, ואף דהיה אפשר לדחות דבעירובין מיירי היכי דבוודאי לא יבוא עי"ז לנפשות אף אם יעמדו נגדם למחות וכמו שמבואר להדיא באו"ח (סי' שכ"ט סעי' ז') דבזמה"ז אף על עסקי ממון איכא חשש נפשות, ומסור ג"כ מיירי דוקא באיכא חשש נפשות ושוין הן באמת, אמנם באמת הא בש"ע (סי' שכ"ט) סיים הרמ"א דגם בזמה"ז יש לחלק הכל לפי הענין, ובמסור סתמו ולא חלקו כלל לענין היתר להורגו, ע"כ נראה דהא דמותר להרוג המסור איננו דין תורה רק תיקון חז"ל לתקנת העולם ואסמכוהו לדין רודף אף שאיננו רודף ממש מ"מ לצורך תיקון העולם תקנו חז"ל ויש כח בידם לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה היכא דאיכא צורך גדול, וכמ"ש התוס' בכמ"ד, וכן מבואר להדיא בתמים דעים להראב"ד (סי' כ"ג) דהריגת מסור אינו אלא מתקנת חכמים, וא"כ אתי שפיר דאין למילף חילול שבת משפיכת דמי המסור דאין דנין דברי סופרים מדברי סופרים בקו"ח כדאיתא בידים (פ"ג מ"ב) דלמאי דתקנו תקנו למאי דלא תקינו לא תקינו כפי צורך השעה וכפי הנראה להם לתיקון העולם, וקו"ח דר' ישמעאל ביומא לא שייך רק בדאורייתא ולא במה שאינו רק מתקנתא: הנה עד כה נמשכתי חוץ לענין במה שיש לפלפל מהא דיומא (ד' פ"ה) הנ"ל, ונחזור לעניננו. דעכ"פ מוכח מיומא (ד' פ"ה) הנ"ל מקו"ח דר' ישמעאל ברודף אחר ערוה להצילה מפגמא דהותר שפ"ד כ"ש שאר איסורין כמו דמותר לצורך פי"נ מקו"ת הנ"ל, א"כ לפמ"ש הבית יעקב בת' שהובא בנוב"י מה"ת יו"ד (סי' קס"א) באשת איש שהשתדלה מראש הליסטים שיתאוה לה ובזה הצילה לבעלה ולכל הנפשות שהיו שם מהריגה דכתב דשפיר עבדה לצורך פי"נ, והנוב"י שם השיג עליו, ויעוי' לעיל שהראתי פנים לדברי הבית יעקב וכן מצאתי להגאון ר"ב פרענקיל זצ"ל בעטרת חכמים אבה"ע (סי' ל'), ואף להנוב"י שהשיג עליו מ"מ י"ל דדוקא התם שראש הליסטים לא בא לאונסה רק היא בעצמה ע"י השתדלותה, משא"כ בנידון דידן דמוסרין אותה בע"כ, א"כ שפיר י"ל דהכא דעכו"ם באין לפוגמן, דהותר שפ"ד בכדי להציל כ"ש שאר איסורין כקו"ח דר' ישמעאל, וא"כ אם אחת כבר נטמאה דלא שייך בה פגמא, מותרין למוסרה בכדי להציל עצמן, ויעוי' בט"ז (סי' קנ"ז ס"ק ט') שהעלה דבאומרים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו נהרוג כולכם דבכה"ג מוסרין לו אם יחדוה דבלא יחדוה ס"ל דשייך מאי חזית וכמ"ש הכ"מ על הרמ"ך], ויעוי' לעיל מ"ש על דבריו, וא"כ אם אחת נעבדה בה עבירה דליכא פגמא ובאחריני איכא פגמא וא"כ כיון דמוכח מיומא (פ"ה א') דפגמא כי קטלה וכפי"נ דמיא דהותר שפ"ד עבורה וכ"ש שבת ושאר איסורים א"כ הוי כאלו אמרו העכו"ם תנו לנו אחת מכם [ומאותן שאינן מחוללות] ונהרגה [משום דונטמאה אצלה כי קטלא דמיא וכנ"ל משום דבאין לפוגמה] או שתתנו לאותה המחוללת ונטמאה [דלגבה ליכא פגמא וא"כ בדידה אינו אלא טומאה לחוד] דפשיטא דמוסרין לאותה המחוללת בשביל פי"נ דאחריני וכמ"ש הט"ז וה"נ מוסרין טומאה דידה דליכא פגמא משום טומאה דאחריני דאיכא פגמא דדמיא כקטלא וכפי"נ ממש וכנ"ל, ואף בלא יחד העכו"ם כייחד דמיא וכנ"ל. וא"כ דינו של הרשב"א צע"ג. אמנם לפמ"ש למעלה להוכיח מכתובות (ג' ב') דבעכו"ם ליכא פגמא, אתי שפיר ויתיישבו ג"כ מה שדקדקתי לעיל על לשון הרשב"א דכתב דבפעם הזאת אין בינה לבין הטהורות כלום, ונתקשתי לעיל על לשון זה דהא איכא חילוק טובא לענין להציל בנפשו, אמנם אם נימא דבעכו"ם ליכא פגמא משום דאין הולד ממזר אשה"ט, ולפ"ז יוצמח לנו דין חדש דהיכא דישראל אנסין בכה"ג תנו לנו אחת ונטמאה דימסרו לזו המחוללת. אף כי יש מקום לומר דעריות כיון דבאיכא מעשה הדין דיהרג ואל יעבור גם בקרקע עולם דליכא מעשה שוב אין למילף משפ"ד ושאר איסורין משום דאיכא למפרך דהתם אף במעשה שרי משא"כ עריות דחמיר דבמעשה אסור שוב אף בי מעשה י"ל דאסור. והא דמותר בקרקע עולם אינו אלא מוחי בהם ולא שימות בהם ולר"י דמוחי בהם לא יליף רק לאנסין ולא לפי"נ בחולה, כמו שיתבאר להלן אי"ה, באמת בהדין של בית יעקב הנ"ל יהא אסור לדידי'. ואף לדידן דגם פי"נ דחולה ילפינן מוחי בהם עכ"פ דוקא משום פי"נ דמיתה הותר משום ולא שימות בהם, אבל משום פגמא לא דמקו"ח דר"י דיומא (ד' פ"ה) לא מצינן למילף וכנ"ל, וא"כ ממילא א"ש דינו של הרשב"א אף אם בעכו"ם איכא פגמא. וגם לפי מה שיתבאר להלן אי"ה דר"י ביומא (שם) לשיטתו אבל לדידן א"א למילף ג"כ יתיישב דינו של הרשב"א. וגם יתיישב כל מה שדקדקתי לעיל בזה מהא דיומא (שם) על הא דריש כתובות ועל המג"א (סס"י ש"ו) ועל השבו"י ועל הט"ז (סי' קנ"ז ס"ק ט'), אמנם כ"ז על דרך פלפול קצת ופשטות הדברים כמ"ש לעיל ע"כ דינו של הרשב"א צע"ג.