אור גדול נג

האיסור וזו כבר איפגמא, א"כ לפ"ז שפיר יש לדון בנשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו נטמא את כולכם דאל ימסרו נפש אחת היינו משום דעל כל אחת שירצו למסור אמרינן מאי חזית, אבל באם אחת מהן כבר נתחללה ואיפגמא ואינך לא, שפיר יש לומר דימסרו אותה שכבר נתחללה דשוב לא שייך מאי חזית דהא חזינן דהכשירות סומקי טפי דהא בשביל הני דלא איפגמא ניתן להצילה בנפשו משא"כ בשביל זו שכבר נתחללה וכנ"ל. הן אמת דהרמב"ם פ"א מרוצח השמיט הדין דנעבדה בה עבירה וכבר איפגמא אין מצילין בנפשו, וראיתי להכ"מ שם (בהל' י"ב) על הא דכתב הרמב"ם דרדף אחר ערוה והערה אף שלא גמר אין ממיתין אותו עד עמדו בדין, וכתב על זה הכ"מ שם נעבדה בה עבירה אין מצילין וכו' וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה. מבואר מדבריו דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בהא דנעבדה בה עבירה, דרש"י פירש דנעבדה בה מכבר וכנ"ל והרמב"ם מפרש לה דנעבדה בה עתה דלאחר שנעבדה העבירה שוב אין ממיתין אף שלא גמר עדיין, וכן נראה קצת מהריב"ש (סס"י רל"ח) דמפרש כן יעושה"ט. אמנם אף לפ"ז נראה דהאי דינא דרש"י דהיכא דכבר איפגמא שוב אין מצילין, כ"ע מודו בה ואף הרמב"ם דמפרש פירוש אחר בהא דנעבדה בה עבירה הנ"ל, דכן מוכח להדיא בסנהדרין (ע"ג ב') דמוקי לה רב חסדא בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא כדרכה אלמא אף דביאות חלוקות כל דכבר איפגמא אין מצילין, וכן בדין כיון דכל הטעם משום פגמא, והא דלא כתב לה הרמב"ם, שפיר י"ל דסמך על הא דהל' י"ב הנ"ל דהערה ולא גמר שוב אין מצילין אף דהגמר הוא עבירה וחיוב בפני עצמו דהא חייב על כל כח וכח עכ"ז אין מצילין משום דכבר איפגמא וממילא דה"ה בב' ביאות חלוקות, ואני תמה קצת על הכ"מ דמי הכריחו לבאר דהרמב"ם מפרש האי דנעבדה בה עבירה דלא כרש"י, דדלמא מפרש לה כרש"י ואי דלפ"ז מה המקור להאי דהל' י"ב הנ"ל דאין דרכו. של הרמב"ם לכתוב מאי דאינו מבואר להדיא ז"א דשפיר יש לומר דמקורו מהאי דקאמר סנהדרין (ע"ג ב') משעת העראה דפגמה איפטר לה מקטלא כו', ואי משום דאמאי לא הביא האי דנעבדה בה עבירה כבר, ז"א דסוף סוף קשיא אמאי לא הביא האי דמבואר להדיא דבא עליה וחזר ובא עליה (בדף ע"ג ב') הנ"ל, וע"כ דסמך על הא דהל' י"ב וכנ"ל, א"כ אף אם מפרש כרש"י יש לומר כן, ואפשר דדעתו דאי הוי מפרש כרש"י לא היה משמיטו ולמסמך על הא דהל' י"ב כיון דהוא דין מבואר בברייתא אבל אם מפרש לה כמ"ש הכ"מ אתי שפיר דהוא הדין דהל' י"ב, והאי דבא עליה כבר אף דמבואר הוא בסנהדרין (שם) מ"מ כיון דלא לאשמועינן קאמר לה התם רק לתרוצי קושיא, שפיר י"ל דהי' פשוט להרמב"ם ולהש"ס ולא היה צריך הרמב"ם להביאו דכבר מוכח לה מהל' י"ב הנ"ל, וגם הגמ' לא השמיענו לדינא דפשוט הוא ורק לתרוצי קו', אבל לפירוש רש"י דהברייתא השמיענו האי דינא להלכה לא הו"ל להרמב"ם להשמיטו למסמך דכבר נשמע מכללא כיון דהוא דין מבואר בברייתא. ואיך שיהיה בזה עכ"פ בהאי דינא דבאיפגמא כבר שוב אין מצילין נראה דהוא פשוט וכ"ע מודו בה, וכדמוכח מסנהדרין (ע"ג ב') וכנ"ל, א"כ שפיר יש לומר היכא דאחת טמאה ימסרו הטמאה דשוב לא שייך מאי חזית וכנ"ל, ולא שייך סברת הרשב"א דבפעם הזאת אין בינה לבין הכשירות כלום דשפיר יש בינה לבין הכשירות דהכשירות יפגמו עתה בביאה זו משא"כ זו שכבר נפגמה והתורה הקפידה על פגמא טובא וכנ"ל, ומעתה לפ"ז לא מיבעי אם כל הנשים הן נשואות וא"א מחייבי עריות דבהני דלא איפגמו מצילין בנפשו משא"כ בהך דאיפגמא, דמוסרין להך דאיפגמא וכנ"ל, אך אף אם כולן פנויות דמבואר סנהדרין (ע"ג ב') דאפגמא זוטא לא קפיד רחמנא עכ"ז יש לומר כיון דחזינן דפגמא מלתא הוא שוב לא שייך מאי חזית ומוטב למסור האי דכבר איפגמא מהני דעדן לא איפגמו כלל דדמא דהני סומקי טפי, וכן נראה אם כולן נשואות וא"א ואחת פנויה בתוכן שימסרו להפנויה דלא שייך מאי חזית וכנ"ל והנראה דזה תלי' במה שראיתי שנחלקו האחרונים דבמנחת חינוך (מ' רצ"ו) פשוט בעיניו בסיעה של בני אדם שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ובאם לאו נהרוג כולכם דהדין דיהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת, דאם היה ביניהם טריפה דימסרו להטריפה דלא שייך מאי חזית דדמא דידהו סומק טפי דפשיטא דדמם סומק טפי מדם הטריפה דאין חייבין על הריגתו, וכן ראיתי להפרשת דרכים (דרוש י"ז) דפשיטא לי' באם אומרים לאחד הרוג להעובר ובאם לאו נהרוג אותך דיעבור ואל יהרג משום דישראל איננו נהרג על העוברין מש"ה לא שייך מאי חזית, וכן ראיתי להגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל דפשיטא לי' כן דהקשה להנוב"י בתנינא ח' חו"מ (סי' נ"ט) על הא דכתב הרמב"ם בפ"א מרוצח דהורגין להעובר בשביל האשה מפני שהעובר כרודף דל"ל להאי טעמא הא בל"ז כיון דעל העובר אינן חייבין הורגין אותו בכדי להציל את אמו, אמנם הנוב"י השיב לו שם שתמה על תמיהתו דאטו מי התיר להרוג את הטריפה בכדי להציל השלם זה לא שמענו מעולם, א"כ מבואר מהנוב"י דס"ל דאף אם אחד קיל מחבירו עכ"ז אמרינן מאי חזית, והיינו דהא הטריפה איננו מחויב להמית עצמו בשביל להציל השלם לכך אסור להורגו בע"כ ג"כ דאיננו מחויב לסבול רע במקצת בשביל שלא יסבול חבירו רע ביותר להכי שייך מאי חזית אף באחד קיל מחבירו, וא"כ לכאורה הדין הנ"ל תלוי ג"כ בזה דלהפרשת דרכים ומנחת חינוך ור' ישעי' פיק זצ"ל כל שאינן שוין לא שייך מאי חזית וה"נ באחת טמאה או באחת פנויה משא"כ להנוב"י הנ"ל, וביותר אפשר דהכא כולהו מודו לסברת הרשב"א, דבשלמא התם אין לך דבר שעומד בפני פי"נ רק להרוג נפש לא משום מאי חזית, אבל היכא דאין חייבין על הריגתו לאו בכלל הריגת נפש הוא וממילא דנדחה מפני פי"נ, אבל בגוונא דהרשב"א הנ"ל פשיטא דלא משגיחין למשקל רעת כל א' וא' וכל א' איננו מחוייב לסבול אף במקצת בשביל חבירו שוב ראיתי בתפארת צבי או"ח. (סי' י"ד) שהגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל הנ"ל שאל מאתו ג"כ קושיא הנ"ל יעו"ש דפשיטא לי' לחלק דלהמסוכן בעצמו פשיטא דמותר להציל עצמו בעובר וטריפה משא"כ אחר אינו יכול להצילו. ובזה אפשר דיש להשוות דברי האחרונים הנ"ל דהפרשת דרכים ומנחת חינוך מיירי להמסוכן בעצמו. והנוב"י קאי על אחר. וכולהו אפשר דס"ל כהתפארת צבי, הנ"ל, ויעוי' לעיל דהבאתי מנדרים (דף פ') דכביסתן וחיי אחרים דכביסתן קודמין, ויעוי' ברמב"ם פכ"א מאישות ובנחל איתן שם, ובאבה"ע (סי' פ') דאינו מחוייב לסבול צער משום חבירו, ויעוי' ביד אברהם בהגהותיו ליו"ד שבדפוס ווילנא החדשים (סי' קנ"ז) דאיננו מחוייב לקצוץ אבר בשביל שלא יומת חבירו ויעוי' במרדכי באלפסי דפוס ווילנא בפ' ארבע מיתות שנכתב שם בהגהת מרדכי מס' ערוגת הבושם בשם רבינו ברוך דבאם אומרים שיקצוץ אבר חבירו ובאם לאו יהרגו אותו דיקצוץ ולא יהרוג. רק דבס' ערוגת הבושם נחלק משום דהוי סכנה הא לולא זה בשביל צערא בעלמא יעבור ואל יהרג ויש לומר כחילוק הנ"ל דהוא בעצמו יכול למעבד בשביל להציל עצמו אף דחבירו איננו מחוייב. ויעוי' לעיל דהבאתי שיטת רש"י והראב"ד דאף המסוכן בעצמו אסור להציל עצמו בממונו של חבירו שלא מדעתו מדינא יעו"ש דלפ"ז נראה דאף להמסוכן בעצמו אסור לעשות לחבירו בשביל הצלתו כל שחבירו איננו מחוייב בזה, ודלא כהתפארת צבי, וכל זה צ"ע. ועכ"פ נחזור להנ"ל דשפיר יש כסברת הרשב"א דאף באחת טמאה דעכ"ז איננה מחוייבת לסבול אף מעט בשביל הצלת חברותיה שלא יסבלו יותר ואף הם לא ימסרו אף אם נימא דבפי"נ בכה"ג מותר להנאנס בעצמו למעבד לחבירו אף שחבירו איננו מחוייב היינו דוקא בסכנה דאין לך דבר שעומד בפני פי"נ. אבל בטומאה דלא שייך זה אף הנאנסין בעצמן אין מוסרין. וכדברי הרשב"א. אף דלשון הרשב"א איננו