אור גדול נב

וקיבלה ההתראה והתירה עצמה למיתה דאל"כ אף בעיר אין ממיתין אותה. וא"כ קשיא בממ"נ דאיך היתה קבלת ההתראה אם שקיבלה בסתמא יודע אני שהוא כן וע"מ כן אני עושה ולא אמרה שמוכרחת כן מפני האונס א"כ הרי היא מרוצית ואף בשדה חייבת ואם אמרה שמוכרחת מפני שאונסין אותה א"כ בעיר אמאי חייבת דנהי שאמרה שקר דבעיר בוודאי מרוצית על דבר אשר לא צעקה מ"מ לפי השקר שלה לא הי' מגיע לה מיתה א"כ הרי לא התירה עצמה למיתה וכנ"ל. וע"כ מוכח א' משתים או דבהשיבה סתם וקיבלה ההתראה סתם עכ"ז היכא דאנוסה היא פטורה ולא אמרינן דנתרצית, ומיירי הקרא דקיבלה סתם. או אף דאמרה דאנוסה היא עכ"ז כיון דידעינן דשקר הוא והתירה עצמה למיתה חייבת ולכך בעיר אף דאמרה דאנוסה היא עכ"ז חייבת ע"ד אשר לא צעקה והיתה יכולה להשתמט הו"ל מרוצית ואונס כזה איננו פוטרה. וא"כ כיון דמוכח א' משתים אלה מקרא דנערה א"כ גם דברי הרמב"ם אתיין שפיר, או דמיירי דקיבל ההתראה סתם רק דידעינן דאנסוהו דבאשה פטורה משא"כ באיש או דמיירי אף דהשיב דהוא אנוס מ"מ כיון דאנן ידעינן דהוא שקר וקיבל ההתראה והתיר עצמו למיתה חייב דאונס כזה אינו פוטרו וכנ"ל. ודברי הכ"מ צ"ע. שוב מצאתי במנחת חנוך (מצוה תקנ"ו) שכתב בקוצר דאיננו מבין דברי הכ"מ דמאי טעמא לא שייך התראה יעו"ש, ויעויי' כעין זה ג"כ במל"מ פ"א מרוצח (הל' י"ג). גם תמוה לי דברי הרמ"ך אהדדי דבפ"כ מסנהדרין הביא הכ"מ משם הרמ"ך דהשיג ג"כ על הרמב"ם דהא לא היתה התראה א"כ מבואר דגם הרמ"ך סובר דבאונס לא משכחת התראה וא"כ איך כתב בפ"ה מיסודי התורה דעובד ע"ז באונס כל שהתרו בו חייב הא באונס לא משכחת התראה, וכמו שהשיג עליו הכ"מ שם, וכמ"ש בעצמו בהל' סנהדרין, ונמצא דדברי הרמ"ך בעצמו סתרי אהדדי, ואולי דבהל' יסודי התורה לטעמי' דהרמב"ם מקשה. דלשיטתו באמת לא משכחת התראה באונס וכמ"ש בפ"כ מהל' סנהדרין, אבל להרמב"ם דס"ל בפ"כ מהל' סנהדרין דמשכחת חיובא באונס גם ע"ז יתחייב והדברים דחוקים מאוד, ואין להאריך עוד בזה אחר שאין לי דברי הרמ"ך עצמו שאותיותיו יחכמוני לעמוד על כוונתו שם ברמב"ם באותה הלכה אבל אם יכול למלט נפשו כו' והוא נקרא עובד ע"ז במזיד כו' הנה מדברי הרמב"ם האלו נראה מבואר דכל שהיה יכול מתחלה לעשות טצדקי שלא יבוא לידי אונס ולא עשה אף שאח"כ בעת העבירה הוא אונס גמור. עכ"ז דינו כעובר ברצון. ויעוי' בריב"ש (סי' קע"ה) שמסתפק בזה. וגם במהרי"ט ח"א (סי' כ"א) פלפל בזה. ומדברי הרמב"ם האלו נראה מבואר דדינו כרצון ממש. וכן נראה מבואר מדברי הכ"מ פ"כ מהל' סנהדרין שכתב דאם אנסוהו להתקשות ונתקשה ושוב תקעוהו בערוה חייב מטעם אין קישוי אלא לדעת ואכתי אמאי חייב הא בשעת הקישוי לאו עבירה היא מה שנתקשה ושוב על התקיעה בערוה הא אנוס הוא. וע"כ כיון דבעת הקישוי ידע שיתקעוהו בערוה שוב ממילא יתחייב על הערוה במה שהביא עצמו לידי אונס דכה"ג לאו אונס מקרי, וכמו דמוכת מדברי הרמב"ם כאן. אמנם לפמ"ש התשב"ץ בח"א (סי' ס"ג) בכוונת הרמב"ם דאינו אלא לענין עונשי שמים ולא לענין דיני אדם איננה ראי'. ומ"ש שם התשב"ץ ראי' לזה מהא דכתב הרמב"ם דנקרא עובד ע"ז במזיד הא לא גרע מעובד ע"ז מאהבה ומיראה בלא סכנה דפטור, וע"כ דכוונתו בדיני שמים לבד, אין ראיה לפמ"ש לעיל דבסתם ע"ז שאחרים עובדין לשם אלהות סובר דחייב לכ"ע. ועפי"ז יש לכוין ולדקדק בלשון הגהת ש"מ (סי' קנ"ז סעי' א') שהביא לדברי הרמב"ם הללו ושינה קצת בלשונו יעו"ש שכתב וז"ל כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אעפ"י שחלל ד' מ"מ נקרא אנוס ופטור ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד עכ"ל. וברמב"ם כתוב והוא נקרא עובד ע"ז במזיד, אף דלאו דקדוק הוא כ"כ דהא יש לומר דמש"ה שינה בכדי לכלול כל הג' עבירות, אמנם להנ"ל יש לומר דבכיון גדול שינה דמהש"ע נראה דס"ל כשיטת התוס' בתי' קמא דבכל ענין פטור עובד מאהבה ומיראה אף בסתם ע"ז שאחרים עובדים לשם אלהות דבסי' קי"ט סעי' י"א פסק דמומר דדוקא בפני עכו"ם מאמין בע"ז להנאתו אינו עושה יין נסך, ויעו"ש בש"ך דהטעם שאיננו מאמין בלבו ואיננו עושה רק להנאת יצר הרע, ויעו"ש בהגר"א (ס"ק כ"ה) דהטעם דהוי עובד מאהבה ומיראה דלאו עובד ע"ז הוא, ואף דבסתם ע"ז מיירי אלמא דסובר דבכל ענין פטור בעובד מאהבה ומיראה אף בסתם ע"ז. ומ"ש בסעי' י"ב לענין אנוסים דדוקא באין בידם להמלט אין אוסרין, דמשמע הא אם יש בידם להמלט רק שמתעכבין להנאת עצמן אוסרין דכן מבואר להדיא בריב"ש דהוא המקור דהאי דינא ומ"ש בסי' קכ"ד סעי' ט' בהגה דאף באפשר לברוח רק שממתינין משום ממון אין אוסרין היינו דאין להם על הוצאת הבריחה כמבואר בריב"ש שם אבל זולת זה אוסרין אף דאינן עושין רק להנאתן, [ומהלבוש שם נראה דפירש מפני ממון כפשוטו שיהא לו הפסד ממון. ולא ראה במקור הדין בגוף ח' הריב"ש דמבואר כמ"ש יעושה"ט], היינו משום דמיירי שעושין שאר עבירות ג"כ כגון חילול שבת בפרהסיא, אבל משום ע"ז אף אם אין מתעכבים רק בשביל הנאת עצמן לבד עכ"ז איננו עושה יין נסך משום דלאו עובד ע"ז הוא כלל כיון דאינו עושה אלא מאהבה וכנ"ל, וא"כ בכיון גדול שינה מלשון הרמב"ם בסי' קנ"ז, [ובלבוש שם כתב כלשון הרמב"ם] דלדידן זה הדין אינו לענין עבירת ע"ז רק לענין ג"ע ושפ"ד ושאר עבירות אבל לענין ע"ז אינו אלא עובד מאהבה וכנ"ל. ובדרך אגב בל אמנע מלהעיר מה שראיתי בזה פליאה עצומה שיש להפליא בזה על רבינו הגדול הגר"א זצלל"ה (בסי' קנ"ז ס"ק י"ח) ובילקוט שם דציין המקור לדין אונס דפטור מרבא דסנהדרין (ס"א ב') יעושה"ט, והדברים מתמיהים דאינם ענין זה לזה כלל דהאי דרבא בסנהדרין (שם) אף בלא סכנה וכמו מאהבה משום דלאו עבירת ע"ז היא, ואונס סכנה פטור אף לאביי ואף בג"ע ושפ"ד דוודאי הויא עבירה, ואף הרא"ם מודה בזה, וכעין זה יש לתמוה בסי' קי"ט בהגר"א ס"ק כ"ג יעושה"ט, והדברים מתמיהים דאיך הרכיב בשלשה מקומות האי דאונסא רחמנא פטרי' דמיירי בסכנה דוקא ואף בעבירה ממש עם עובד מיראה דמיירי אף בלא סכנה משום דלאו ע"ז הוא בכה"ג, והדברים ברורים ופשוטים דאינם ענין זה לזה כלל. שם הל' ה' נשים כו' יטמאו כולן כו', יעוי' בכ"מ בשם הרשב"א דאף אם אחת מהן מחוללת דבפעם הזאת אין בינה לבין הכשרה כלום וכו' יעושה"ט, ועיין בדגול מרבבה ביו"ד (סי' קנ"ז) דהשיג על הרשב"א מהירושלמי דקאמר לא מסתברא אם היתה כבר טמאה. וכבר השיגו עליו האחרונים, יעוי' ברכי יוסף שם דגירסת הרשב"א בירושלמי אם היתה ככר טמאה וקאי על הא דככרות וכמבואר בדברי הרשב"א גופי', ויעיי' בנוב"י מה"ת יו"ד (סי' ע"ד) ובמראה הפנים על הירושלמי ספ"ח דתרומות. ובגוף דברי הרשב"א דקאמר דבפעם הזאת אין בינה לבין הטהורות כלום יש לי מקום עיון. דהנה יעוי' סנהדרין (ע"ג) דברודף אחר עריות ניתן להצילה בנפשו דמותר להרוג להרודף בכדי להצילה ומבואר שם דבנעבדה בה עבירה אין מצילין בנפשו והיינו דבאם כבר נטמאה פעם אחת שוב אין מצילין. וכדפירש רש"י שם דהטעם משום פגמא ולא משום