אור גדול נא

מרחוק עד שרק ראו אותן ולא שמעו קולן. הא בהתראה בעינן התירו עצמן למיתה. וכיון שהעדים לא שמעו לקולן איך שמעו שהתירו עצמם למיתה. וצל"ע בזה, אמנם פירוש הב' שפירש הרמב"ן דאף אם היתה צועקת לא היו לה מושיעים לפיכך לא צעקה אתי שפיר דמיירי שפיר דהעדים שמעו קולן שהתירו עצמם למיתה, עכ"פ איך שיהי' לאו ראי' היא מהכתוב דבאונס יתכן להיות חיוב מיתה, דשפיר י"ל דאיצטריך לאשמועינן דהיא בחזקת אנוסה. אף דאנן לא ידעינן. אמנם עכ"ז מדאמרינן בכמה דוכתי אונסא רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר משמע דבעינן קרא למיפטר אונס אף בדידעינן שאנוס]., וכן לשיטת הר"מ מקוצי שבתוס' ע"ז (נ"ד א') בפרהסיא אף באונס חייב מיתה וע"כ דמשכחת לה התראה אף באונס כל שאין האונס פוטר, והדברים פשוטים וברורים מעצמם ואין צורך לראי' ומאי מקשה הכ"מ. והנה בכאן הי' אפשר לבאר קושיית הכ"מ בשנקדים לבאר עוד דברי הרמ"ך דהקשה ממוטעה לאונס, וכבר נתבאר לעיל דכוונתו להשיג על הרמב"ם דלמד מיתה מכרת דהא חזינן לענין מוטעה דאף דפטור מכרת עכ"ז חייב מיתה וה"נ יש לומר באונס דאף דפטור מכרת עכ"ז חייב מיתה. דמה דמיון הוא זה. דהא באמת הרמב"ם שפיר קאמר מסברא דוודאי יותר מסתבר למפטר ממיתה החמורה מכרת הקלה. וע"כ לומר בטעמא דמלתא כמ"ש הרמ"ך עצמו בהשגתו השניה דבשלמא כרת דמסור לשמים וקמי שמיא גליא כוונתו דלא קבלי' לאלוה מש"ה פטור משא"כ מיתה דמסור לב"ד דאין יודעין כוונתו כל שעבר בעדים והתראה חייב וכמ"ש הלח"מ, א"כ מה דמיון הוא זה לאונס דאנן חזינן שהוא אנוס. וגם לב"ד גלוי האונס א"כ שפיר יש ללמוד כיון דפטור מכרת כ"ש ממיתה. וצ"ל ג"כ דאף דחזינן שאנסוהו לזה מ"מ דלמא לבסוף נתרצה מעצמו ג"כ ועובד ברצון. ובזה י"ל ג"כ דהרמ"ך מודה בכל יתר העבירות בג"ע ושפ"ד דבאונס פטור דאף דעובר על ההתראה ואפשר דנתרצה ג"כ מ"מ הוי לא אפשר וקא מיכוין דלאביי מותר ואף לרבא דלא משוי מתכוין כאינו מתכוין לקולא. ואף לר"ש דבוודאי לא משוינן מתכוין כאינו מתכוין כדאיתא בפסחים (כ"ו ב') מ"מ אפשר דנהי דאיסורא איכא אבל מיתה ליכא. וכמ"ש ההפלאה כתובות (דף נ"א) גבי אבוה דשמואל בתחלתה באונס וסופה ברצון יעו"ש ולהכי א"ש לדידי' האי דלנערה לא תעשה דבר, [ולעיל במוסגר כתבתי דיסבור כשיטת הר' דוד דדוקא בקרקע עולם. ולהנ"ל אין צורך לזה], אבל בע"ז דהעיקר אם מקבלו לאלוה א"כ אף שאונסין אותו מ"מ כל שנתרצה שפיר חייב דהא לא שייך בזה לא אפשר וקמיכוון דאם יעבוד באונס בלא קבלת אלהות לאו כלום הוא. וא"כ אם נתרצה ומקבל לאלוה שפיר חייב. וא"כ לענין מיתת ב"ד דאנן חשבינן לי' לעובר על ההתראה ועובד ברצון שפיר חייב אף שאנסוהו מתחלה. כמו בפוער לפעור אף דאפשר דמכוין לבזויי ומוטעה הוא עכ"ז כל שעבר על ההתראה מחייבינן לי' מיתה ולא משגיחינן על כוונתו, ה"נ באונס אף דאפשר דאנוס הוא עכ"ז כיון דאפשר דנתרצה ג"כ ועובד מרצונו כל שהתרו בו ועבר על ההתראה מחייבינן לי' מיתה כן נראה מוכרח כוונת הרמ"ך לפי מה שנתבאר לעיל בהבנת דבריו. ומעתה לפ"ז אתיא שפיר השגת הכ"מ עליו. דמקבלתו ההתראה מובן אם נתרצה אם לא דאם קבל ההתראה ולא השיב שעובד בשביל שאונסין אותו א"כ ניכר דנתרצה. ואם השיב שעשייתו היא בשביל שאונסין אותו. א"כ ניכר לנו שהוא אנוס ולא מרוצה וגם לב"ד גליא כוונתו דכל מה שעושה אינו אלא מחמת האונס וממילא דאינו מקבלו לאלוה דאינו עושה רק מחמת האונס ולא מחמת אלהות. וא"כ מאופן קבלתי ההתראה נודע כוונת לבו וגם לב"ד גליא כמו קמי שמיא. אמנם כ"ז לפי מה שביארתי כוונת הרמ"ך בהשגתו, אמנם הכ"מ עצמו ע"כ לא הבין כוונת הרמ"ך על אופן זה מדהשיג עליו מקודם דהשגתו ותלונתו על התו"כ דממעט אנוס א"כ נראה דהבין כפשוטו דהרמ"ך מחייב אף באונס וא"כ איננו מובן שוב השגתו השניה דמה בכך שהשיב שמוכרח בשביל שאונסין אותו כיון דגם אנוס חייב שפיר הוי קבלת ההתראה אף אם עושה באונס וכנ"ל, ולא יכלתי לירד בזה לסוף דעת הכ"מ במה שהבין בדברי הרמ"ך ובמה שהשיג עליו ונעלמה ממני כוונתו וצל"ע. שוב אחר כתבי מצאתי במעשה רוקח על הרמב"ם בפ"ג דע"ז שהבין השגת הרמ"ך דמדמה אונס במעשה לאנוס בדעתו דמוטעה הו"ל אנוס בדעתו שסבור דאין התראתו כלום ואפ"ה חייב ה"נ אנוס במעשה. וכתב לתרץ דאינו דומה אנוס במעשה לאנוס בדעתו. ואינו כדאי לפלפל בדברים כאלו וכל מעיין ישפוט בצדק דלא כיון הרמ"ך להרכיב דברים שאין דומין כלל וח"ו לתלות בוקי סריקי בדבריו אשר הוא מגדולי הראשונים מחכמי לוניל אשר היו בזמן הרמב"ם והראב"ד כמ"ש בשם הגדולים ואף לפי הבנתו לא אוכל לכוין דברי הכ"מ הנ"ל. והנה ככל החזיון הנ"ל צל"ע נמי בדברי הכ"מ פ"כ דסנהדרין (ה"ל ג'), על הא דכתב הרמב"ם דבאיש שבעל ערוה אף באונס ממיתין אותו מטעם דאין קישוי אלא לדעת יעו"ש בכ"מ שביאר שיטתו דמעשה יכול למעבד באונס שלא ברצונו אבל קישוי אינו אלא אם רצונו לזה ואי אפשר להיות באונס. ושוב מקשה דאיך אפשר להיות חיוב מיתה דכיון שאנסוהו ליכא התראה ויעו"ש שנדחק, והדברים מתמיהים דאמאי לא יוכל להיות התראה דאם יעשה מעשה זה באונס יתחייב מיתה והוא קיבל ההתראה על אופן זה. וכדמוכח מכל הראיות שהבאתי לעיל דלולא הא דאונסא רחמנא פטרי' היה חייב אף באונס וע"כ דמשכחת לההתראה וכנ"ל. והנה רציתי לצדד בכוונתו שם. דהנה לפי מה שנראה מדברי הכ"מ כאן בהשגתו על הרמ"ך. נראה דס"ל דאם קיבל ההתראה סתם ולא השיב שעושה זה מחמת האונס אף שראינו שאונסין אותו עכ"ז ניכר שנתרצה לזה מרצונו והוי סופו ברצון. והו"ל מרוצה עד שישיב שמוכרח לעשות זה מחמת האונס. ומעתה לפ"ז גם שם אף באונס שאונסין אותו לערוה אף אם הוא מקושה כבר דמשכחת לה אונס ממש או לגבה דמשכחת אונס ממש. עכ"ז אם קיבלה התראה סתם ולא השיבה דמוכרחת לעשות כן מפני האונס. אף באשה חייבת בכה"ג דנתרצתה לבסוף קודם המעשה והו"ל מרוצית. וכנ"ל, וע"כ דהיתה התשובה דמוכרח לעשות כן מפני האונס וא"כ אף דבאמת שקר הוא דע"כ נתרצה קישוי אלא לדעת מ"מ ליכא קבלת התראה והתיר עצמו למיתה, כיון דלפי תשובתו דאונס הוא אונסא רחמנא פטרי' וליכא חיוב מיתה וא"כ נהי דאומר שקר ומרוצה הוא מ"מ לפי תשובתו שאומר שקר הוא פטור א"כ ליכא קבלת התראה והתיר עצמו למיתה כיון דלפי דברי השקר שלו איננו מגיע לו מיתה. ומעתה לא קשי' מה שהקשתי לעיל דהא מוכח דלולא גלי דאונסא רחמנא פטרי' הי' חייב מיתה אף באונס, וכ"ה באמת לשיטת הר' דוד שבחידושי הר"ן, סנהדרין הנ"ל, דלהנ"ל לק"מ דאם אונס חייב א"כ אף באונס שייך קבלת התראה והתיר עצמו למיתה וכנ"ל, אבל לבתר דגילתה התורה דאונס פטור שוב לא משכחת התראה גם בדידי' דאין קישוי אלא לדעת מטעם ממ"נ דאם מקבל ההתראה ומתיר עצמו למיתה סתם ואיננו משיב דאנוס הוא הו"ל מרוצה, ואם משיב דאנוס הוא א"כ לפי תשובתו אונסא רחמנא פטרי'. וא"כ נהי דתשובתו הוא בשקר והו"ל מרוצה מ"מ כיון דלפי השקר שלו הוא פטור א"כ ליכא קבלת ההתראה והתיר עצמו למיתה דאף שאומר ע"מ כן אני עושה מ"מ כיון דלפי דבריו שהוא אנוס א"כ הוא פטור א"כ קבלת ההתראה והתרת עצמו למיתה אינו אלא כמשחק ומהתל בעלמא כ"ז חשבתי לצדד לכאורה בהבנת דברי הכ"מ. אמנם העומד לנגדי הם פסוקי התורה דפ' תצא הנ"ל גבי נערה המאורסה דמחלק בין בעיר בין בשדה דבעיר חייבת ע"ד אשר לא צעקה ובשדה פטורה והיינו דבעיר היא בחזקת מרוצית ולא בשדה. והנה התם ע"כ מיירי דהתרו בה