אור גדול נ

קבלי' לאלוה אבל בקרבן מיחייב כמו דמחייבינן לי' מיתה דהב"ד אין משגיחין על כוונתו ה"נ בקרבן. ואף דחייבי חטאות אין ממשכנין מ"מ הא כתבו תוס' יבמות (פ"ז ב') ד"ה ר"מ דדוקא ברוצה להביא אבל באומר שלא להביא ממשכנין וא"כ ה"נ שאומר שלא להביא כלל ואנן לא משגיחין על כוונתו שפיר מחייבינן לי' וממשכנין אותו להביא. ועדיין תמוה דהא אנן קי"ל כרבנן דמהימנינן לי' לענין קרבן וכמו שפסק הרמב"ם רפ"ג משגגות. ואפשר דאף לפי כוונתו אף אי מהימן חייב קרבן וכעין שכתב הריב"ש לרמב"ם במכוין לבזויי דאף דבמזיד איננו חייב כרת עכ"ז חייב קרבן בשוגג. וצ"ל לדעתו דאף דלענין קרבן בעינן זדונו כרת והכא ליכא כרת עכ"ז כיון דבעיקר עבירה איכא כרת וה"נ יש לומר להרמ"ך במאהבה ומיראה. והדברים דחוקים ע"כ יותר נראה כמ"ש תחלה דגם לענין קרבן פטר הרמ"ך. והא דלא השיג שם בהל' ה' היינו משום דכל הכרח שלו הוא ממאהבה ומיראה לכך נטר עד הל' ו' והשיג באמת אתרווייהו דקשיין אהדדי וע"כ לחלק בין כרת וקרבן לסקילה. משא"כ אי השגתו לא הוי קאי על הל' ו' כלל רק על הל' ה' כפי שהביא הפרשת הכסף הו"ל לקבוע השגתו בהל' ה'. ולא להמתין עד הל' ו' דלא השיג ע"ז כלל. וגם כיון שגוף דברי הרמ"ך אינם לפנינו אולי האריך באמת לבאר שיטתו להדיא איך להשוות תרווייהו והשיג באמת לפ"ז להדיא גם על הל' ה'. והכ"מ לא הביאו רק בקוצר מאי דקשיא על הרמב"ם. ומעתה אחר שמוכח שיטת הרמ"ך כנ"ל, קשה לי מהא דמייתי אביי סנהדרין (ס"א ב') ראי' דהעובד מאהבה ומיראה חייב ממתני' דהעובד מאהבה אחד העובד ואחד המזבח כו' מאי לאו אחד העובד מאהבה ומיראה ורבא אמר לך לא כדמתרץ ר' ירמי', ולשיטת הרמ"ך לפי מה שנתבאר כנ"ל קשיא מה ראי' דאביי ומאי קשי' לרבא הא מתני' דהעובד ע"ז קאי על חיוב סקילה דחשיב אלו הן הנסקלין וכו' העובד ע"ז וסקילה אף לרבא חייב לשיטת הרמ"ך כל שהתרו בו ועבר על ההתראה וכנ"ל דלא פטר לי' רק מכרת וחטאת. וא"כ גם לרבא אתי שפיר לפרש מתני' דאחד העובד היינו עובד מאהבה ומיראה וע"כ דפטר רבא בעובד מאהבה ומיראה ולא קבלי' עלי' לאלוה גם מסקילה, וקשיא לשיטת הרמ"ך הנ"ל, ולפי מה שהוכחתי לעיל מדבריו דקרבן נמי מיחייב א"כ קשי' כולי' סוגיא שם, דמבואר דלרבא פטור נמי מקרבן, הן אמת דגם להכ"מ פ"ג מעכו"ם יקשה דהא לרבא נמי ניחא דמשכחת קרבן בפוער לפעור ומכוין לבזויי ולא קבלי' לאלוה, אמנם י"ל דבאמת הו"מ לתרוצי הכי אלא דבלא"ה משני שפיר, אבל להרמ"ך יקשה דהא במאהבה ומיראה דקאמר הגמ' גם לרבא חייב. והנראה בזה דהנה לשיטת הרמ"ך אם פירש בהדיא כוונתו דאיננו מקבל לאלוה רק שעושה כן מאהבה ומיראה, או שפוער עצמו לפעור ומפרש בהדיא כוונתו לבזויי ולא לקבלו לאלוה, פשיטא דפטור ממיתה ג"כ דכל הטעם דמחלק בין מיתה לכרת הוא משום דקמי שמי' גליא כוונתו משא"כ לב"ד אבל אם פירש להדיא כוונתו בזה, א"כ גם לב"ד גלי' כוונתו, וא"כ הוי כעין שכתבו התוס' שבת (ע"ב ב') ד"ה רבא בשם יש מפרשים דבסתם גם מאהבה ומיראה חייב ורבא דפטר היינו במפרש להדיא דאינו עובד רק מאהבה ומיראה ולא לקבלת אלהות, רק דהתוס' בשם יש מפרשים הנ"ל ס"ל דבכה"ג גם כרת וקרבן חייב, והרמ"ך ס"ל החילוק הנ"ל רק לענין מיתת ב"ד אבל לענין כרת וקרבן גם בסתם אזלינן בתר מחשבתו כיון דלשמי' ולעצמו ידוע כוונתו ולא ס"ל החילוק הנ"ל בין סתם למפרש רק לענין מיתת ב"ד וכנ"ל, וא"כ כמ"ש התוס' שם להני יש מפרשים הנ"ל דהא דלא דחי ראיות דאביי דמיירי בעובד מאהבה ומיראה סתם, משום דסתם עובד כמדעתו דמי יעו"ש בתוס', א"כ בזה יתיישב נמי לשיטת הרמ"ך הך דמקשי ממתני' דאחד העובד דמשמע לי' אף בפירש שאינו עובד. רק מאהבה ומיראה ולא לקבלת אלהות, דבלא פירש הוי כמדעתו וכמ"ש התוס', ואדרבא לשיטת הרמ"ך יתיישב יותר ברווחא, דלשיטת התוס' בשם יש מפרשים בסתם לא אזלינן בתר כוונתו אף לענין כרת וקרבן אף דלשמיא ולעצמו גליא כוונתו אפ"ה לא אזלינן בתרה, א"כ הוי שפיר רבותא דאינו דומה למדעתו, ואפ"ה כתבו דמשמע לי' להגמ' דבסתם כמדעתו דמי, אבל לשיטת הרמ"ך כל שידועה כוונתו אף בסתם אזלינן בתרה, דמש"ה לענין כרת וקרבן דלשמי' ולעצמו גלי' כוונתו אף בסתם פטורין רק לענין מיתת ב"ד חייב בסתם משום דאיננה ידועה כוונתו לב"ד וחשבינן לי' לעובד מדעתו לקבלת אלהות, א"כ פשיטא דנכלל זה בעובד מדעתו ואשה"ט, ולפי מה שהוכחתי דגם קרבן מיחייב תתיישב כל הסוגיא ג"כ בזה, וכמ"ש התוס' דעובר סתם כמדעתו דמי ובמפרש פטור לגמרי אף מקרבן וממיתה. והנה מדברי הרמ"ך מבואר דהבין דמולך היינו ע"ז ולפיכך כתב דכיון דקמי שמי' גליא דלא קבלי' בלבו לאלוה פטור מכרת, דאם נימא דלאו ע"ז הוא א"כ איך שייך קבלי' לאלוה, ולפ"ז הי' אפשר להשיג עוד לבד השגות הרמ"ך אף אם לא נחלק בין כרת למיתה דמ"מ איך יליף הרמב"ם מע"ז החמורה לכל התורה, הא אדרבא ע"ז קיל דהעיקר תלוי בלב וכיון דבלבו איננו מקבל לאלוה לא כלום הוא משא"כ בכל התורה דעצם המעשה אסור שפיר י"ל דאף באונס חייב. וכנ"ל ובגוף השגות הרמ"ך לפמ"ש לעיל דהרמב"ם סובר מולך לאו ע"ז הוא רק דדינו כע"ז א"כ ממילא נסתרה השגת הרמ"ך השני' כמובן כיון דלאו ע"ז הוא עצם המעשה אסור, וכן לפמ"ש לעיל דבמאהבה ומיראה בסתם ע"ז שאחרים עובדין ס"ל להרמב"ם דחייב וכשיטת היראים וכמ"ש הריב"ש (סי' ק"י), הביאו הכ"מ פ"ג מע"ז, ג"כ לק"מ דבזה עלם המעשה הוא האיסור אף בלא כוונת הלב. ותתיישב עפ"ז נמי השגת הרמ"ך הראשונה מפוער לפעור במכוין לבזויי דאיננו מוטעה כלל כיון דבסתם ע"ז לא בעינן כלל כוונת הלב לאלהות ועצם המעשה אסור ואף כרת חייב בכה"ג, א"כ ליכא מוטעה כלל. דבשלמא אם בעינן דוקא כוונת אלהות ובלא כוונת אלהות ליכא עבירה ומש"ה ליכא כרת משום דקמי שמיא גליא כוונתו רק מיתה חייב משום דהב"ד אין יודעין כוונתו א"כ הוא בעצמו שיודע כוונתו שפיר הוי מוטעה דלפי מה שיודע בעצמו יודע דאיננו עובר כלל וסובר דההתראה לאו כלום הוא, אבל אם גם בלא כוונה הויא עבירה וחייב א"כ לא שייך הטעאה כלל, דאם שייך הטעאה היכא דמדינא חייב א"כ בכל חייבי מיתות נוכל למצוא לו טענה דטעה וסבר דיפטר וע"כ דלא שייך טעות רק היכא דבאמת לפי ידיעתו לא חטא כלל, א"כ לשיטת היראים לא שייך הטעאה וכנ"ל והכ"מ תמה על הרמ"ך במ"ש דאם עבד ע"ז באונס והתרו בו חייב מיתה, דהם שני הפכים בנושא אחד דאם קיבל עליו התראה ה"ז מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפי"כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסין אותו ה"ז אנוס ולא מרוצה, ולכאורה דבריו אינם מובנים דכיון דנימא דגם אונס חייב מיתה א"כ מה בכך שאנוס עכ"ז חייב מיתה ושפיר הוו קבלת התראה אעפ"י שעובר באונס, ותדע דהא לשיטת הר' דוד הנ"ל שהובא בחידושי הר"ן סנהדרין דסובר דבג' עבירות אלו אף אם עבר באונס חייב מיתה וכתב שם להדיא כיון שהתרו בו שאין האונס מתיר וקיבל התראתו אעפ"י שהוא אנוס חייב מיתה, יעו"ש בחידושי הר"ן סנהדרין (ד' ס"א) גבי עובד מאהבה ומיראה, והדברים מוכרחים ג"כ מן התורה מפ' תצא גבי נערה המאורסה דאיצטריך קרא למפטר אונס דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו' צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, ויעו"ש ברמב"ן דע"כ דעמדו העדים מרחוק והתרו בהם, ולולא דפטרה הכתוב היה ס"ד דחייבת אף דאנוסה היתה. [אמנם יש לדחות דשם השמיענו הכתוב דתלינן דאנוסה היתה ולולא דהשמיענו הכתוב הו"א דתלינן דהיא מרוצית קמ"ל דהיא בחזקת אנוסה. ויעו"ש ברמב"ן דעל צעקה הנערה פירש ב' פירושים, א' דיתכן שצעקה ולא שמעו קולה וכן פירש האבן עזרא ותמוה לי דלפ"ז צ"ל שהעדים עמדו כ"כ