אור גדול מט

חייב מיתת ב"ד וא"כ מבואר דלא ילפינן קו"ח מיתת ב"ד מכרת, א"כ ה"נ י"ל לענין אונס דאף דאימעוט מכרת עכ"ז חייב מיתת ב"ד. [והיינו דמלנערה לא תעשה דבר ס"ל דלא מצינן למילף למפטר אונס רק בקרקע עולם בלא עבדה מעשה וכנ"ל ועיקר הוכחת הרמב"ם מההוא דגבי מולך דהתם עבד מעשה, וע"ז שפיר השיג דהא חזינן דלא ילפינן מיתה מכרת לענין מוטעה א"כ דה"נ לענין אונס:] זהו דברי הרמ"ך בהשגתו הראשונה. ובהשגתו השני' פירש דלא תקשי באמת על הש"ס גופי' דאמאי לא יליף בקו"ח מיתה מכרת דהא שפיר קאמר הרמב"ם לכאורה דיש למילף בקו"ח מיתה מכרת. לזה קאמר הרמ"ך דקו"ח פריכא הוא דכרת הוא דין שמים כיון דקמי שמים גליא כוונתו דלא קבלי' עלי' באלוה לאו כלום הוא משא"כ בדיני אדם בב"ד אין משגיחין על הכוונה דכיון דעובר על ההתראה חייב דהב"ד אינן יודעין מה שבלבו דהאדם יראה לעינים וד' יראה ללבב. להכי אין למילף בזה קו"ח מיתה מכרת, ולהכי בפוער לפעור אף דמכוין לבזויי חייב מיתה אף דמוטעה הוא כמ"ש בהשגה ראשונה ואימעוט מכרת עכ"ז חייב מיתה וממילא מובן מזה מה שיש עוד להשיג השגה שלישית על הרמב"ם מה שלא הזכיר הרמ"ך על הא דלמד בקו"ח שאר מצות מע"ז החמורה דאימעט בה אונס ומוטעה קו"ח לשאר מצות, ולהרמ"ך לאו קו"ח הוא כלל דגבי ע"ז דהעיקר הוא בלב אי קמי שמי' גליא דאיננו מקבל לאלוה לאו כלום עבד. משא"כ בשאר מצות דעצם המעשה בעצמו הוא האיסור שפיר מתחייב כרת ג"כ דהתם לא שייך קמי שמי' גליא. ומיתת ב"ד אף בע"ז מתחייב כל שעובר על התראה אין משגיחין על מה שבלבו וכנ"ל. זהו ביאור דברי הרמ"ך בב' השגות הנ"ל בפשיטות. והארכתי בזה יען ראיתי להחת"ס הנ"ל שבמח"כ נטה מדרך הפשוט לאורחא חריפתא כנ"ל והעלה בכוונתו דברים שלא עלה לבו לכן הארכתי דדבריו פשוטים ומבוארים ומעתה לפ"ז ממילא לא קשה מה שהקשה הכ"מ על הרמ"ך, דתיקשי לי' על ההוא דתו"כ דדרשינן ההוא ולא אנוס, דלק"מ דהתו"כ הא לענין כרת מיירי דקמי שמי' גליא כוונתו דאיננו מקבל לאלוה, וד' יראה ללבב ורחמנא ליבא בעי. וכבר הרגיש בזה הלח"מ על הכ"מ אמנם להנ"ל הדברים מבוארים ברמ"ך עצמו דזהו עיקר ראייתו ממועטה לחלק בין כרת למיתה לענין אונס. גם מה שדקדק הלח"מ דמה תפס הרמ"ך על רבינו הרמב"ם דלמא גם דעת הרמב"ם כן, כוונת דברי הלח"מ, דלמא לענין מוטעה גם דעת הרמב"ם כמ"ש הרמ"ך ולא לענין אונס, וראיתי להמקמ"ח (סי' קנ"ז) שתמה עליו דהא מבואר ברמב"ם דבעינן עדים והתראה ועובר ברצונו א"כ מבואר דבעינן רצונו ג"כ, ולק"מ דהאי רצונו למעוטי אנוס וכמ"ש הרמב"ם להדיא דבאונס אין עונשין. אבל מוטעה כההוא דפוער לפעור כיון שאיננו אנוס עובר ברצונו קרינן לי'. אמנם מה שדקדק הלח"מ לק"מ. דאם איתא דלענין מוטעה איכא חילוק בין כרת למיתה. א"כ דלמא ה"נ לענין אונס. ואיך למד הרמב"ם לענין אונס מיתה מכרת, וזהו עיקר השגת הרמ"ך כנ"ל דכיון דחזינן לענין מוטעה לחלק בין כרת למיתה א"כ י"ל דה"נ לענין אונס. ואין כוונתו כלל להשיג לענין מוטעה על הרמב"ם כיון דברמב"ם איננו מבואר כלל לענין מוטעה, רק דעיקר השגתו על הרמב"ם לענין אונס רק דלקח ראייתו ממוטעה לחלק בין כרת למיתה וכל דברי הלח"מ בזה מגומגמין דנראה דהבין דהרמ"ך השיג מל הרמב"ם בב' דברים לענין מוטעה ולענין אונס, וז"א דעיקר ההשגה על אונס וראייתו ממוטעה. וכנ"ל. ודברי הכ"מ והלח"מ בזה תמוהין ולא ירדתי לסוף דעתם איך היתה הבנתם דברי הרמ"ך דלפע"ד א"א לנטות ממה שכתבתי. אמנם תמוה לי על הרמ"ך, דהנה בהא דאמר בסנהדרין (ס"ד א') דהפוער לפעור זו הוא עבודתו אף דמכוין לבזויי נתקשו בה הראשונים טובא מהעובד מאהבה ומיראה דפטור לרבא כיון דלא קבלו עלי' באלוה. ונאמרו בה תירוצים הרבה, דעת התוס' סנהדרין שם דמיירי דמכוין לעובדה בביזוי, ובחי' רבינו יונה שם כתב דמיירי לענין איסור בעלמא ולא לענין חיוב, ועוד כתב דאפשר דאתיא סוגיא זו אליבא דאביי דמחייב במאהבה ומיראה, והתוס' סנהדרין ס"א ב') הוכיחו מינה דבסתם ע"ז שאחרים עובדים אותה לאלהות גם לרבא חייב. וכן הוא שיטת היראים, ומעתה נחזי אנן כמאן יסבור הרמ"ך בזה דלכולהו הנך תירוצי נראה דלק"מ מהפוער לפעור, דלתירוץ התוס' דמכוין לעובדה בביזוי פשיטא דלק"מ דליכא מוטעה כלל ואף כרת חייב, וכמ"ש באמת הלח"מ כאן ליישב להרמב"ם, וגם לתי' תוס' סנהדרין (ס"א ב') והיראים דבסתם ע"ז אף לרבא חייב אף דלא קבלי' עלי' לאלוה. או להתירוץ דאתיא כאביי דמחייב במאהבה ומיראה א"כ בהני גווני ל"ב קבלו לאלוה. וגוף המעשה הוא העבירה אף דאיננו מקבל עליו לאלוה, וגם כרת מיחייב וליכא מוטעה כלל, דעצם המעשה הוא האיסור אף דאיננו מקבל לאלוה. וגם להתירוץ דהתם לאיסורא בעלמא פשיטא דלק"מ וגם הא הרמ"ך כתב בהדיא דחייב מיתה. ע"כ נראה מוכרח דהרמ"ך מתרץ לי' באופן אחר דלא כחד מהני תירוצי הנ"ל, וס"ל דלא פליגי אביי ורבא רק אי חייב כרת במאהבה ומיראה או, גם לענין חטאת כיון דקמי שמי גליא דלא קבלי' לאלוה ליכא כרת וכן לענין חטאת כיון דאין ממשכנין ואיהו יודע בעצמו דלא קבלי' עלי' לאלוה פטור אבל לענין מיתה כל שעבר בעדים והתראה חייב דאנן אין משגיחין על כוונתו, ומש"ה מייתי שפיר מהפוער לפעור דמכרת פטור כיון שלא קיבלו עליו לאלוה ואפ"ה חייב מיתה אף דמוטעה הוא בוודאי דסבר דאין ההתראה כלום כיון שיודע בעצמו שאיננו מקבל עלי' א"כ לא עבר מידי ובוודאי סבר דאין ההתראה כלום וגם הב"ד לא ימיתו אותו, אפ"ה חייב מיתת ב"ד אף דמכרת ומחטאת פטור לרבא דקי"ל כוותי' אפ"ה לענין מיתה חייב דלענין מיתת ב"ד כיון דב"ד אינן יודעין מה שבלבו אין משגיחין על הכוונה וכל שעבר בעדים והתראה חייב. כן נראה לי מוכרח שיטת הרמ"ך והוא שיטה חדשה ותירוץ חדש על קושיית הראשונים הנ"ל מהא דפוער לפעור במכוין לבזויי על הא דעובד מאהבה ומיראה. ויעוין בפ"ג מהל' ע"ז (הל' ו') בהא דכתב הרמב"ם דהעובד מאהבה ומיראה פטור מסקילה דהביא הכ"מ השגת הרמ"ך ממ"ש בהלכה הקודמת (הל' ה') דהפוער לפעור אף דמכוין לבזויי חייב סקילה, והיינו דהרמ"ך ס"ל דגם מאהבה ומיראה חייב סקילה ואיננו פטור רק מכרת ומחטאת כדמוכח מדבריו כאן, והיינו דהשיג עליו בהל' ו' בהא. דעובד מאהבה ומיראה ואי הוי ס"ל איזה תירוץ על הא דפוער לפעור במכוין לבזויי, דאתי' כאביי ודלא כהלכתא, או דאינו אלא לאיסורא בעלמא, או דמיירי דוקא במכוין לעובדה ולבזויי, א"כ הי' לו לקבוע השגתו בהל' ה' הקודמת על הא דפוער לפעור לבזויי, ומדשתיק לי' להרמב"ם שם וקבע השגתו בהל' ו' על הא דעובד מאהבה ומיראה מכלל דבהל' ה' ס"ל כהרמב"ם ועיקר השגתו על הא דהל' ו' בהעובד מאהבה ומיראה וכנ"ל. וראיתי להפרשת הכסף בפ"ג מע"ז בהל' ו' שם, דהבין בדעת הרמ"ך דס"ל דהפוער לפעור במכוין לבזויי אתי' אליבא דאביי ודלא כהלכתא, וז"א כדמוכח מדברי הרמ"ך כאן ביסודי התורה וכנ"ל, וגם מדלא קבע השגתו בהל' ה'. אם לא דנימא דס"ל בעובד מאהבה ומיראה דהלכה כאביי ודלא כרבא משום דסתמא דגמ' דסנהדרין (ס"ד) ס"ל כאביי ולהכי שפיר קבע השגתו על הל' ו', ועכ"פ מדבריו כאן ביסודי התורה מוכח כמ"ש]. אמנם עדיין יש לתמוה על הרמ"ך בפ"ג מהל' ע"ז. על הא דלא השיג על מיש הרמב"ם בהל' ה' דמביא קרבן במכוין לבזויי. ולשיטתו הוי זה כעובד מאהבה ומיראה דכיון דלא קבלי' עלי' לאלוה אינו חייב קרבן. וע"כ מוכרח מזה דגם קרבן מיחייב ולא פטר לי' רק מכרת משום דלא