אור גדול מח

לכתחלה אף דבדיעבד פטור כמו בכל עבירות בפרהסיא כמ"ש ה"ר דוד כיון דאינו אלא משום קה"ש וחה"ש. מ"מ כיון דלכתחלה אסור שפיר הוי נעבד. ושוב קאמרי רבנן לרבא תניא דמסייע לך מברייתא דבימסואות בשעת השמד וכו' והא דהוכרחו לפרש הברייתא בגוונא דכפפו קומתו דהוי קרקע עולם היינו משום דלשיטת ה"ר דוד דבעובד ע"ז באונס חייב מיתה א"כ כשעובד ע"ז אף באונס הוי ישראל מומר ומסתמא מיירי הברייתא בכשרין ולא במומרין. וא"כ לא עבדו מסתמא רק ע"י כפיפת קומתן בע"כ ובכה"ג דאף דהתם הוי בפרהסיא וכמ"ש רש"י ושוב לא מהני גם האי דקרקע עולם וכנ"ל וא"כ סוף סוף איך עבדו. ז"א קושיא מתרי טעמי. חדא דאפשר דמיירי דכפפו קומתם בע"כ ולא היו יכולין להנצל בשום ענין אף ע"י שימסרו למיתה דמ"מ הם אינם ממיתים רק כופפים קומתם וכעין שכתב הריב"ש (סי' שפ"ז), ומ"מ כיון דאינם רשאין לעבור לכתחלה בשום ענין אם היו יכולין להנצל ע"י מיתה ובשום ענין אף דעתה שלא היה אפשר להם להנצל בשום ענין אין עליהם שום אשמה מ"מ הויא עבירה באונס ושפיר נאסר. משא"כ אם היה מותר להם אף לכתחלה אף שיכולים להנצל א"כ לא שייך בזה לא תעבדם כלל משא"כ היכא דלכתחלה אסור בכל ענין ואין שום היתר כלל כל שאפשר להם להשתמט אף ע"י מיתה וכדומה שפיר קרינן לא תעבדם ואף שנעשה באונס שלא היה אפשר להם להנצל בשום ענין שפיר נאסר דנעשה עבירה באונס. אף שאין עליהם שום אשמה. ועוד נראה ביותר דבשלמא בכפפו קומתו אף דבפרהסיא לא מהני זה ומחוייבים למסור עצמן מ"מ אינו אלא משום קידוש השם וחילול השם. ואף אם עברו אינן נענשין וכמ"ש ה"ר דוד בעצמו. ולאו מומרים נינהו. ושפיר יש לומר דהיה אפשר להם להשמט ע"י מיתה ולא מסרו עצמם על קידוש השם דמ"מ לא הוו מומרים וכנ"ל. משא"כ אי הוי מיירי ע"י מעשה דבזה בעובד באונס חייב מיתה והוי ישראל מומר בזה בוודאי לא איירי דהא לא' איירי במומרים. וגם לאו רבותא היא דנאסר כיון דע"ז ממש הויא אבל ע"י כפיפת קומתו שפיר הוי רבותא אף דלאו מומר הוא ורחמנא פטרי' מעונש עכ"ז כיון דלכתחלה אסור שפיר נאסר. ודחי להו רבא דאימר ישראל מומר הוי ופלח לה ברצון. היינו אף שפלח באונס מ"מ כיון שפלח בעצמו שלא ע"י כפיפת קומתו רק שהשתחוה בעצמו מחמת פחד מיתה הוי ישראל מומר לשיטת ה"ר דוד דחייב מיתה על זה. וזה קרוי רצון וכמ"ש התוס' כעין זה ביבמות (ר"פ הבע"י) וכנ"ל. ועפי"ז אשה"ט האי דקאמר רב אשי לא תימא אימא ישראל מומר אלא וודאי ישראל מומר הוי. דרש"י נדחק בזה. דאיך פסיקא לי' דוודאי ישראל מומר הוי ורש"י הסביר משום דכשרואין דיד ישראל מטה בוודאי נמצאו מומרין. והוא, דחוק. אמנם לפי הנ"ל אשה"ט. דוודאי מפני פחד מיתה נמצאו פלחין דלאו כ"ע חמו"ע נינהו שימסרו עצמן למיתה כדין. וכל שעובד מעצמו מפני פחד מיתה הוו מומרין ומקרו עובדים ברצון. וזה בוודאי משתכח בשעת הגזירה. ואשה"ט כל הסוגיא בטוב טעם לשיטת ה"ר דוד הנ"ל ומתיישב עפ"י שיטתו כל מה שעמעמו הראשונים בסוגיא זו וכנ"ל. ועתה נבוא לדברי מפרשי הרמב"ם בזה. הנה הכ"מ הביא דברי הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם מהא דפוער לפעור אע"ג דמכוין לבזויי דאף דקבל התראה פשיטא דמוטעה הוא ואפ"ה חייב ה"נ באונס. והכ"מ תמה עליו דא"כ תקשי לי' ההוא דמייתי הרמב"ם ההוא ולא אנוס. והנה עפ"י מאי דנתבאר לעיל שיטת ה"ר דוד לק"מ דההוא בעושה שלא מדעתו כההוא דאמרו האדם בשבועה פרט לאנוס. או דאפשר כמ"ש התוס' זבחים (ק"ח ב') ד"ה שוגג דהכוונה פרט לאומר מותר. אמנם גוף קושיית הרמ"ך אין לה מובן דמה ענין אונס למוטעה. וראיתי להחת"ס יו"ד (סי' קל"ג) שהלך בזה באורחא חריפתא ובמח"כ כל דבריו שם מתחלה ועד סוף תמוהין ולא ניתנו לאומרן וח"ו לחשוד לרמ"ך שטעה בפשיטות בשיטת הרמב"ם יעו"ש שהעלה דדעת הרמ"ך כשיטת הר"מ מקוצי שהביא התוס' ע"ז (נ"ד א') דבפרהסיא גם אונס חייב. והברייתא דתו"כ ההוא ולא אנוס מיירי בצינעא. או בכפפו קומתו. והרמ"ך הבין שגם דעת הרמב"ם כן דבפרהסיא חייב רק דסובר דנהי דחייב בדין שמים ודין ארבע מיתות לא בטלו. אבל ב"ד אין ממיתין אלא בעדים, והתראה של רצון משום דאמרינן שלא האמין להם על ההתראה הואיל ולבו לשמים. וע"ז שפיר תמה מפוער לפעור במכוין לבזויי דג"כ איננו מאמין לההתראה ואפ"ה חייב וא"כ ה"נ באנוס בפרהסיא. וכ"ז לפי הבנת הרמ"ך. אבל באמת הרמב"ם מוצל מהשגה זו דס"ל כשיטה הראשונה שבתוס' ע"ז (נ"ד א') הנ"ל דאף בפרהסיא פטור ממיתה מדינא ולא מטעם שאיננו מאמין לההתראה. וא"כ שוב לק"מ מפוער לפעור במכוין לבזויי. זהו תורף דבריו שם. וכל דבריו בזה מן המתמיהין. דאיך אפשר להעלות על הדעת בשיטת הרמב"ם דבאונס חייב בדין שמים ודין ד' מיתות לא בטלו רק הב"ד אין ממיתין אותו משום דאיננו מאמין לההתראה. הא מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דלמד פטור אונס בב"ד מהא דפטור מכרת. וא"כ הרי שפתיו ברור מללו בהיפוך דבדין שמים בוודאי פטור ומינה ילפינן לפטור גם בב"ד. וגם איך נימא דהרמב"ם סובר כשיטת הר"מ מקוצי דא"כ אמאי לא חילק בפ"ד מאיסורי מזבח לענין נעבד באונס בין צינעא לפרהסיא וכמ"ש לעיל. והדבר ברור דהרמב"ם בשיטה ראשונה שבתוס' ע"ז (שם) הנ"ל קאי דמעונש פטור בכל ענין רק כיון דלכתחלה אסור הוי בכלל לא תעבדם והגמ' שם קאי לר' ישמעאל משא"כ לדידן אין שום חילוק בין צינעא לפרהסיא דלכתחלה בכל ענין אסור ובדיעבד בכל ענין פטור. וגם מ"ש שם בשיטה ראשונה שהוא שי' ר"י הנ"ל דמש"ה כתב הרמב"ם דאפילו בעדים והתראה אין ממיתין האונס כי מה היתה ההתראה ד' אמר לא תחללו הלא לא התרו בו והוא לא קיבל התראה רק לעבור על לאו בעלמא לא על חיוב מיתה. גם זה איננו כלום דא"כ לפחות היה מגיע לו מלקות על לאו דלא תחללו כדאיתא חולין (פ"א ב') בהתרו בו משום אותו ואת בנו. רק דגזירת הכתוב למפטר אונס ואף ממלקות וכמו שביארתי לעיל. אמנם לזה אפ"ל ליישב קושיית המנחת חינוך שהבאתי לעיל דאמאי לא מלקין על לאו דלא תחללו דקאי על אונס עפ"י מ"ש הרמב"ן בס' המצות (שורש ט') שהלאו הצריך ללאו אחר ותלוי בו ר"ל שכל לאו שלא יאסור ולא יפרש דבר אלא שיזהיר לא תעשה מה שאסרתי לך איננו מניעה אלא אזהרה. יעושה"ט. וא"כ אפשר דה"נ לא תחללו היינו שלא לעשות מה שאסור. לכך אין לוקין על זה. ואף שאיננו דומה להא דהרמב"ן דהתם הלאו איננו מוסיף כלום אבל הכא אתי הלאו לאוסופי אף במקום אונס. עכ"ז יש מקום לומר גם בזה כסברת הרמב"ן, וא"כ יתיישב דמש"ה אין מלקין דעל לאו שבגוף העבירה הרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו ועל לאו דלא תחללו אין לוקין. אמנם עדן לא יתיישב על הא דאין מלקין בעבר איסור לאו בפרהסיא באונס דהא בזה יש ללקות מחמת גוף הלאו הכתוב על העבירה עצמה כהא דאמר בע"ז (נ"ד א') דבפרהסיא הוי בכלל לא תעבדם. וע"כ דגזירת הכתוב למפטר מעונש לגמרי אף ממלקות. וכמ"ש לעיל. ודלא כהסבר החת"ס. גם מ"ש דההיא דתו"כ ההיא ולא אנוס מוקי לה הרמ"ך בכפפו קומתו תמוה דהא ההוא דתו"כ בנותן מזרעו למולך מיירי ולא במשתחוה לע"ז וכפפו קומתו איננו ענין לזה. סוף דבר כל דברי החת"ס בזה אינן אלא מן המתמיהין. וביאור דברי הרמ"ך נראה בפשיטות דהשגתו הראשונה עם השני' חדא נינהו. דהשיג על הרמב"ם דלמד בקו"ח לענין אונס מיתת ב"ד מכרת דכיון דאימעוט מכרת איצ"ל מיתת ב"ד. א"כ ממילא דה"ה לענין מוטעה נמי דכיון דאימעוט מכרת איצ"ל מיתת ב"ד. ואהא תמה מהפוער עצמו לפעור במכוין לבזויי דמבואר דחייב מיתה אף דמוטעה הוא ואימעוט מכרת עכ"ז