אור גדול מו

לצעורי דבתרווייהו אינו מקבל עליו לאלהות רק דעושה מחמת איזה פני' וא"כ בחולין שם דמיירי בסתם ע"ז כי כיון לצעורי מאי הוי. ובשלמא לשיטת התוס' דבכל ענין פטור עובד מאהבה ומיראה וסוגיא דע"ז הנ"ל ע"כ כשיטת הר"מ מקוצי וכמו שנתבאר לעיל דיש חילוק בעובד מאהבה ומיראה בין צינעא לפרהסיא. וא"כ שפיר י"ל בסוגיא דחולין דמיירי בצינעא וא"ש דלצעורי כיון דאינו מקבלו באלוה הוי כעובד מאהבה ומיראה בצינעא דפטור והתקרובת מותר וכנ"ל. אבל לשיטת היש מפרשים דבסתם ע"ז בכל ענין חייב קשיא כנ"ל. והדברים מתמיהים וצע"ג. ויעוי' בלב ארי' על חולין שם דדקדק מלשון הרמב"ם דפירש האי דלצעורי באופן אחר דמשום דאין כוונתו אלא לצעורי איננו מכוין לקנות ומש"ה נשאר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו יעושה"ט. ולהנ"ל הרמב"ם הוכרח לזה דכבר נתבאר דמוכח מהרמב"ם דס"ל כשיטת היש מפרשים דבסתם ע"ז בכל ענין חייב אף מאהבה ומיראה וא"כ קשיא האי דלצעורי וע"כ הוכרח לפרש דמחמת לצעורי נשאר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמ"ש בלב ארי' וכנ"ל. אמנם מכל הראשונים אי"נ כן רק בפשיטות דכיון שאין כוונתו רק לצעורי ואינו מקבלו לאלוה לכך אינו נאסר משום תקרובת. ותמוה מסוגיא דע"ז (נ"ד א') וכנ"ל. ומזה נראה ראי' ברורה לשיטת הר"מ מקוצי וכפי שבארתי לעיל לשיטת תוס' שבת וסנהדרין שם דבכל ענין פטור מאהבה ומיראה בצינעא אף בסתם ע"ז וצע"ג בכ"ז. וחתני הרה"ג ר' אליעזר נ"י אמר לתרץ קצת ולחלק בין מאהבה ומיראה ובין לצעורי. דמאהבה ומיראה כיון דעבד בשביל האדם המכריחו ודעת האדם המכריחו דהוא אלוה ממש. ע"כ מצטרפת מחשבתו שלהאדם המכריח למעשה של זה העובד בשבילו. דאף דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. היינו היכא דהעובד אינו מתכוין כלל לע"ז. אבל בכה"ג דהעובד מתכוין לע"ז ועובד ממש רק דאיננו מקבל בלבו לאלהות רק דעושה כן בשביל האדם המכריחו מאהבה ומיראה. לכך כיון דהאדם המכריחו מקבלו לאלוה הוי כמו שעובד על דעת המכריחו והוי כקבלו לאלוה. משא"כ בלצעורי דאיננו מקבל ואינו עובד כלל מותר בכל ענין. והוא נכון לגודל החומר. ועדיין צ"ע כי היראים (מצוה ע"ח עמוד אלילים) הביא ראי' מהפוער לפעור אף דמכוין לבזויי והתם בעושה מעצמו אלמא אף בכה"ג דלא עביד לדעת שום אדם. וגם איננו מקבל לאלוה אפ"ה חייב כיון שאחרים עובדין. וא"כ צ"ע. שוב אח"ז רב מצאתי באשכול הל' שחיטה (סי' ג' עמוד 7) שכתב בפשיטות דלצעורי חייב קטלא ואפ"ה לא הוי תקרובת. יעושה"ט. וצע"ג בכ"ז כי לא נפנתי כעת לעיין. **(הגה"ה. אב"ה. לענ"ד אף דבאמת גם בלצעורי הוי עובד ע"ז וחייב קטלא וכמ"ש האשכול והבהמה אם היא שלו הוי נעבד. מ"מ בבהמה של חבירו אינה נאסרת. דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה מבואר בע"ז דף נ"ד דילפינן זה מכלים דאחז והוא מדרבנן מטעם קנס וא"כ אפשר דדוקא בעובד לשם ע"ז ממש גזרו חכמים וקנסו. משא"כ בעובד לצעורי דלא קבלו לאלוה ולא הוי כמעשה דאחז לא גזרו ולא קנסו חכמים ולא נאסרה הבהמה אף דהעובד בכה"ג בקטלא. ואף דבתולין שם מוכה דלרב הונא במעשה רבה מדאורייתא אסור, ועי' בראש יוסף שם, מ"מ לרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אפשר דהוא רק מדרבנן, ואף אם נימא דגם לדידהו במכוין לע"ז הוא מדאורייתא, ועי' בחי' הר"ן חולין שם, אפ"ה אפשר דס"ל דכיון דכל הילפותא הוא מכלים דאחז א"כ דוקא דומיא דאחז דהי' מכוין לע"ז אבל לצעורי אינו אוסר כלל.)** ודע דעפ"י שיטת היש מפרשים שבתוס' סנהדרין (ס"א ב') ושבת (ע"ב ב') הנ"ל תתיישב היטב קושיית תוס' כתובות (ל"ג ב') ד"ה אלמלא ופסחים (נ"ג ב') ד"ה מה דהקשו על הא דקאמר מה ראו חמו"ע שמסרו עצמן לכבשן האש. ועל הא דקאמר אלמלא נגדוה הוו פלחי דהא מדינא יהרג ואל יעביר. ותרצו בשם ר"ת דלא הי' אלא אנדרטא לכבוד המלך. והתוס' כתבו על זה דלשון פלחי לא אתי שפיר. אבל לשיטת היש מפרשים יתיישב היטב בטוב טעם. היינו דהצלם אנדרטא הי' לכבוד המלך והשתחוו לו לשם אלהות לא באמת רק מיראת המלך. ועבדו להצלם מיראה כמו שעבדו להמן שהי' נעבד. ולא הי' נעבד רק מיראה כדאמר בסנהדרין (שם) וה"נ האי צלם דנ"נ הי' נעבד מיראת המלך וזולת זה לא עבדוהו ולא קבלוהו לאלוה וא"כ מדינא בכה"ג יעבור ואל יהרג. וכמו שהקשו התוס' שבת וסנהדרין (שם) דאמאי לא השתחוה מרדכי להמן כיון דלא הי' רק נעבד מיראה. וכמו שפירש מהרמ"ל בסנהדרין שם דקושייתם קאי לשיטת היש מפרשים דבכל נפשך קאי על סתם ע"ז שאחרים עובדין לשם אלהות דבזה אף עובד מאהבה ומיראה חייב ומש"ה צריך למסור נפשו. אבל נעבד מיראה דפטור על זה לא קאי בכל נפשך ויעבור ואל יהרג וזהו קושיית הגמ' ג"כ על חמו"ע מה ראו והוא ממש כעין קושיית התוס' על מרדכי ומתרץ משום קידוש השם. וכעין תי' התוס' על מרדכי ג"כ. אף דאינם מחוייבים מדינא מ"מ מסרו עצמם על קה"ש מחמת חסידות. ואשה"ט הא דקאמר אלמלי נגדוה הוו פלחו. ומיושב הלשון דפלחו ג"כ כמו דקאמר בסנהדרין (שם) עובד מאהבה ומיראה דקרי לי' עובד ואשה"ט על נכון. ואפשר שזו כוונת ר"ת ג"כ ומיושב קו' תוס' עליו מלשון פלחו. הנה עד כה נמשכנו קצת מענין לענין. ועתה נחזור להנ"ל לענין דעת הרמב"ם דאונסא רחמנא פטרי' בכל ענין אף בפרהסיא ואף ברוצח. וכבר נתבאר דעת הר"מ מקוצי שבתוס' ע"ז (נ"ד א') דבפרהסיא אהדרי' אף לעונש ואף אנוס חייב. אמנם מצאתי עוד פוסקים דסוברים דאנוס חייב בכל ענין והוא דמצאתי מועתק מחידושי הר"ן דסנהדרין גבי עובד מאהבה ומיראה. דהביא בשם הרמב"ן דהאי מיראה אין הפי' בסכנת נפש דא"כ מ"ט דאביי דמחייב דאף דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר מחמת אונס פטור וכדדרשינן ההיא ולא אנוס. ושוב הביא בשם ה"ר דוד שמחלק בין ג' עבירות שדינן יהרג ואל יעבור בכל ענין ובין שאר עבירות דבשאר עבירות אף בפרהסיא אינו אלא משום קידוש השם ופטור באונס נפש. אבל באלו הג' עבירות שהן מחמת חומר עצמן אימא לך אפילו באונס ימיתוהו ב"ד אם התרו בו ובלבד שלא יהא שוגג בדבר שיהא סבר שהאונס מתיר אלא כיון שהתרו בו שאין האונס מתיר וקיבל התראתו אעפ"י שהוא אונס חייב מיתה ומאי דאמרינן ההיא ולא אנוס דחה ה"ר דוד דהאי אונס לאו אונס הגוף שאנסוהו כותים אלא אונס נפש כלומר שיעשה שלא בדעתו כענין שאמרו האדם בשבועה פרט לאנוס. עכ"ל הר"ן בחי' לסנהדרין. ואין בידי חי' הר"ן הנ"ל רק כך מצאתי מועתק מחי' הר"ן. א"כ מבואר דס"ל לה"ר דוד דבג' עבירות אלו אף אונס סכנה חייב וכן נראה להוכיח מחי' הרמב"ן שבת (ע"ב ב') על הא דקאמר דשגג בלא מתכוין בשאר מצות חייב משא"כ בשבת. ומוקי לה בע"ז וקאמר הניחא לאביי דמחייב במאהבה ומיראה אבל לרבא קשיא. וקשי' לי' להרמב"ן דלאביי מי ניחא דנהי דאתי' שפיר האי דחייב בשאר מצות דהיינו ע"ז אבל איך אתיא האי דקתני משא"כ בשבת. ותירץ הרמב"ן דאפשר דהכוונה ביראת סכנה דבע"ז חייב משא"כ בשבת דלכתחלה יעבור ואל יהרג. א"כ מבואר דבע"ז אף ביראת סכנה חייב. דאי נימא דגם בע"ז אף דמדינא יהרג ואל יעבור עכ"ז בדיעבד פטור דאונסא רחמנא פטרי' א"כ איך שייך לאוקמי האי דקאמר בע"ז שגג בלא מתכוין חייב ביראת סכנה. דהא במקום סכנה אף בע"ז פטור בדיעבד. דהא לאו דוקא אונסא רחמנא פטרי' מעונשין רק אף מקרבן כדאיתא בספרי מאין לנערה חטא מות וכן אימעוט מכרת מההיא ולא אנוס וע"כ דקאי שם הרמב"ן בשיטת ה"ר דוד הנ"ל דבע"ז אף בדיעבד חייב. ושוב הביא בשם י"א דבאמת גם לאביי לא יתיישב הברייתא בהכי משום דלא מיתוקמא לפי"ז הסיפא דמשא"כ בשבת והאי דקאמר הניחא לאביי קאי ארישא לחוד גם זולת הסיפא דלרבא לא מיתוקים בהכי. וכמ"ש התוס' שם ד"ה הניחא לאביי. וראיתי למהרמ"ל דנתקשה בתוס' שם דהא לאביי יתיישב הכל דיש לאוקמא ביראת סכנה. ונדחק ולק"מ