אור גדול מד

סנהדרין (שם) ד"ה רבא ותוס' שבת (ע"ב ב') דדוקא בע"ז שכולם אינן עובדין אותה אלא מאהבה אבל בסתם ע"ז שעובדיה עובדין אותה באמת אף בעובדה מאהבה ומיראה חייב אתי שפיר, די"ל דבע"ז (שם) בסתם ע"ז איירי אף דהתם עדיין לא עבדוהו דהא עתה באין לאוסרו משום נעבד מ"מ י"ל דמיירי בענין שכיוצא בו עובדין לשם ע"ז ממש, כגון שיש כותים שעובדין לבהמה מש"ה מקרי סתם ע"ז כיון שכיוצא בו עובדין וכן מוכרח מתוס' שבת (שם) יעושה"ט וכן לאינך שיטות ותירוצים שבתוס' שבת (שם) ובתוספות ישנים שם אתי שפיר וכמ"ש התוס' יומא (ד' פ"ב) ד"ה מה רוצח אבל לפירוש קמא שבתוס' סנהדרין ושבת הנ"ל דבכל ענין פטור לרבא קשיא האי דע"ז הנ"ל לכולהו פירושי שבתוס' ע"ז הנ"ל דלפי' קמא בין בצינעא בין בפרהסיא לדידן דלא קי"ל כר' ישמעאל הוי בכלל לא תעבדם, ואף לפי' הר"מ מקוצי עכ"פ בפרהסיא הוי בכלל לא תעבדם. וע"כ מוכרח דרבא לא פטר מאהבה ומיראה רק בצינעא אבל בפרהסיא מודה דחייב אף מאהבה ומיראה. ואף דלכאורה לפי"ז הקושיות שהקשה לרבא בסנהדרין (שם) איכא מינייהו דהו"מ לשנויי כגון שעבד בפרהסיא דחייב אף לרבא י"ל דבלא"ה משני שפיר וכמ"ש התוס' שם כעין זה לפי' היש מפרשים דבסתם ע"ז מודה ומצאתי להתוס' רי"ד למס' ע"ז במהדורא תליתאה שכתב כן דרבא לא פטר רק בצינעא, אבל לא בפרהסיא רק דשיטת התוס' רי"ד שם דרבא ס"ל כר' ישמעאל. והתוס' אינם סוברים כן רק אף לר"א דחייב למסור עצמו עכ"ז בדיעבד פטור. אבל להאי חילוקא דבין צינעא לפרהסיא ע"כ דמודו וכמבואר להדיא בע"ז (נ"ד א') הנ"ל. [וחוץ לדרכנו הי' אפשר ליישב בזה האי דקאמר בע"ז (שם) אלא אמר רבא כיון דלא הוזכר תירוץ מקודם. ויעוי' במרגניתא טבא (שורש ח') דכתב ע"ד פלפול שם דרבא חזר מהא דאמר בנדרים אנוס רחמנא פטרי' יעו"ש. ולדרכנו אפ"ל בסגנון זה דהדר ממאי דס"ל בסנהדרין דבכל ענין פטור מאהבה ומיראה בין בצינעא בין בפרהסיא, כדמוכח מהקושיות שהקשו לו שם, והדר בי' מזה לחלק בין צינעא לפרהסיא לשיטת הר"מ מקוצי, ולפי' קמא שבתוס' ע"ז שם הדר בי' לגמרי'. אמנם אין להאריך בזה שכל סגנון זה אינו אלא ע"ד פלפול.] והפי' קמא שבתוס' ע"ז (שם) דלדידן דקי"ל כר"א בין בצינעא בין בפרהסיא הוי בכלל לא תעבדם. ע"כ דס"ל כפירוש היש מפרשים הנ"ל דבסתם ע"ז גם רבא מודה, או כאינך תירוצים שבתוס' שבת (שם) ופי' קמא שבתוס' סנהדרין ושבת (שם) דבכל ענין פוטר רבא אף בסתם ע"ז, ע"כ דס"ל כפי' הר"מ מקוצי דאיכא חילוק בין צינעא לפרהסיא ובפרהסיא מודה רבא וכמ"ש התוס' רי"ד וכנ"ל, ומש"ה בתוס' שבת (ע"ב ב') לא הקשה הרשב"א על פי' קמא רק מדקדוק הגמ' דקאמר וחי בהם יצא אונס דמשמע דלא ממעט רק אונס מיתה, ולא הקשה מהא דקאמר להדיא דבפרהסיא אף באונס הוי בכלל לא תעבדם משום דמפרהסיא לק"מ די"ל דבפרהסיא מודה רבא וכנ"ל, וכמ"ש התוס' רי"ד ולכך דקדקו מצינעא דמשמע דאף בצינעא לא ממעט רק אונס מיתה. ומעתה עפ"י כל הנ"ל יש לומר דאף לשיטת מקוצי עכ"ז י"ל דאף היכא דאינו בכלל עונש דהיינו במקום סכנה עכ"ז הואיל ולכתחלה מחויב למסור נפשו כדדרשינן בכל נפשך ממילא הויא בכלל אזהרה דלא תעבדם כיון דלכתחלה אסור לעבוד, והאי דמוכח בע"ז (נ"ד א') דהיכא דאינו בכלל עונש אינו בכלל אזהרה ג"כ היינו משום דשם הוא רבא לשיטתו דכל דאינו מקבלו לאלוה לאו עובד ע"ז הוא ומש"ה פטור מאהבה ומיראה אף דליכא סכנה ומש"ה כל שאיננו בכלל עונש איננו בכלל אזהרה דלא תעבדם דלאו עובד ע"ז הוא רק היכא דחייבה התורה ואחשבה לעובד ע"ז אף היכא דלא קיבלה לאלוה כגון בפרהסיא [וכעין מולך למ"ד דלאו עובד ע"ז היא ואפ"ה הקפידה תורה עלי' ומש"ה קראוה חז"ל ע"ז כדאמר סנהדרין (ס"ד ב') ג' כריתות בע"ז ויעוי' בכ"מ פ"ו מהל' ע"ז דבד' עבודות נמי חייב למולך וכ"כ הפר"ח שם אף דלאו ע"ז היא עכ"ז כיון דהקפידה תורה עלי' כע"ז הוי' בכלל לא תעבדם ובכלל וילך ויעבוד.] אבל בצינעא דפטור מעונש גם בכלל אזהרה ליתא. אבל לאביי דהוי עובד ע"ז רק דפטור מטעם אונס סכנה דאונסא רחמנא פטרי' א"כ כיון דלכתחלה חייב למסור עצמו שפיר יש לומר דהוי בכלל אזהרה דלא תעבדם לאיסורא בעלמא. וא"כ אשה"ט בגמ' דסנהדרין אף לשיטת הר"מ מקוצי די"ל דפירש הר"מ מקוצי כתי' קמא שבתוס' סנהדרין ושבת הנ"ל. שוב ראיתי דלשיטת הר"מ מקוצי א"א לומר כמ"ש. דהנה לכאורה יש לדקדק לשיטתו בע"ז (נ"ד א') דר"ז פריך דאונסא רחמנא פטרי' מלנערה לא תעשה דבר. ולא הזכיר ההוכחה דוחי בהם ולא שימות בהם. ורבא הזכיר דמוחי בהם יצא אונס ולמה הוצרך להזכיר הוכחה אחרת. ולא סגי לי' להוציא אונס מהוכחת ר"ז. ע"כ נראה דכוונת רבא הכי להוכיח חילוק בין צינעא לפרהסיא לענין דיעבד מהא דע"כ איכא חילוק בין צינעא לפרהסיא לענין אזהרה א"כ כמו דלענין האזהרה איכא חילוק בין צינעא לפרהסיא ה"נ לענין עונש. ומש"ה הוכרח להזכיר האי דוחי בהם, דוחי בהם ולא שימות בהם קאי לענין לכתחלה דבמקום מיתה לא הוזהר כלל, ואף דמחוייב למסור נפשו על ע"ז מבכל נפשך אינו אלא בחיוב עשה אבל אזהרה דהיינו איסור לאו ליכא דמאזהרה ואיסור לאו ממעטינן מוחי בהם דהאזהרה לא נאמרה במקום סכנה, ולא תחללו דהיינו אזהרה אף במקום מיתה וסכנה אלמא דאיכא נמי אזהרה ואיסור לאו. וה"ה דאיכא לא תעבדם כיון דאהדרה לאיסור אזהרה ולאו, וע"כ לחלק בין צינעא לפרהסיא לענין אזהרה. וה"נ לענין עונש ליכא למילף למפטרי' מלנערה לא תעשה דבר רק בצינעא ולא בפרהסיא. דכמו דחזינן דאיכא חילוק בין צינעא לפרהסיא לענין אזהרה ואיסור לאו ה"נ לענין עונש. וא"כ מבואר דעשה דבכל נפשך לא אהדר לאיסור לאו ואזהרה דלא תעבדם. וא"כ ממילא דה"נ לאביי דבמקום סכנה איננו בכלל דלא תעבדם אף דמחוייב מבכל נפשך אינו אלא בחיוב עשה וא"כ הא דקאמר בסנהדרין (ס"א ב') אפילו נעבד כהמן ע"כ מוכרח כמ"ש רבינו יונה והריב"ש הנ"ל. ועפי"ז נראה ליישב קושיית הרשב"א שבתוס' שבת (ע"ב ב') הנ"ל דהא משמע דלא ממעט רק אונס מיתה והוא בהקדים ליישב קושיית מהר"מ לובלין בתוס' שם דצידדו בתחלה לומר דרבא לטעמי' דסובר כר' ישמעאל דאינו מחוייב למסור נפשו. מש"ה פוטר מאהבה ומיראה אבל לר"א דמחוייב למסור נפשו ע"כ דחייב מאהבה ומיראה. והקשה המהרמ"ל דהא ר' ישמעאל לא ממעט רק אונס מיתה. וכן יש להקשות על תוס' רי"ד במהדורא תליתאה בע"ז (ד' נ"ד) דסובר באמת כן דרבא כר' ישמאל וקשי' כנ"ל והנראה דרבא ס"ל מסברא דכל שאינו מקבל עליו באלוה לאו עובד ע"ז הוא. אך דלכאורה מוכח מהתירה דגם בכה"ג הויא עובד ע"ז מהא דחזינן דציוותה התורה בכל נפשך למסור נפש על ע"ז א"כ מוכח דהויא ע"ז. וכקושיית התוס' שבת וסנהדרין. [דאינו דומה לג"ע ושפ"ד דאף בדיעבד פטור דאונסא רחמנא פטרי' עכ"ז חייב למסור עצמו לכתחלה דהתם העבירה איכא באונס כמו בלא אונס רק דבדיעבד פטור מטעם אונס משא"כ הכא דמאהבה ומיראה כל שאינו מקבל עליו לאלוה ליכא עבירת ע"ז כלל, א"כ אמאי יתחייב למסור נפשו.] ומוכח דאף דאינו מקבל עליו לאלוה אפ"ה הויא עובד ע"ז. ודלא כסברא החיצונה הנ"ל. אבל לר' ישמעאל דסובר דאינו חייב למסור נפשו ואיננו דורש בכל נפשך, א"כ שוב ממילא ליכא הוכחה לאפוקי מסברא החיצונה הנ"ל וממילא אמרינן כהסברא הנ"ל דכל שאיננו מקבל עליו לאלוה לאו עובד ע"ז הוא וא"ש. וע"ד זה יתיישב נמי קושיית הרשב"א הנ"ל די"ל דלא תעבדם הוי ריבויא ומשמע לרבות בכל ענין כדאמר סנהדרין (ס"א ב') דמרבינן אפילו נעבד כהמן וא"כ הוי מרבינן אפילו מאהבה ומיראה ובמקום סכנה דמלתא דפסיקא הוא בכל ענין. אמנם כשהוא אומר וחי בהם א"כ אימעוט אונס מיתה וא"כ שוב לא תעבדם לאו כללא הוא בכל ענין דהא לא קאי על אונס מיתה וסכנה. א"כ כיון דלאו כללא הוא שוב יש לומר ג"כ דלא קאי על מאהבה ומיראה ג"כ כיון דסוף סוף לאו כללא