אור גדול מג

גמור רק דלא בעינן כולי האי, אבל להרמב"ן הא לא נוכל למילף מנערה כלל אף לאונס גמור דהא ע"כ קטלא שאני וא"כ למה מייתי לה כלל. ולא מצאתי ליישב בזה ברווחא אם לא דנימא בדוחק דבאמת אין כוונתו למילף מנערה רק משום דלקושטא דמלתא הכא דמיירי בנזקי ממונו אונס פטור תפס לי' קרא דנערה לסימנא בעלמא אבל באמת לא ילפינן לה מנערה, וכמ"ש הרשב"א כעין זה לפי שיטתו וכנ"ל, ועיקר סמך על הברייתא דמייתי אח"כ. והדברים דחוקים מאוד. ואולי דהרמב"ן לפי שי' זו יסבור באמת דגם לענין קטלא לא ילפינן מנערה לפטור אונס רק היכא דלא עבד מעשה כעין נערה דהויא קרקע עולם, וכמו שהקשו באמת התוס' יבמות (ר"פ הבע"י) ויומא (דף פ"ב) וע"ז (נ"ד א'), ויפרש האי דע"ז (שם) דמיירי בכפפו קומתו באונס דג"כ לא עבד מעשה, וכמו שצידדו התוס' שם, ואף דהתוס' סתרו זה מ"מ אפשר דהרמב"ן יפרש באמת כן, ולקמן יבואר אי"ה דנראה דקצת הראשונים מפרשים כן, ואף דמהרמב"ן יבמות (ר"פ הבע"י) נראה להדיא דס"ל דבקטלא בכל ענין אנוס פטור אף היכי דעבד מעשה, מ"מ יבואר להלן אי"ה דבחי' הרמב"ן שבת (ע"ב ב') ע"כ דקאי שם בהאי שיטה הנ"ל, א"כ אפשר דבמלחמות ב"ק (ר"פ המניח) ובב"מ (פ' האומנין) דהעלה הרמב"ן דאדם חייב אף באונס גמור קאי ג"כ בהאי שיטה, ומעתה לפי"ז אתי שפיר, דגם בנזקין אם לא עבד מעשה בגופו כגון אם נפל באונס ולא הזיק בשעת נפילה רק לאחר נפילה בא אחר ונתקל בגופו בעוד שלא הי' לו פנאי לעמוד פשיטא דפטור דהו"ל בור באונס וכן בנזקי ממונו כיון דלא עבד מעשה באונס פטור, ושפיר מדמי לה לקטלא. ולפי"ז לשיטת הרמב"ם כאן ביסודי התורה דמלנערה לא תעשה דבר ילפינן לכולהו גווני דאנוס פטור מקטלא אף היכא דעשה מעשה א"כ כיון דמדמי ב"ק (כ"ח ב') הנ"ל נזקין לקטלא ויליף מלנערה לא תעשה דבר דאונס פטור מוכרח ע"כ דאונס גמור פטור בנזקין ג"כ בכל ענין אף היכא דעושה מעשה בגופו, ומעתה יש להכריח מזה כדעת הכ"מ בשיטת הרמב"ם ברפ"ו מחובל דגם הרמב"ם מודה דאנוס לגמרי פטור דלא כהמגיד שם ויעוי' בש"ך חו"מ (ריש סי' שע"ח) דג"כ ס"ל כהמגיד ולעיל סתרנו הוכחת הכ"מ מהל' ד' כנ"ל אמנם להנ"ל מוכרח מהרמב"ם דאונס גמור פטור וכדעת הכ"מ הנ"ל. הנה עד כה נמשכתי מענין לענין בענין אונסא רחמנא פטרי' בממונא. ועתה נחזור לענינינו אם דעת הרמב"ם לענין קטלא דאונסא רחמנא פטרי' דברי הכל הוא, או יש מי שחולק בזה: הנה במ"ש הרמב"ם דאנוס פטור כ"כ הריטב"א ע"ז (נ"ד א') דהא דנחלקו אביי ורבא סנהדרין (ס"א ב') במאהבה ומיראה אינו ביראת סכנה דא"כ אף לאביי פטור וכ"כ הראשונים יבמות (ר"פ הבע"י), וראיתי להח"ס יו"ד (סי' קל"ג) שהוקשה לו דא"כ מאי מייתי אביי מברייתא דנעבד כהמן והא התם הוי יראת סכנה ונדחק דהומ"ל ולטעמיך. [ומ"ש עוד לתרץ בזה תמוה ולא ידענא מאי קאמר יעו"ש]. ואישתמיט לי' דברי הריב"ש (סי' ק"י) דכתב דגבי המן נמי לא הי' יראת סכנה וכ"כ בחידושי רבינו יונה לסנהדרין, ולדעתי אין צורך לזה ובלא"ה לק"מ כאשר יבואר. דהנה לכאורה יש לתמוה על קושית אביי דהוכיח מהברייתא דמיראה הוי בכלל לא תעבדם, דלמא בכלל לא תעבדם איתא ואפ"ה פטור כעין דאיתא ע"ז (נ"ד א') דאמר רבא דעובד ע"ז באונס אף דרחמנא פטרי' דכתיב לנערה לא תעשה דבר מ"מ הוי בכלל לא תעבדם והוי נעבד וכדמפרש שם התוס' לפי' קמא והאי דמחלק שם בין צינעא לפרהסיא היינו משום דרצה לאוקמא אף כר' ישמעאל דגם ע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג אבל לדידן להלכה דיהרג ואל יעבור גם בצינעא הוי נעבד דאף דבדיעבד, פטור מ"מ כיון דלכתחלה אסור הוי בכלל לא תעבדם. וא"כ אפשר דה"נ במאהבה ומיראה דאף דהוי בכלל לא תעבדם אפ"ה פטור מדיעבד וא"כ מאי מקשה אביי מברייתא. אמנם באמת לק"מ, דבשלמא במקום סכנה אף היכא דמדינא לכתחלה יהרג ואל יעבור עכ"ז בדיעבד אונסא רחמנא פטרי' כדמוכח מלנערה לא תעשה דבר אף דעריות יהרג ואל יעבור, [בעשתה מעשה עכ"פ וכמ"ש התוס' בפ"ז שם וביומא (ד' פ"ב) וביבמות (ר"פ הבע"י)], ומש"ה שפיר הוי בכלל לא תעבדם לכתחלה דע"ז ממש היא ובדיעבד פטור מטעם אונס, אבל במאהבה ומיראה היכא דליכא סכנה אין לחלק כלל בין לא תעבדם לבין חיובא בדיעבד דאם הוי ע"ז ומש"ה הויא בכלל לא תעבדם פשיטא דגם בדיעבד חייב דליכא טעמא למפטרי' ואם ליכא חיובא ע"כ דלאו ע"ז היא א"כ גם בכלל לא תעבדם ליתא. ותמיהני על המהרש"א בשבת (ע"ב ב') על תוס' ד"ה רבא אמר דדקדק הרשב"א מע"ז (נ"ד א') דדוקא באונס מיתה איננו בכלל לא תעבדם אבל שלא באונס חיתה הוי בכלל לא תעבדם א"כ משמע דחייב, וכתב ע"ז המהרש"א דלא משמע להו לאוקמא לענין לכתחלה אם מותר לעבור רק לענין חיוב מיתת ב"ד. ודבריו תמוהין דהא א"א לחלק כלל בענין לא תעבדם בליכא סכנה בין לכתחלה לדיעבד דאם לענין לכתחלה הוי בכלל לא תעבדם ע"כ דגם בדיעבד חייב דאם הי' מקום לחלק בזה א"כ מאי מקשה לי' אביי בסנהדרין שם מברייתא דלא תעבדם אפילו נעבד כהמן דלמא דוקא לענין לא תעבדם לכתחלה אבל לא לענין חיוב דיעבד וע"כ דאין שום מקום לחלק בזה וכנ"ל וא"כ קושיית הרשב"א מוכרחת ודברי המהרש"א תמוהין. ומעתה על פי כל הנ"ל אין שום התחלה לקושיית החת"ס והקדימו להרגיש בזה הריב"ש ורבינו יונה הנ"ל דגם לאביי תיקשה הא גבי המן סכנה הוי דגם איהו מודה דפטור, ולהנ"ל לק"מ דאף דפטור בדיעבד מ"מ הוי בכלל לא תעבדם לענין לכתחלה וכמבואר ע"ז (נ"ד א') הנ"ל רק דקושיית אביי היא דכיון דמוכח דמיראה הוי ע"ז ממש ונכלל בלאו דלא תעבדם א"כ נהי דבמקום סכנה פטור בדיעבד מטעמא דאונסא רחמנא פטרי' מ"מ שלא במקום סכנה פשיטא דחייב, משא"כ לרבא דפטור אף שלא במקום סכנה מכלל דאיננה ע"ז ממש א"כ איננו בכלל לא תעבדם כלל אף שלא במקום וכ"ש במקום סכנה ואשה"ט בפשיטות ברווחא בלי שום דוחק אמנם כל זה לא יצדק רק לפירושא קמא שבתוס' בע"ז (שם) בד"ה מתקיף וד"ה ה"א אבל לפי' הר"מ מקוצי שכתבו התוס' שם ד"ה הא דלרבא בפרהסיא נענש א"כ אדרבא מוכח בהיפוך בע"ז (שם), דלכאורה לפי' הר"מ מקוצי העיקר חסר מן הספר דתפס האזהרה דלא תעבדם וכוונתו לעונש א"כ העונש הו"ל לאתויי והעיקר חסר מן הספר, ודוחק לומר דמש"ה נקט קרא דלא תעבדם משום דהוא ריבוי ומיני' משמע ריבוי' דהכל בכלל וכדמרבינן מיני' בסנהדרין (ס"א ב') אפילו נעבד כהמן, דמ"מ העיקר חסר לענין עונש, ע"כ נראה מוכרח דהאזהרה ועונש מיתלא תליא בהדדי וכחדא נינהו דמאי דהוו בכלל אזהרה, הוו נמי בכלל עונש, ומאי דאינו בכלל עונש איננו נמי בכלל אזהרה ואין מקום לחלק ביניהם, א"כ לפי"ז שפיר תקשה קושייתם הנ"ל בסנהדרין (שם) דלס"ד דאביי יקשה גם לדעתו דהא גבי נעבד כהמן סכנה הוי דאיננו בכלל עונש וממילא דאיננו בכלל אזהרה, וכדמוכח מע"ז (נ"ד א') הנ"ל לשי' הר"מ מקוצי דאין מקום לחלק ביניהם. אמנם גם דא לא תברא כאשר יבואר, דהנה לכאורה יש לתמוה בהא דע"ז (שם) בין לפי' קמא בין לפי' בתרא שהיא שיטת הר"מ מקוצי הנ"ל דמבואר דאף בעובד מפני יראת סכנה עכ"ז הוי בכלל לא תעבדם אף לרבא, והא מבואר בסנהדרין (שם) דלרבא איננו בכלל לא תעבדם אף בעובד מאהבה ומיראה שלא במקום סכנה, ולפי' היש מפרשים שבתוס'