אור גדול לט

אמנם עכ"ז איננו מעלה ארוכה לדברי הרמב"ם הנ"ל, דמלבד דהדברים רחוקים בכוונתו, אף גם יש לדקדק על הנהו קו"ח הנ"ל שכתבנו דאיכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון אתחלת דינא או אסוף דינא כפי הקו"ח שנעשה או מע"ז או דיעבד מלכתחלה דנימא דיו לדיעבד שיהא כלכתחלה מה לכתחלה אינו אלא בצינעא ושלא בשעת הגזירה אף דיעבד לענין עונש נמי דוקא בגוונים אלו אבל בפרהסיא או בשעת הגזירה שפיר יגיע לו עונש אף דלפ"ז יהא מופרך קו"ח דכיון דלכתחלה מותר לעבור פשיטא דפטור מעונש מ"מ שוב תלי זה בפלוגתא דר"ט ורבנן דלר"ט לא אמרינן דיו בכה"ג ולרבנן אף היכא דמפרך קו"ח אמרינן דיו, ואנן קי"ל כרבנן דאמרינן דיו אף בכה"ג, א"כ נסתרין הנהו קו"ח הנ"ל ולא נשאר רק קו"ח הפשוט דמה ע"ז דחמירא פטור כ"ש בשאר מצות א"כ שוב מה אולמא דאונס משוגג ומוטעה וכמו דלענין שוגג ומוטעה הוו ד' כתובים הבאים כאחד ה"נ לענין אונס כיון דקו"ח אחד הוא לשניהם, וגם כיון דלענין שוגג ומוטעה ע"ז קיל מהם שוב גם אונס לא נוכל ללמוד, דאיכא למיפרך מה לע"ז דקיל לענין שוגג, והדרא קושיא לדוכתי' דהא הוו ארבעה כתובים הבאים כאחד. ולא מצאתי מקום ליישב רק עפ"י מאי דכתב העצמות יוסף בקידושין (ל"ד א') גבי הא דדקדק הגמ' דמנלן דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות דב' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין היינו דוקא במ"מ ובבנין אב אבל בקו"ח מלמדין, וא"כ א"ש הכא דכל המצות נוכל למילף בקו"ח ממולך שפיר ילפינן אף דהוו כמה כתובים הבאים כאחד ובמלא הרועים בכלל שני כתובים דקדק עליו מהתוס' חולין (ס"א ב') ד"ה מכדי, ותירץ דהיכא דחד מחברי' לא מצי למילף בקו"ח אזי ילפינן אבל היכא דחד מחברי' ג"כ מצי למילף בקו"ח אזי אף בקו"ח לא ילפינן והביא כן גם בשם הגינת וורדים (כלל י"ב), ושוב הביא מתוס' יומא (נ"ט ב') ד"ה והרי דגם בכה"ג לא ילפינן, ולהנ"ל מוכח מהרמב"ם כהעצמות יוסף דבקו"ח ילפינן בכל גווני ואף היכא דחד מחברי' ג"כ מצי למילף בקו"ח, דהא הכא גם אינך דדרשינן למעט שוגג ואנוס ג"כ הו"מ למילף בקו"ח ממולך ואפ"ה ילפינן ממולך לכל התורה. אמנם יש לחפש ולעיין אם לא נמצאה סתירה לכלל הזה בש"ס וכעת לא נפנתי לזה וצ"ע והא דסיים הרמב"ם ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר איננו מובן לכאורה וכנ"ל, והנראה עפ"י מאי דאיתא בשבת (ע"ג א') וסנהדרין (ס"ב ב') דחומר בשאר מצות משבת לענין שגג בלא מתכוין לא קאי על ע"ז כמו ברישא דע"ז לא חמיר משבת לענין זה רק דקאי לענין מאי דחייב מתעסק כגון חלבים ועריות. וא"כ ממילא דעריות חמיר נמי מע"ז לענין זה כיון דע"ז שוה לשבת, וא"כ ממילא דעריות לא נוכל למילף מקו"ח ממולך דהא איכא חומרא בעריות ממולך לענין מתעסק, ולכך קאמר דבעריות איכא קרא אחרינא ולנערה לא תעשה דבר [אבל הא דבע"ז ליכא חילוק חטאות כמו בשבת לא חשיבא פירכא דאפשר דהתורה עשתה כולה כעין עבירה אחת כמו קצר וקצר בשבת בהעלם אחד. וגם י"ל דבמולך לא שייך זה כמובן]. ומ"מ יש לקיים נמי מה שהבאתי לעיל, בשם המרגניתא ומעה"ח ליישב דעת הרמב"ם דלנערה לא תעשה דבר הויא אזהרה ולא שלילה משום דיש למילף ממולך אף דלפמ"ש אין למילף עריות ממולך מ"מ י"ל דהא נתבאר לעיל מהתו"כ דגם באוכל קדשים בטומאה ג"כ ממעטין בתו"כ אנוס והתם מתעסק חייב שכן נהנה, וא"כ שפיר יש למילף עריות ממולך ואוכל קדשים בטומאה במה הצד, ושפיר מיותר קרא דלנערה וע"כ לאזהרה אתי, ומכ"ש למ"ש למעלה דאף במאי דלא דריש להדיא עכ"ז דרשינן כל היכא דכתיב ההוא למעט אנוס ושוגג כגון גבי דם ונותר וחמץ דאיכא טובי גבי אכילה וא"כ יש למי וממידי דאכילה במה הצד, רק הכא הרמב"ם לא נחית לזה ונקט קרא דעריות להני דוכתי דמתעסק חייב וכנ"ל. גם בפשוט י"ל לפמ"ש למעלה דשיטת הרמב"ם דמולך לאו ע"ז רק דדינו כע"ז א"כ י"ל דבן נח לא נצטוה על זה דאיננו מצווה רק על ע"ז ממש ולא על זה דאיננו אלא חק בעלמא ולא לשם אלהות, דאף דבישראל החמירה התורה על חק זה כע"ז ממש אבל ב"נ י"ל שפיר דלא נצטוה רק על ע"ז ממש, וא"כ בפשוטו י"ל דעריות לא נוכל למילף ממולך דמה למולך שבן נח לא נצטוה משא"כ עריות, ולזה צריכינן להא דנערה. ומ"מ אף לפ"ז יש לקיים נמי דברי המרגניתא ומה"ח הנ"ל, די"ל דלקושטא דמלתא ל"צ לקרא דנערה דגם במגדף (פ' בשלח) כתיב ההוא ודרשינן בספרי ההוא מזידה והכוונה למעט שוגג ואנוס, והתם גם בן נח מצווה בין למ"ד ע"ז בין למ"ד מברך את השם, רק דהכא הרמב"ם לא נחית לזה, משום דלא הוזכר להדיא שם למעט אנוס. ובפשוטו י"ל האי דכתב הרמב"ם האי דנערה הוא משום דדרכו של הרמב"ם למנקט מאי דנקטא הגמ', וכבר כתבתי למעלה דהאי דתפס הש"ס בכמ"ד אנוס רחמנא פטרי' מלנערה לא תעשה דבר דאף דבאמת פטור ידעינן ממולך והאי לאזהרה מ"מ תפס האי קרא לפטור משום דמפורש יותר להדיא, ומש"ה הרמב"ם נקט תחלה קושטא דמלתא דפטור ידעינן ממולך, ואפ"ה לא שביק ג"כ לישנא דש"ס, ומייתי האי דנערה לראי' נוספת לפטורא דהכא לא מיירי באזהרה דב"ד רק בפטור העובר, אף דבאמת הוא לאזהרה כמ"ש הרמב"ם בהל' סנהדרין, עכ"ז עכ"פ פטורא וודאי שמעינן מינה להדיא, ויען דהש"ס נקיט לה כתבה הרמב"ם ג"כ וכנ"ל. ומ"ש הרמב"ם דגם ברוצח אנוס פטור, לכאורה רוצח א"א ללמוד מכל הני דשאני רוצח דהוא מצד הסברא דמאי חזית דדמא דידך סומך טפי וא"כ עיקר עבירת רציחה ועונשו שפיר מסתבר דאף במקום אונס. דבשלמא ע"ז ואינך דלולא קרא דבכל נפשך הוי ממעטינן מוחי בהם וא"כ שפיר י"ל דאף דגלי קרא דחייב למסור נפשו ח"מ לא אהדרי' לאיסורא קמא, משא"כ רציחה דתחלת איסורו מסברא הוא אף במקום אונס, ומכ"ש למ"ש המל"מ בפר"ד דרך האתרים (דרוש ב') והובא גם בהגהות מל"מ פ"ט ממלכים דאף שן דבן נח איננו מצווה על קידוש השם מ"מ ברציחה כיון דהוא מסברא גם בן נח מצווה, א"כ רוצח אין ללמוד מכל הני דאיכא למיפרך מה להני שבן נח איננו מצווה במקום אונס, משא"כ ברוצח דאף ב"נ מצוה. ולכאורה נראה להביא ראי' מהראב"ד והרשב"א דס"ל להלכה כן באמת דברוצח לא אמרינן אונסא רחמנא פטרי', והוא דברשב"א פ"ב דקידושין (מ"ג א') על הא דדרשינן בשחוטי חון ההוא ולא שוגג אנוס ומוטעה הקשה שם בשם הראב"ד דעל אנוס קרא למעוטי ל"ל דהא אונסא רחמנא פטרי' בכל מקום מלנערה לא העשה דמר והביא בשם הראב"ד שתירץ דהו"א דאקשי' רחמנא לרוצח משום דכתיב בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך מה רוצח יהרג ו עביך א אז ל דכותי אשא לכירה א לא רישא לא ול סיפא רישא, דהתי ינו מעין הקושיא היתה דאונסא המצא חמל לדל ש אף ואההזה זה א לעול כמו בג"ע דיהרג ואל יעבור ואפ"ה רחמנא פטרי' מעונש, דעל לכתחלה שיעבור וא"י לא ילפינן מנערה רק מוחי בהם, וע"כ דכוונתו דאף בפרהסיא דאסור בכל עבירות עכ"ז ילפינן דרחמנא פטרי' מעונש מלנערה לא תעשה דבר, א"כ מאי תירץ דהו"א דאקשי' לרוצח מה רוצח יהרג וא"י האי נמי דכוותי', דסוף סוף תקשה דאף אם אקשה לרוצח עכ"ז בדיעבד פשיטא דפטור, וע"כ דס"ל דרוצח שאני דאף בדיעבד חייב באונס. אמנם יש לדחות, דתרי ההוא כתיבי, חד ההוא לגבי איסורא דם יחשב לאיש ההוא, וחד ההוא גבי כרת ונכרת האיש ההוא, וא"כ לפי תירוצו י"ל דההוא למעט אנוס היינו מההוא דדם יחשב דאקשי' לרוצח והו"א לענין לכתחלה יהרג וא"י לכך מיעט בזה ההוא ולא אנוס דכי שלא באונס אקשה, אבל אנוס לא אקשה ויעבור ואל יהרג כמו בשאר