אור גדול לו

וא"כ לא נוכל למילף מע"ז, אמנם למ"ש דס"ל דמולך לאו ע"ז רק דדינו כע"ז אתי שפיר, אמנם יש לומר אף למ"ש החת"ס דמולך ע"ז דס"ל להרמב"ם כשיטת היש מפרשים שבתוס' סנהדרין (שם) דבסתם ע"ז גם מאהבה ומיראה חייב, וא"כ אתי שפיר, ולהלן אי"ה יתבאר דע"כ מוכרח משיטת הרמב"ם דס"ל כשיטת היש מפרשים הנ"ל וכמ"ש הריב"ש (סי' ק"י). אמנם יש לתמוה לפ"ז בע"ז (נ"ד א') דקאי שם על נעבד באונס דהוי נעבד, ומתקיף לה ר"ז אמאי הוי נעבד הא אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, וקשיא כיון דקאי בע"ז ובע"ז גופי' איכא קרא למפטר אנוס למאי שביק קרא דע"ז דכתיב בגופי' ומייתי מולנערה דאינו בגופו רק למילף במה מצינו, ובשלמא למ"ש החת"ס הנ"ל דהרמב"ם סובר דמולך ע"ז אתי שפיר, דהוכרח להקשות מולנערה לא תעשה דבר דהו אליבא דכ"ע משא"כ מקרא דמולך דלמ"ד דמולך לאו ע"ז ליכא למילף מינה וכנ"ל, אמנם לפי מה שנתבאר דשיטת הרמב"ם דמולך לאו ע"ז ואפ"ה יליף מינה לע"ז קשיא כנ"ל ונראה ליישב קצת, משום דהאי קרא דמולך דדריש מינה בתו"כ (פ' קדושים) ההוא ולא אנוס, הי' אפשר למדחי דאתי כר' ישמעאל דס"ל בסנהדרין (ע"ד א') דגם בע"ז יעבור ואל יהרג לפיכך דריש ולא אונס, אבל לדידן דקי"ל בע"ז יהרג ואל יעבור ממילא דחייב נמי בעונשין ולא דרשינן ההוא למעוטי אונס רק שוגג ומוטעה לחוד, לכך מייתי מולנערה לא תעשה דבר דמבואר להדיא דאף היכא דיהרג ואל יעבור אפ"ה, אם עבר פטור וממילא האי דתו"כ דממעטינן אנוס גבי מולך אתיא אליבא דכ"ע אף למאן דס"ל גבי ע"ז יהרג ואל יעבור. או אפשר בפשוט משום דמבואר יותר להדיא לכך תפס האי קרא. או משום דמהאי קרא ילפינן יותר דאף ממלקות פטור כאשר יבואר לכך תפס האי קרא דנערה. והא דיליף הרמב"ם דפטור גם ממלקות אף דממולך לא ממעט רק מכרת ויש למילף קו"ח למיתת ב"ד כמ"ש הרמב"ם אבל מלקות דקיל הא ליכא למילף מכרת, מבואר הוא בספרי פ' תצא (פיסקא רמ"ג) ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה מן המיתה, מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא, מנין אף מן המכות ת"ל מות מלמד שמכל עונשין שבתורה פטורים, א"כ מבואר מקרא דנערה דאף ממלקות פטור באונס. וראיתי להמנחת חינוך (מצוה רצ"ו) דדקדק על הרמב"ם דנראה דעל לאו דלא תחללו ג"כ אין לוקין, והקשה כיון דהלאו נאמר על אונס ועבר מנ"ל דאין לוקין, דבשלמא העונש על גוף העבירה אין עונשין דהתורה פטרה אונס משא"כ על לאו דלא תחללו דהלאו קאי על אונס מנ"ל דאין לוקין ונראה דלכאורה איננו מובן הספרי הנ"ל, דקאמר מנין אף מן המכות, דמה"ת לחייבו מלקות הא אף שלא באונס לא משכחת לה מלקות כלל דאף אם לא אתרו בה לקטלה רק למלקות הא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין. לוקין כדאיתא מכות (י"ג ב'), ודוחק לומר דאתיא כר' ישמעאל דס"ל דלוקין עליו, או דאתיא באם אינו ענין לנערה המאורסה דלא משכחת גבה מלקות אתי' לחייבי לאווין דעלמא בעשה באונס [ובפרט דלשיטת הרמב"ם דנתבאר לעיל דס"ל דעל אביזרא יעבור ואל יהרג, א"כ לא משכחת לה בחייבי לאווין דיהא הדין יהרג ואל יעבור] ע"כ מפרש לה הרמב"ם דכוונת הספרי אף היכא דעברה בפרהסיא דעברה על הלאו דלא תחללו דהוי לא תעשה גרידא, דלולא האונס שפיר היתה לוקה דלא שייך למפטרה משום המיתה דהיתה חייבת אם היו מתרים בה כדאיתא חולין (פ"א ב') לר' יוחנן, דבשחט לע"ז ואתרו בו משום אותו ואת בנו לקי ואפ"ה פטורה מטעם אונס, א"כ מבואר דאף מלאו דלא תחללו פטור ממלקות, ולפי מה שצידד המנחת חינוך במצוה הנ"ל דאונס אין דינו כשוגג ועדיף מינה דהוי כאין בו צד מיתה כלל אף לר"ל שם אתי שפיר כנ"ל דאיצטריך למפטר ממלקות דלא תחללו דכיון דהוי אונס שפיר הי' ס"ד דחייבת מלקות מלא תחללו דלא הוי' כחייבי מיתות שוגגין וד"א דפטור, [וכ"ש דאתי שפיר למ"ש לעיל דשיטת הרמב"ם דאף בצינעא איכא הלאו דלא תחללו דשפיר איצטריך למפטרה מלאו דלא תחללו.], ויש לדחות קצת ואין להאריך דגם בלא הכרח אפשר בפשוט, דמשמע שפיר דהתורה פטרה בכל ענין אף בפרהסיא וממלקות דלאו דלא תחללו והאי דיליף הרמב"ם מיתת ב"ד מקו"ח דכרת לכאורה איננו מובן, דהא מצינו כמה עבירות דאיכא מיתת ב"ד ולא כרת, כגון רוצח ובן סורר ומורה ומכה ומקלל או"א וגונב נפש וזקן ממרא ומכשף ומסית ומדיח ונביא שקר ועדים זוממין דאיכא בהו מיתת ב"ד ולא כרת, דמש"ה ממעטינן להו מקרבן בתו"כ בויקרא בענינא דחטאת, וא"כ חזינן דאף דאיכא מיתת ב"ד עכ"ז כרת ליכא, וא"כ איך יליף בקו"ח לאונס דפטור ממיתת ב"ד מהא דפטור מכרת, דהא חזינן בכל הני דחייבין מיתת ב"ד אף דפטורי מכרת. ודוחק לחלק דהתם לא נתחייבו בכרת כלל, משא"כ הכא דאיכא חיוב כרת על העבירה רק דהאונס פוטרו וכיון דפוטרו מעונש הקל כ"ש דפוטר מהחמור, דז"א דדלמא האונס אין בכחו רק להסיר החומר שיש בעבירה זו על הנך עבירות הנ"ל דהתם לא נתחייב רק מיתת ב"ד ולא כרת ועבירה זו חמורה יותר דענש במיתת ב"ד ובכרת ולזה אהני האונס להקל קצת ולשווי' לעבירה זו כהנך עבירות הנ"ל דליכא כרת רק מיתת ב"ד, אבל לא אהני האונס כל כך לפוטרו ממיתת ב"ד. ונראה דלק"מ, דאם הי' עונש הכרת ומיתת ב"ד ביחד שפיר הי' אפ"ל כן, אמנם באמת ביחד לא משכחת להו, וכדכתיב להדיא בקרא ואם העלם יעלימו כו' לבלתי המית אותו וכו' והכרתי כו' א"כ מבואר דליכא כרת אלא במקום דליכא מיתה וא"כ שני העונשין ביחד ליכא רק או מיתה דחמירא או כרת דקיל מינה, ובאונס דפטר מכרת א"כ כ"ש דפטר ממיתה דשוב ל"ל דלא פטר רק מכרת ונשאר רק מיתה, דז"א דהא כרת אינו רק במקום דליכא מיתה וכשפטרו מכרת ממילא פטור לגמרי, וא"כ שפיר יליף קו"ח דאם האונס מהני לפוטרו מעונש הקל במקום דליכא אלא העונש הקל א"כ כ"ש דפוטרו מעונש החמור, ושוב לא שייך למפרך מכמה עבירות דמצינו דאיכא מיתה ולא כרת, דז"א, דהתם ליכא אלא עונש מיתה ולא עונש כרת, משא"כ הכא בעבירה דמולך דאיכא עונש מיתה וכרת ולא תרווייהו ביחד רק או זה או זה ואונס מהני לפוטרו א"כ אם מהני האונס לפוטרו מעונש הקל במקום דליכא החמור כ"ש דמהני לפוטרו מעונש החמור במקום דאיכא ולא הקל דשוב לא שייך לומר דפטרו מהקל ונשאר החמור לחוד כיון דליתא ביחד ועונשין חלוקים הם או זה או זה א"כ כשפטרו מעונש הקל לגמרי פטרו וכ"ש דמפטר היכא דמשכחת החמור. שוב ראיתי באבן עזרא (פ' קדושים) דכתב ב' פירושים על פסוק דואני אתן את פני באיש ההוא, פי' א' דקאי אם עשה בסתר דליכא מיתה, והוא כמ"ש דעונש כרת ליכא רק במקום דליכא עונש החמור דהיינו מיתה, אמנם עוד פירש דקאי אף אם עשו בו עונש החמור וסקלוהו יתן את פניו להכרית זרעו, וכעין זה פי' הספורנו שם דקאי אף לאחר שרגמוהו דיכרית אותו מחיי עוה"ב, ולפ"ו שפיר יקשה על הא דלמד הרמב"ם בקו"ח מיתת ב"ד מכרת כמו שהקשתי כנ"ל, ע"כ נראה מוכרח מהרמב"ם דמפרש, לה כפירושא קמא של האבן עזרא הנ"ל, או אפשר דאף לפירושא בתרא מ"מ הא גם בתר קרא דואם העלם יעלימו ג"כ כתיב ושמתי אני את פני באיש ההוא דג"כ יש למדרש מן ההוא הזה כמו שדרש מקודם למעוטי אנוס, אף דליכא עונש החמור רק עונש הקל ואפ"ה מפטר באונס ושפיר יליף הרמב"ם בקו"ח דכ"ש לעונש החמור דמפטר באונס ואשה"ט, וכן הוא להדיא בתו"כ למדרש נמי מן ההוא בתרא למעט אנוס. ואדרבא מה מאוד מדוקדקין בזה דברי הרמב"ם בלשונו הזהב דכתב פסוק ונתתי אני את פני דכוונתו לפסוק בתרא ושמתי אני את פני וגו', דלכאורה למאי שביק קרא המוקדם, ולהנ"ל אשה"ט והאי ונתתי ט"ס וצ"ל ושמתי, או דשינה חד תיבה בכיון. ולפמ"ש למעלה בשם המרגניתא ופרשת הכסף ג"כ אתי שפיר האי דתפס הרמב"ם קרא המאוחר משום דהאי קרא מוקמינן לי' באם אינו ענין למולך תנהו ענין לשאר ע"ז כדאיתא סנהדרין (ס"ד ב') דהאי כרת קאי על