אור גדול שמ

ומעתה הא דחצי עבד וחצי בן חורין אינו מוציא את עצמו, אינו שייך רק בתקיעת שופר דבשמיעה תליא מילתא ותקיעה בלא שמיעה איננה כלום, וא"כ אף דיש כאן תקיעה כשרה מ"מ כיון דנשמעת ביחד עם תקיעה פסולה מחסרא שמיעת הכשרה ואינו יוצא, משא"כ בקריאת מגילה דקי"ל דבקריאה תליא מילתא ואף בלא השמיע לאזניו יצא, ועיין בטואו"ח (סי' תרפ"ט) ובב"י שם, שפיר חצי עבד וחצי בן חורין מוציא את עצמו דבקריאתו יש ג"כ קריאה שלמה של בן חורין וכנ"ל, ומה שיש בקריאתו גם קריאה של עבד לא איכפת לן דלאו בשמיעה תליא מילתא והוי כקורא ולא השמיע לאזניו דיצא, ואתי שפיר הא דלא הוזכר בתוספתא דמגילה הנ"ל דאפילו את עצמו אינו מוציא, דבאמת את עצמו מוציא במגילה ורק אחרים ואפילו מינו אינו מוציא, משום דלגבי אחרים בשמיעה תליא מילתא ושמיעת קריאה כשרה אין כאן משום הקריאה הפסולה הנשמעת עם הכשרה כאחת וכנ"ל. ויען שזה שחצי עבד וחצי בן חורין הוא בכולו עבד ובכולו בן חורין לענ"ד הוא מוכרח מהגמ' דגיטין (מ"ג א') הנ"ל ע"כ נראה דאפשר דהוא הדין בכל דבר שותפות אמרינן שהוא בכולו שייך לכל אחד ואחד מהשותפין, והיינו דלכל אחד מהם יש זכות בהדבר שותפות כפי חלקו, אמנם הזכות ההוא שיש לכל שותף חל על הדבר בכולו, ועפי"ז יש ליישב פירש"י גיטין (מ"ז ב') גבי ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבים זה בזה דברי רבי ופירש"י דיכול להפריש מיני' ובי' דאין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין ואפילו חלקו בספיקן הן עומדין דאין ברירה, ובתוס' שם ד"ה טבל הקשו על זה דא"כ איך קאמר הגמ' שם (מ"ה א') דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד הא אפילו למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בבכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש לי' ועוד הקשו מבכורות (מ"ח א') גבי חמש סלעים ולא חצי חמש קאמר דכ"ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות משמע אי לקוחות הן פטורין אפילו למ"ד חמש ואפי' חצי חמש דאפילו חצי חמש ליכא עיי"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר דהזכות שיש לכל אחד בהדבר השותפות הוא חל על הדבר כולו והדבר כולו שייך לזה וכולו שייך לזה ולפיכך כשחלקו כל אחד מכר לחבירו את זכותו שיש לו בכל החלק נמצא דחלק כל אחד ואחד כולו לקוח הוא בידו ואף בחלק כל שהוא אין לכל אחד קנין הגוף גמור אך קנינו הוא מזכותו ומזכות חבירו שלקח ואין זה קנין הגוף גמור ואינו מביא בכורים, ואף דשותפין בשדה חייבין בביכורים, וכדאיתא חולין (קל"ו א'), מ"מ נראה דזה דוקא כשהם שותפין והבכורים הם עבור שניהם ואצל שניהם הוי השדה קנין הגוף, אבל כשחלקו אין קנין הגוף גמור לא אצל זה ולא אצל זה ואין מביאים בכורים, וכן נמי בבכורות שם גבי חמש סלעים אי לקוחות הן פטורין אפילו למ"ד חמש ואפי' חצי חמש דכל החמש לקוחין אצלו וכנ"ל וא"ש. ב"מ (כ"ו ב') ואמר רבא ראה סלע שנפל נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב לי' ואיסורא דעבד עבר, ע"כ, האי ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב לי' ואיסורא דעבד עבד הוא מפי' של רב יהודאי גאון, והראשונים הקשו ע"ז מהא דאמרינן (כ"א ב') גבי נטלה לפני יאוש דאע"ג דשמעיני' דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתאי לידי' באיסורא הוא דאתא לידי', אלמא דבנטלה לפני יאוש מחוייב בהשבה אפילו לאחר יאוש ואיך קאמר ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב לי'. והרמב"ן במלחמות שם כתב וז"ל והכי הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא ואם תמצא לומר נקנית דמים מיהו משלם וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמי' כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן וזה ברור ונכון עכ"ל. ולבאר דברי הרמב"ן וכוונתו נראה, דבגזילה הגזלן הפסיד מהנגזל את הדבר הגזול ואצל הגזלן נמצא דבר הגזול השייך להנגזל ומשום זה שבידי הגזלן למצא דבר הגזול השייך להנגזל חייב הגזלן בהשבת הגזילה עצמה ומשום שהגזלן הפסיד מהנגזל את הדבר הגזול נתחייב הגזלן בדמי הגזילה. ומש"ה גזילה או דאינה נקנית ביאוש מדאורייתא כלל ואם תמצא לומר נקנית דמים מיהא משלם דנהי דהיאוש מועיל לזה שהדבר הגזול אינו עוד של הנגזל מ"מ מה שהגזלן הפסיד מהנגזל את הדבר הגזול לזה היאוש אינו מועיל וחייב לשלם דמים, אמנם באבידה ס"ל להרמב"ן דכל עיקר הפסד שלה בא להבעלים בזה שנאבדה מהם וא"כ כל חיוב ההשבה באבידה הוא רק משום שלפני יאוש הדבר חשוב עוד שייך להבעלים אבל לא מפני שהנוטלה הפסיד להבעלים כלום דההפסד כבר בא להבעלים בזה שנאבדה מהם, ולפי"ז הדין נותן דגם לאחר שנטלה תהא נקנית ביאוש כמו היכא שלא נטלה דכיון דהיאוש עושה שהדבר אינו עוד של הבעלים ממילא אין טעם עוד לחייב הנוטלה בהשבה דהא הפסד הבעלים לא ע"י זה שנטלה בא, אמנם בנטלה ע"ח להשיבה אי אפשר לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שלהם הוא, אבל בנטלה ע"מ לגוזלה דלא נעשה. שומר של הבעלים אף דנתחייב בהשבתה ועבר על לא תגזול מ"מ החיוב והעבירה הוא רק משום שנטל לעצמו דבר השייך להבעלים ולא משום שהפסיד מהבעלים כלום, וא"כ לאחר יאוש והדבר שוב אינו של הבעלים הנה הדבר יצא מכלל גזילה בידו וחזרה להיות אבידה שנתייאשו הבעלים ממנה ונקנית לו ביאוש לגמרי כאלו נטלה עתה כיון דהוא לא הכשיר בנזק הבעלים וכנ"ל. ובזה תסור תלונת הר"ן בחידושיו על ב"מ, הוא בשמ"ק שם, על דברי הרמב"ן הנ"ל, וז"ל ואין זה מחוור בעיני דהא רבא גופי' אמר בפ' מרובה (ב"ק ס"ו א') גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן או דלמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידי' בהיתרא אתאי לידי' אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידי' מדרבנן הוא דליקני משום תקנת השבים אלמא דקולא דאבידה מגזילה אינה אלא משום דבהיתרא אתאי לידי' אבל זו שנטלה ע"מ לגוזלה ומתחלתה עבר על לאו ועשה דאבידה גופה ודאי דבאיסורא אתאי לידי' ומחויב בהשבתה או בהשבת דמי' כגזילה גמורה עכ"ל, והיינו שהר"ן תפס בדעת הרמב"ן דאבידה בכלל קילא מגזילה ומש"ה אף אי באיסורא אתאי לידי' נקנית ביאוש לגמרי מטעם אבידה וע"כ השיג מגמ' דב"ק הנ"ל דמוכח דקולא דאבידה מגזילה אינה אלא משום דבהיתרא אתאי לידי', אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דס"ל להרמב"ן דבאבידה בנטלה ע"מ לגוזלה באמת לא נתחייב אלא בהשבה האבידה עצמה אבל לא בהשבת דמי', משום דההפסד להבעלים בא ע"י זה שאבדו ולא ע"י זה שנטלה, וזהו שכתב הרמב"ן דגזילה ואבידה היא זו, והיינו דרק לגבי זה שנטלה ע"מ לגוזלה גזילה היא, משום דבנטילתו נתכוין ליטול לעצמו דבר שיש לו בעלים, אבל לגבי הבעלים, כיון דהפסד שלהם בא ע"י זה שאבדו ולא ע"י זה שנטלה, הרי היא להם כמונחת בקרקע ואבידה היא זו, ובב"ק שם דקאמר בגמ' דשאני גזילה