אור גדול שמא

מאבידה דגזילה באיסורא אתאי לידי' ובאבידה בהיתרא אתאי לידי', הגמ' מיירי בסתם גזילה, היכא דגזל מידי הבעלים, ובסתם אבידה, היכא דלא נטלה אלא לאחר יאוש, ובסתם גזילה, דכל ההפסד לא בא להבעלים אלא ע"י זה שגזלה ודאי באיסורא אתאי לידי' בין לגבי זה שגזלה ובין לגבי הבעלים, ויאוש לא מהני בה, וסתם אבידה, היכא דלא נטלה אלא לאחר יאוש, ודאי בהיתרא אתאי לידי', בין לגבי זה שנטלה ובין לגבי הבעלים, ויאוש מהני בה, עתה אנו באים לדין באבידה שנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה, דלגבי זה שנטלה גזילה היא ולגבי הבעלים אבידה היא, איך נדון בזה לענין יאוש, אם נדמינן לה לסתם גזילה ולא מהני בה יאוש, או לסתם אבידה ומהני בה יאוש, על זה אמרינן, כיון דיאוש הוא להוציא לגמרי מרשות הבעלים, והיינו דהיאוש עושה דהיכא שהדבר כבר אינו ברשותם של הבעלים ומ"מ עוד נחשב הדבר של הבעלים: הנה בא יאוש הבעלים, ומסלק את הבעלים עוד יותר מהדבר שלהם עד שהדבר שוב אינו נחשב של הבעלים כלל וכיון שכן כיון דכל ענין היאוש הוא ענין השייך להבעלים, מסתברא ופשיטא שכל זה בבעלים תליא מלתא, וכי נימא דהיכא דבאיסורא אתאי לידי' דהמחזיק לא מהני יאוש הוא דוקא היכא דהאיסורא הוא גם לגבי הבעלים, כמו בסתם גזילה, והיינו דבל יאוש הבעלים בא ע"י זה שבאיסורא אתאי לידי', וא"כ באבידה בנטלה ע"מ לגוזלה ליכא לדמויי לסתם גזילה, דבסתם גזילה כל ההפסד לא בא להבעלים אלא ע"י זה שגזלה וכל יאוש הבעלים לא בא אלא ע"י זה שגזלה ומש"ה לא מהני בי' יאוש, משא"כ באבידה בנטלה ע"מ לגוזלה, דכל ההפסד בא להבעלים ע"י, הבעלים בעצמם ע"י זה שאבדו ולא ע"י זה שנטלה וכל יאוש הבעלים לא בא אלא ע"י הבעלים בעצמם ולא ע"י זה שנטלה, דין הוא דלסתם אבידה איכא לדמויי ומהני בה יאוש, ולא איכפת לן בלל מאי דלגבי זה שנטלה באיסורא אתאי לידי' וגזילה היא לגבי דידי' כיון דלגבי הבעלים אבידה היא זו והיאוש בא לא ע"י זה שנטלה אין להאיסורא כל שייכות להיאוש ואין סברא כלל לומר דמשום דזה שנטלה עשה בנטילתו איסורא לגבי דידי' לא יהנה יאוש הבעלים שבא מחמת זה שאבדו ולא ע"י זה שנטלה, ובודאי מהני בה יאוש ולאחר שנתייאשו הבעלים נסתלק רשות הבעלים מהאבידה לגמרי והדבר אינו נחשב עוד של הבעלים כלל והאבידה נקנית לזה שנטלה דעכשיו היא בידו לאחר יאוש והוי כמוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב עוד לא בהשבתה ולא בהשבת דמי' דנקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה והלכך אע"פ שהחזירה מהנה הוא דיהיב לי' ואיסורא דעבד עבד, זהו סברת הרמב"ן, וא"ש. והקצוה"ה (סי' קס"ג ס"ק א') הבין את דברי הרמב"ן בדרך אחר עיי"ש, ולענ"ד הנכון בכוונת הרמב"ן הוא כמה שכתבתי.