אור גדול לד

אי"צ למסור נפשו דאף כל ממונו איננו מחויב לבזבז כדאיתא בש"ע או"ח ויו"ד. ועוד למאי דקאמר ביומא (פ"ה ב') מוחי בהם מוכח אף לספק פי"נ א"כ אף אם נודה לו דמונקדשתי בתוך בני ישראל מוכח דבצינעא לא איננו מוכח רק לוודאי ולא לספק ואיצטריך וחי בהם אף לספק פי"נ, ועוד יש לדחות, ושפיר י"ל דוחי בהם אינו אלא רשות. ויעוי' במל"מ דהוכיח מתוס' סנהדרין (ס"פ בן סורר) דס"ל כרבינו ירוחם דבלהנאת עצמן אסור להחמיר, והנה כבר קדמו הב"ח (סי' קנ"ז), אמנם נראה דמלבד דאין הוכחה דידוע דכמה בעלי תוס' היו ואין להקשות סתירה מדבריהם וי"ל דתוס' סנהדרין ס"ל כהרמב"ן דבכל ענין אסור להחמיר, אף גם אם רצונו להשוות אכתי מה יענה לתוס' גיטין (נ"ז ב') ד"ה קפצו דמוכח מדבריהם דלא עבדו שלא כדין והא התם הי' קרקע עולם ולהנאת עצמן דלשיטתם אף בג"ע יעבור וא"י וע"כ דאף להנאת עצמן מותר להחמיר, אמנם להלן יתבאר לשיטת הרמב"ם דע"כ ס"ל דהיתה כוונתם להעביר. או דהיתה שעת הגזירה ואם כן לק"מ], וכן משיטת ר"ת גבי חמו"ע הי' להנאת עצמן והחמירו על עצמן. ע"כ הי' נראה ביותר אם נבוא להשוות דבריהם, עפ"י מ"ש ליישב קושית הרמב"ן והר"ן מהירושלמי דהשואל ה"ז שופ"ד דמוכח דאסור להחמיר על עצמו, וכתבתי לעיל ליישב עפ"י מ"ש הרא"ש (בסוף יומא) בשם הר"מ מרוטנבורג לענין לשחוט לחולה בשבת כשיש נבלה מוכנת להאכילו דכתב דשבת הותרה במקום פי"נ משא"כ בשאר איסורים שאינם אלא דחויים, ולכך בשבת שפיר אסור להחמיר על עצמו כיון דהתירא הוא וליכא איסורא כלל משא"כ נבילה ושאר איסורים, וכן נראה דעת תוס' פסחים (מ"ו ב') ד"ה רבה דהקשו למ"ד דאמרינן הואיל נימא גם במלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה, מכלל דס"ל דמלאכת שבת בסכנה דמיא לאוכל נפש ביו"ט דתרוויהו הותרה, דאי שבת במקום סכנה דחוי' לא קשה מידי, וכמו שתירצו באמת האחרונים, יעוי' עטרת חכמים להגאון ר"ב פרענקיל זצ"ל באו"ח (סי'), ועפי"ז א"ש מה שדקדק מהרי"ק (סי' קל"ז) הא דנקט רבא (ס"פ בן סורר) בלהעביר חילול שבת דוקא קטול אספסתא ושדי לחיותא, ולהנ"ל אשה"ט דרבותא נקט דאף דבאמת שבת הותרה לסכנה וא"כ איננו מעבירו כלל אפ"ה צריך למסור נפשו משום קידוש השם וחילול השם, וא"כ לפי"ז יתיישבו כל דיבורי התוס' ויהיו לאחדים דס"ל דבכל דוכתא רשאי להחמיר אף להנאת עצמן, לבד משבת כדאמר בירושלמי דהשואל הרי זה שופ"ד ואתי שפיר הטיב. (שם) ואלו הן הרוגי מלכות כו', פי' קאי אדלעיל וכל מי שנאמר בו כו' ולא על דניאל וכו' ומתיישב בהכי דלא תקשי מפ"ק דב"ב (י' ב') ומפסחים (ס"פ אלו עוברין) וכ"כ הפר"ח, וקצת יש לדקדק על גמ' דב"ב ופסחים הנ"ל דפריך על ר"ע וחביריו משום הרוגי מלכות ותו לא, דמה יענו להא דסנהדרין (ק"י ב') דריב"ק אומר כורתי בריתי עלי זבח הם חמו"ע ור"ע וחביריו דתקשי נמי משום כורתי בריתי עלי זבח ותו לא, ויש ליישב. (שם) ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום הוא בגיטין (נ"ז ב') ומשמע דהוא מדינא, ויש לדקדק לשיטת הרמב"ם דהא בבעילת עכו"ם לא הוי ג"ע אף בא"א וכ"ש בפנויות. דילדות משמע פנויות, וא"כ להנאת עצמן אי"צ למסור אן אף בפרהסיא ואיך מסרו עצמן הילדות, ודוחק לומר דהילדות באמת עבדו שלא כדין והא דקאמר בגמ' ועליהן נאמר לא קאי רק על ילדים דמשכב זכור הוי שפיר עריות דלשיטת הרמב"ם לא מהני קרקע עולם והנאת עצמן, דהוא דחוק דהא קאמר בגמ' דילדים למדו בקו"ח מילדות משמע קצת דגם הילדות כדין עבדו, ואפשר דהיתה כוונתם של השבאים לא לצורך עצמן רק להפקירן לקלון ולהעביר, דבכה"ג בפרהסיא מחויב למסור נפשו, או אפשר דהי' בשעת הגזירה. (שם) וכל מי שנאמר יהרג ואל יעבור כו', יעוי' בלח"מ דכתב בדעת הרמב"ם דהלאו דלא תחללו הוא אף בפחות בעשרה ועשה דונקדשתי אינה אלא בעשרה, ועוד רצה לפרש דגם העשה אף בפחות מעשרה, וכתב דאין לשון הרמב"ם משמע כן, ועוד דבגמ' סנהדרין (פ"ד ב') קאמר להדי' דונקדשתי הוא בעשרה דאתיא תוך תוך, והפר"ח הוסיף עוד דאף הלאו דלא תחללו אינו אלא בעשרה, וכדבריו נראה להדיא מהריב"ש בסי' ד' וסי' י"ב להמעיין. והביא ראי' מע"ז (נ"ד א') דאמר רבא להדיא דלא תחללו אינו אלא בפרהסיא, והשיג על הלח"מ שלא דקדק בזה. ולא קשה מידי דהא רבא שם אליבא דר' ישמעאל קאי דאף בע"ז אמרינן וחי בהם בצינעא ולכך לא מוקמינן לא תחללו רק לפרהסיא, אבל לדידן דגם בצינעא חייב למסור נפשו ממילא הוי לא תחללו גם לצינעא, ואדרבא משמע להדיא דלולא הא דוחי בהם הוי מוקמינן לא תחללו אף בצינעא רק משום דכתיב וחי בהם לא מוקמינן לי' רק לפרהסיא וכל זה לר' ישמעאל דקאי שם רבא אליבי' דוחי בהם קאי גם לע"ז בצינעא, אבל לדידן דוחי לא קאי על ע"ז אף בצינעא ממילא עובר על לא תחללו אף בצינעא, [רק לחד פירושא בתוס' שם בשם סמ"ג דמפרש דברי רבא אף לרבנן מוכח דאף לרבנן לא תחללו אינו אלא בפרהסיא ובצינעא איננו עובר רק על בכל נפשך. אבל הרמב"ם הא אינו סובר כן דהא פסק דאף בפרהסיא אינו נענש. וכן לאידך פי' התוס' משמע להדיא כנ"ל], ולא תחללו קאי להיכא דהדין יהרג וא"י בין היכא דהדין כן בצינעא בין היכא דהדין כן בפרהסיא, עכ"ז הזהירה התורה לבל לשנות ולעבור ואמרה לא תחללו רק שיעשו כדין ליהרג ולא לעבור והתורה סתמה בזה ומסרן לחכמים שידעו היכא דמדינא יהרג ואז עובר בלאו והיכא דמדינא יעבור לא קאי הלאו על זה, ותמהני על הפר"ח שלא דקדק בזה דהדברים פשוטים כמו שכתבתי. וראי' ברורה דלא תחללו קאי אף על צינעא היכא דמדינא יהרג, מדברי השאילתות (שאילתא מ"ב) פ' וארא ובה"ג (סוף הל' ע"ז) דכתבו דבשעת הגזירה דאף בצינעא בכל המצות יהרג ואל יעבור כתבו דהוא מלא תחללו אלמא דאף בצינעא שייך לא תחללו היכא דמדינא יהרג, אמנם לפמ"ש לעיל בהל' ג' בשם חידושי הר"ן סנהדרין דהטעם משום שיתפרסם הדבר אין ראי', די"ל דלעולם בשעת הגזירה אף בצינעא הוי פרהסיא, עכ"פ ראיית הפר"ח מהגמ' איננה כלום וכנ"ל. ובזה מיושב נמי הא דבת"כ (פ' אמור) איתא דממה שנאמר ולא תחללו אמור קדש א"כ מה ת"ל ונקדשתי מסור עצמך על קדושת שמו, א"כ מבואר דמלא תחללו איננו מוכח דצריך למסור נפשו, והכא ברמב"ם מבואר דבאינו מוסר נפשו עובר ג"כ בלא תחללו, והדין עמו דכן מבואר בגמ' ע"ז (נ"ד א'), אמנם לכאורה תיקשי מת"כ הנ"ל, ולהנ"ל אשה"ט דמלא תחללו לחוד באמת לא היינו יודעים דצריך למסור נפשו אבל לבתר דילפינן ממקום אחר דצריך למסור נפשו שוב ממילא גם זה הוי בכלל לא תחללו, והגמ' דע"ז (נ"ד א') ג"כ אונקדשתי סמיך דלבתר דכתיב ונקדשתי דצריך למסור נפשו שוב ממילא כשאינו מוסר עובר בלא תחללו, והיינו כעין הנ"ל דלא תחללו כיון דסתמא כתיבא לא ידעינן מינה רק שלא יעשה עבירה לחלל שם שמים והיכא דאנסו אנס תלוי בזה דאם הדין דיעבור אינו מחלל ש"ש בזה כיון דעושה כדין משום פי"נ. ואם הדין דיהרג ואל יעבור ממילא עושה עבירה כשעובר ואינו מוסר נפשו ומחלל ש"ש. אמנם גם לענין מ"ע דונקדשתי דכתב הלח"מ דמלשון הרמב"ם משמע דבצינעא ליכא עשה דונקדשתי, לא ידעתי מהיכן משמע לי' כן, דהא הרמב"ם כתב דהיכא דקיים כדין ומסר נפשו ה"ז קידש את השם, ואם היו עשרה ה"ז קידש את השם ברבים, והדר כתב היכא דעבר ולא מסר נפשו ה"ז מחלל את השם, ואם הי' בעשרה ה"ז חילל השם ברבים ובטל מ"ע שהיא קה"ש ועבר על לא תחללו שהיא חילול השם, א"כ כמו דעבר על לא תחללו קאי בין על צינעא בין על פרהסיא שזכר תחלה ה"נ בטל מ"ע קאי נמי עלייהו בין על צינעא בין