אור גדול לג

וכן נראה דהא אם אונסין לרבים לא מקרי שעת הגזירה וא"כ איזה שיעור רבים למקרי שעת הגזירה, ע"כ נראה דגזירה מקרי על כללות ישראל. ואפשר דבעינן נמי מולך בכיפה דוקא, וי"ל שלזה כיון הרמב"ם שכתב שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו, דכוונתו ג"כ כנבוכדנצר שמלך בכיפה כדאמר מגילה (י"א א') דהגזירה היא על כלל ישראל, משא"כ בפ"ק דכתובות דקאמר תיבעל לטפסר תחלה דמשמע דאינו אלא שר קטן דאינו על כלל ישראל. ובזה הי' מיושב נמי א דירושלמי שביעית הנ"ל וצ"ע בכל זה. וראיתי בזוהר הרקיע להתשב"ץ (באות י"ד) במצות קידוש השם שתפס בפשיטות ג"כ דבשעת השמד אף להנאת עצמו יהרג, רק דיש גמגום בדבריו במאי דלא חילק בלהעביר שלא בשעת השמד בין צינעא לפרהסיא יעו"ש. אמנם מלשון הרמב"ם בס' המצות (ל"ת ס"ג) משמע קצת דגם בשעת הגזירה בעינן מתכוין להעביר, ויעוי' בחינוך (פ' אמור מצוה רצ"ה) שהעתיק לשון הרמב"ם בס' המצות הנ"ל, דמשמע דבעינן להעביר, ובמצוה רצ"ו משמע דאף להנאת עצמו יעושה"ט, ואפשר דס"ל כמו שחילק הרשב"א ריש כתובות לשיטת הראב"ד יעו"ש וצ"ע. (ברמב"ם שם הי' ג') יעוי' בלח"מ שהביא חילוק בין אם הגזירה היא רק על ישראל בלבד או על כל האומות ג"כ יעו"ש, ונראה דהרמב"ם לא ס"ל האי חילוקא, דיעוי' ברמב"ם הל' ד' דהביא מדניאל, ויעו"ש בלח"מ דכתב דדניאל לא מסר נפשו ולא סיכן עצמו בכך, ומרמב"ם מבואר דהביא זה לדוגמא על הנך שחייבין למסור עצמן ונאמר בהן יהרג ואל יעבור דה"ז קידש השם כדניאל, מבואר דדניאל מסר נפשו וכדין עבד, וכ"ה בר"ן פ' במה טומנין דדניאל מסר עצמו רק דאיהו ס"ל דהי' שלא כדין רק משום דגדול הדור רשאי להחמיר על עצמו, והרמב"ם ס"ל דמדינא הי' שיהרג ואל יעבור. אן דבצינעא הוי ע"כ משום דהיתה שעת הגזירה דאף בצינעא יהרג ואל יעבור ומוכח דאף בדרבנן יהרג וכמ"ש הפר"ח דגם מצוה דרבנן מצוה מקרי ונכלל במ"ש הרמב"ם אפילו מצוה משאר מצות, וכמ"ש לעיל דשאר היינו חוץ מתרי"ג, ואף דהתם היתה גזירה כוללת דהא גזר על כולם שלא יתפללו ולא על ישראל לבד, ומוכח דגם זה מקרי שעת הגזירה, ולכאורה מוכח מזה ג"כ דאף להנאת עצמו דהתם הגזירה היתה לכבוד המלך, ואפשר לדחות קצת, דהכוונת היועצים להגזירה היתה בכדי להעביר לדניאל, וי"ל דדניאל הבין כוונתם בזה לכך הוי כלהעביר, עכ"פ איך שיהי' מוכח דגם בגזירה כוללת מקרי שעת הגזירה, ומ"ש הרמב"ם קידש את ד' ברבים כדניאל האי כדניאל לא קאי על ברבים דהא דניאל צינעא הוי רק דקאי על דינא דיהרג ואל יעבור דכתב תחלה דבצינעא קידש השם ובפני עשרה קידש השם ברבים, ועל זה הביא אח"כ דמיון לב' החלוקות לקידוש השם בצינעא ולקידוש השם ברבים דניאל וחמו"ע ור"ע וחביריו דבהן משכחת דוגמא לב' החלוקות כנ"ל. וראיתי בהעמק שאלה על השאילתות שכתב בהא דדניאל דמקרי פרהסיא במה שידעו עשרה מישראל שנהרג עבור המצוה, וז"א דהא בצינעא בשלא בשעת הגזירה יעבור, משמע אף דיתפרסם בהריגתו, דלא מקרי פרהסיא רק אם העבירה היא בפרהסיא, ובפרט לפמ"ש לעיל דהכא בדניאל הי' להנאת עצמו לכבוד המלך וע"כ דלא משום פרהסיא רק משום שעת הגזירה וכנ"ל [ואם נימא כמ"ש לעיל לדחות דהוי כלהעביר י"ל בלא דברי ההעמק שאלה הנ"ל דאפשר דבני ביתו של דניאל היו רבים אמנם יותר נראה משום גזירה וכנ"ל.]. והא דהקשה הנ"י על הא דלא פריך באסתר משעת הגזירה, ולדעת הרמב"ם הנ"ל דבשעת הגזירה לא מהני הנאת עצמן תקשי ביותר דעל קושית שעת הגזירה אינו שייך תירוץ רבא, נראה ליישב עפ"י מאי דהביא הש"ך (סס"י קנ"ז ס"ק י"ז) כשם התה"ד דדוקא היכא דהעכו"ם יודעין שהוא יהודי אסור לו לעבור אבל היכא דאין העכו"ם יודעין שהוא יהודי ליכא חילול השם ומותר לו לעבור בשעת הגזירה יעו"ש. וא"כ א"ש דהא לא היו יודעין באסתר שהיא יהודית וא"כ משום שעת הגזירה לא היתה צריכה למסור עצמה רק משום פרהסיא מקשה דהא היהודים ידעו, והנ"י דמקשה לשיטתו דלא ס"ל כהתה"ד כמ"ש הד"מ שהביא הש"ך שם, והש"ך שם רצה להשוותן ויעוי' במקור מים חיים שביאר היטב החילוק שיש ביניהם והנ"י לא ס"ל כחילוקא של תה"ד לכך הוכרח לתרץ ולחלק דהיכא דכולל לא מקרי שעת הגזירה, אבל לחילוק התה"ד שפיר י"ל כנ"ל. ובזה יתבאר היטב לרבא דקי"ל כוותי' הא דאיתא אסתר ב', לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עלי' אשר לא תגיד, דמאי טעמא צוה עלי' כן, ויעוי' ביוסף לקח דלא נתחוור בעיניו מה שנתנו המפרשים טעמים בזה והוא נתן טעם אחר, אבל לפי הנ"ל אשה"ט עפ"י הדין דאם היתה אומרת שהיא יהודית, היתה מחוייבת למסור נפשה בשביל שעת הגזירה אף דהוי להנאת עצמו וכנ"ל ולכך צוה עלי' מרדכי אשר לא תגיד וליכא שעת הגזירה כיון דאין העכו"ם יודעים שהיא יהודית, וליכא רק פרהסיא דלזה שוב מהני הנאת עצמן ולא תהא צריכה למסור עצמה, ויתיישב ג"כ הא דאיתא אח"כ ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי יושב בשער המלך אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה כו', דמה תלוי זה בזה הקבוץ להא דאינה מגדת, ודרשת חז"ל ידועה, אבל להנ"ל יתבאר היטב בפשוט דהנה האי שעת הגזירה אינו אלא בשעה שגזר לקבץ הכל אבל לבתר הכי ששם כתר מלכות בראשה ולא קבץ עוד שוב לא הוי שעת הגזירה דהא אין הגזירה רק עלי' ואף אם היתה מגדת אז לא היתה צריכה למסור נפשה, רק בשעה דהגזירה על כולן דמקרי שעת הגזירה בזה תלי בהגדה ובידיעתם שהיא יהודית, וא"כ ההעלמה אינה מועלת רק בשעת הגזירה של הקיבוץ, וזהו דקאמר ובהקבץ בתולות שנית, והיתה עוד הגזירה, אין אסתר מגדת בכדי שלא תהא צריכה לחסור נפשה וכנ"ל, והוא נכון בביאורי הכתובים. ולפי מה שכתבתי למעלה דבכה"ג כיון דאין הגזירה כוללת רק על הבתולות, ולא על כלל ישראל לא מקרי שעת הגזירה, יתיישב בפשיטות קושית הנ"י על הא דאסתר. (שם הל' ד') כל מי שנאמר בו כו' מתחייב בנפשו. יעוי' בקובץ מה שיישב הא דכתב עוד מה שכבר כתב בהל' א', ודבריו דחוקים דהא על אחת מכל המצות האמורות בתורה ל"ת נמי בכלל, וגם מדסיים חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד א"כ מבואר דאיירי בל"ת. אמנם הרדב"ז בח"א בסופו בלשונות הרמב"ם (סי' ג') יישב בטוב טעם, דהא בהל' א' מיירי בלהנאת עצמו כמו שביאר בעצמו בהל' ב' בד"א בזמן כו' אבל בשכוונתם להעביר בצינעא הו"א דרשאי להחמיר, וכמו שהוא באמת דעת רבינו ירוחם בזה, מש"ה הדר כתב הרמב"ם דבכל ענין כל שמדינא יעבור ואל יהרג ה"ז מתחייב בנפשו, ובגוף הדין כבר כתבתי לעיל בזה ליישב דעת החולקים מקושית הפר"ח. וראיתי להתו"ח (ס"פ בן סורר) שכתב להוכיח דוחי בהם ע"כ לחובה דאסור למסור עצמו דלרשות לא איצטריך דמונקדשתי בתוך בני ישראל נפקא דדוקא בפרהסיא ולא בצינעא, ולאו ראי' היא מכמה טעמי, חדא דאיצטריך ונקדשתי אף היכא דליכא איסורא אלא מפני מראית העין וכמ"ש השאילתות בפי' ערקתא דמסאני, ואף להרמב"ם דמפרש פי' אחר בערקתא דמסאני ע"כ מודה בזה כדמוכח מגיטין (נ"ז ב') א"ל קיסר אישדי לך גושפנקי כו' יעושה"ט וכן בדין כיון דהטעם משום חילול השם וקידוש השם בפרהסיא בפני הרואים וכל שבפני הרואים איכא קה"ש וחה"ש צריך למסור נפשו, וא"כ האי בתוך בני ישראל י"ל דקאי על אופן זה דבאמת ליכא איסורא כלל רק קידוש השם וחילול השם. ועוד למאי דהוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם דכאן דכתב לדניאל וחמו"ע ור"ע וחביריו לדוגמא להני דמדינא יהרג וא"י מכלל דאף בעשה בפרהסיא ובשפת הגזירה יהרג ואל יעבור א"כ איצטריך ונקדשתי לעשה דפשיטא דבצינעא