אור גדול שלח

נפלאו ממני. והנראה לענ"ד הוא, דהנה במעילה (כ"א ב') תנן המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל אם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל. ופירש"י שם לא מעל השולחני אלא המפקיד, עכ"ל והיינו כהברייתא דב"מ (מ"ג א') הנ"ל דקתני ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. אמנם הרמב"ם בפי' המשניות שם פירש וז"ל, היוצא מזה כשנותנים מעות הקדש לשולחני ולא הודיעו שהן הקדש ונשתמש בהן לפי שאינן צרורין שהוא פטור מן המעילה וכאילו אמר לו המפקיד אצלו השתמש בהן ושליחותו עשה ולפיכך לא מעל וכן המפקיד לא מעל לפי שלא צוה אותו בשום דבר עכ"ל, הנני רואים שזה הדין שהביא הרמב"ם בחיבורו בהל' מעילה הנ"ל הוא מהמתני' דמעילה לפי פירושו הנ"ל והנה יעוי' במעילה (שם) בתוס' ד"ה המפקיד דכתבו וז"ל, צ"ע בב"מ בפרק המפקיד (מ"ג א') דמייתי לה לההיא דהכא ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא. עכ"ל, מבואר דהתוס' סברי דההיא דב"מ שם היינו הך מתני' דמעילה הנ"ל ורק בשינוי לישנא, ומעתה נראה דגם הרמב"ם ס"ל כן ופירש דהא דמייתי לה בב"מ בשינוי לישנא הוא משום דהגמ' בב"מ בעי להוכיח ממשנה זו אי היתר שימוש מחייב באונסין אי לא ומש"ה מייתי לה בשינוי לישנא, והיינו בהטעמים שלה דברישא בצרורין מעל השולחני מטעם דהמעילה אינה שייכא על המפקיד הגזבר ובסיפא במותרין לא מעל השולחני מטעם דהמעילה שייכא על המפקיד הגזבר, וזהו דמייתי אם צרורין לא מעל הגזבר אם מותרין מעל הגזבר, דהיינו הטעמים של המשנה דמעילה הנ"ל, ומדקתני בסיפא הוציא דמשמע דמעילת הגזבר אינה מתחלת אלא משעת הוצאה הוכיח דהיתר שימוש אינו מחייב באונסין, דאל"כ מעל הגזבר מיד כשהפקיד, ודחי דאיידי דתנא רישא הוציא תנא נמי בסיפא הוציא ובאמת מעל הגזבר מיד כשהפקיד, ולפי"ז מעל הגזבר מעילה ממש, אמנם לפי מאי דקי"ל דהיתר שימוש אינו מחייב באונסין, וא"כ הגזבר כשהפקיד לא מעל ורק כשהוציא השולחני הוי ההוצאה מרשות הקדש, הנה השולחני לא מעל משום דלגבי דידי' המעילה שייכא על הגזבר המפקיד, דכיון דהמעות לא היו צרורין הוי כאלו אמר לו המפקיד השתמש בהן ושליחותו עשה, וגם המפקיד לא מעל דכלל הוא בכל מקום דאין אדם נעשה שלוחו של חבירו בלי ציווי שלו והמפקיד לא צוה להשולחני בשום דבר, וא"ש. רמב"ם הל' פרה (פ"א הל' ג' ד') וז"ל, היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים הכל הולך אחר העיקר וכו' וצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאלו אינה לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטין בזוג הרי זו כשירה עכ"ל. ובכ"מ כתב ע"ז וז"ל, בפ"ו דנדה (ניב ב') שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים איפליגו תנאי בשיעורי' ואמרינן בגמ' דהלכה כדברי כולן להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן כו' אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה להכשיר הו"ל לפסוק כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר וכתב הר"י קורקוס ז"ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן ובת אבל לענין פרה נקטינן כר"ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ"ש לפרה היינו לפסול בשתי שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך המועט שלא יחשוב כמאן דליתי' אלא כל שיש שיעור שאנו קורין אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאלו אינו דאטו אם מתחלה הוי שיעור זה מי לימא דלא חשיבא שיער ודאי שיער הוי וז"ש שכל שערה וכו' הרי היא כאילו אינה כלומר אבל ניטלת בזוג אע"פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ"מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה. עכ"ל, והנה על תירוץ של המהר"י קורקוס הנ"ל דלא נאמר הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת, כבר השיגו ע"ז הלח"מ הל' אישות ופ"ב הט"ז) והמל"מ הל' טומאת צרעת (פ"ב ה"א) וכתבו דלא ניתן להאמר כלל עיי"ש. ועל התירוץ הב' דהרמב"ם מחלק בין שיעור שערה לשיעור עיקר שערה קשה דאם נבוא לחילוק הזה מניין לו להרמב"ם כלל ליתן שיעור לעיקר שערה דהא בהמשנה בפרה (סוף פ"ב) סתמא קתני דהולכין אחר העיקר וא"כ מניין לנו דהעיקר בעי שיעור כלל. עוד קשה בדברי הרמב"ם שעל שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר כתב וצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ועל שערות שעיקרן משחיר וראשן מאדים לא הזכיר כלל דבעינן איזה שיעור להעיקר. ע"כ נראה בפשוט דזה שכתב הרמב"ם וצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג, אין מקורו כלל מהסוגיא דנדה הנ"ל, דהתם פליגי בשערה בתחלת צמיחתה באיזה שיעור חשיבא לשערה והכא הא השערה כבר גדולה ובראשה ועיקרה קא איירינן א"כ מאי שייכות מכאן להתם, וכסברת מהר"י קורקוס הנ"ל דלא דמי זה לזה כלל. אמנם הרמב"ם הוציא דינו ממשנה מפורשת בנגעים (פ"ד מ"ד) דתנן שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עיקרן מלבין וראשן משחיר כמא כמה יהא בלבנינות רבי מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג, ועיין בפירוש הרמב"ם דכדי לקרוץ בזוג הוא כדי שיוכל ללקוט במספרים, וכן הוא בהרע"ב, ומשם למד הרמב"ם דבכל מקום שנאמר בשערות דהולכין אחר העיקר איכא בזה ההיא פלוגתא דר' מאיר ור' שמעון בכמה הוא שיעור העיקר, ועיין בכ"מ הל' נגעים (פ"ב ה"א) דכל היכא דאיכא פלוגתא דר' מאיר ור' שמעון כיון דבעירובין (מ"ו ב') לא איפסוקי הלכתא בפלוגתא דר"מ ור' שמעון הלכה כדברי מי נקטינן להחמיר ומש"ה בנגעים שם פסק הרמב"ם הי' עיקרן מלבין וראשן משחיר אע"פ שהלבן כל שהוא טמא דפסק כר"מ להחמיר עיי"ש, וא"כ הוא הדין בפרה בעיקרן מאדים וראשן משחיר יש לפסוק ג"כ להחמיר והכא ר' שמעון הוא להחמיר ושפיר פסק הרמב"ם וכתב דצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג, דכדי להכשיר את הפרה נקטינן שיעורא דר' שמעון להחמיר. גם מה שדקדקתי לעיל אמאי לא הזכיר הרמב"ם שיעור העיקר נמי בעיקרן משחיר וראשן מאדים, אתי שפיר בפשוט, דהא כדי לפסול את הפרה נקטינן ג"כ להחמיר כר' מאיר דסגי בכל שהוא ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם בזה שיעור. אמנם אף דבפרה בעיקרן משחיר וראשן מאדים הוי כל שהוא להחמיר, מ"מ לא יתכן זה בנגעים בעיקרן משחיר וראשן מלבין דבמתני' שם תנן סתם שהוא טהור וכן ברמב"ם בנגעים שם לא הזכיר בזה שיעור והיינו דבעיקרן משחיר אפילו כל שהוא טהור ואף דהתם הוא להקל ומוכח דלא איפליגו בזה ר' מאיר ור' שמעון כלל ויש להבין טעם הדבר דמאי שנא בעיקרן מלבין וראשן משחיר פליגי ר' מאיר ור' שמעון בשיעור העיקר ובעיקרן משחיר וראשן מלבין לא פליגי כלל ולכ"ע בכל שהוא סגי, והנראה בזה הוא, דלבטל את מראה השערה לכ"ע סגי בכל שהוא, דכל שהעיקר אפילו כל שהוא ממראה אחר הוא מבטל אח מראה ראש השערה, דכיון דכל השערה לא ממראה אחד היא, אף אם נימא דאין לחשוב את מראה השערה כמראה עיקר שלה, מ"מ לחשבה כמראה ראשה שלה ג"כ אי אפשר, כיון דלאו ממראה אחד היא השערה, ובזה לא פליגי כלל ר' מאיר ור' שמעון, ולא פליגי רק היכא דבעינן שנחשוב את מראה השערה דוקא כמראה העיקר, דלר"מ גם בזה סגי בכל שהוא ולר' שמעון בעינן בזה כדי לקרוץ בזוג, ולפי"ז אתי שפיר דבנגעים דדוקא שער במראה