אור גדול שלו

דהגמ' בנדרים ע"כ מיירי באסר עליו רק סוכה של מצוה ובאומר הנאת סוכה עלי היינו הנאת המצוה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו לא חל הנדר כלל עיי"ש, לא כן משמע מהר"ן בנדרים שם דבד"ה אמר רבא פירש דאי אמר הנאת סוכה עלי יושב בה ישיבה של מצוה, ואי כהנוב"י הא אין הנדר חל כלל ואף ישיבה של רשות מותר לישב בה, וע"כ דס"ל להר"ן דהנדר חל וישיבה של רשות אסור לישב בה, א"כ קשה אמאי מותר לישב בה ישיבה של מצוה הא בהדי המצוה מתהני גם הנאת הגוף ואין לומר בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו וכנ"ל, אמנם עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל אתי שפיר דדוקא היכי דהנאת הגוף הוי פסיק רישי' לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, משא"כ בהנאת ישיבת סוכה דלא הוי פסיק רישי' כשמתכוין לשם מצוה לא הוי הנאה כלל ושפיר אמרינן בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו וא"ש. גם מבואר בריטב"א הנ"ל דהיכי דבהדי המצוה איכא הנאת הגוף מאלה הנאות דהויין פסיק רישי' אף באוסר המצוה עליו בלשון הנאה אסור דלא סגיא דלא מתהני, ולא אמרינן כיון דאסר עליו המצוה בלשון הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו הנדר אינו חל כלל, רק היכי דמתהני בודאי בהדי המצוה חל הנדר אף באסר המצוה עליו בלשון הנאה והוא דלא כהנוב"י הנ"ל: ועדיין התוס' בר"ה הנ"ל צריך ביאור, במה שכתבו לחלק דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוין לשיר עכ"ל, ויש להבין הא אי אמר ישיבת סוכה עלי פשיטא דלא משום הנאת הישיבה אסור לישב בה ישיבה של מצוה, דהא מצות לאו ליהנות ניתנו, ורק משום דבאמר ישיבת סוכה עלי אסר עליו הישיבה בין בהנאה ובין שלא בהנאה ומש"ה אסור לישב בה ישיבה של מצוה אף דאינו נהנה וא"כ איך כתבו לחלק בין ישיבת סוכה לתקיעת שופר משום דגבי סוכה בלאו המצוה יש הנאה בישיבה, ועוד מה יענו התוס' להא דתנן בנדרים שם לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח והתם מאי הנאה איכא בלאו המצוה. שוב מצאתי ביום תרועה שכתב על דברי התוס' דקשה טובא והניח בקושיא: והנראה דהנה הר"ן בנדרים שם כתב דמהא דאי אמר ישיבת סוכה עלי אסור לישב בה ישיבה של מצוה אף דלא נהנה כלל, מזה למדו התוספות דאף באומר זריקת צרור עלי אסור לזורקו אף שאין בזריקתו הנאה. ועיין במאירי נדרים שם דכתב על זה שאין הדברים נראין כן אלא בדבר שיש בו איזה צד תועלת או הנאה אם של מצוה אם של צד אחר יעו"ש. והנה לשיטת המאירי בין באוסר עליו ישיבת סוכה בכולל, של רשות ושל מצוה, ובין באוסר עליו ישיבת סוכת מצוה, לעולם חל הנדר ואסור לישב בה אף ישיבה של מצוה, דבסוכה של רשות חל הנדר משום דיש הנאה בישיבתה ובסוכה של מצוה חל הנדר משום שיש בו תועלת של מצוה, משא"כ באוסר עליו נטילת לולב, אם אוסר עליו נטילת לולב של מצוה חל הנדר משום שיש בו תועלת של מצוה, אבל באוסר עליו נטילת לולב בכולל של רשות ושל מצוה, נראה דהנדר אינו חל כלל דבנטילת לולב של רשות אין כל הנאה ולא שום תועלת ומש"ה אין הנדר חל כלל ומותר אף בנטילה של מצוה, כן נראה לענ"ד פשוט לשיטת המאירי. ומעתה יובנו דברי התוס' דר"ה הנ"ל, דמוכח מדבריהם דמיירי באסר עליו תקיעת שופר בכולל, בין של רשות בין של, מצוה, דזהו לשונם שם, אבל אם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה, ומדכתבו אסור לתקוע בשופר של מצוה ולא כתבו אסור לתקוע תקיעה של מצוה מכלל דמיירי באסר עליו תקיעת כל השופרות בין של רשות ובין של מצוה, ונסתפקו אם בכה"ג חל הנדר אם לא והביאו שתי הדיעות הנ"ל ומתחלה כתבו דעתם שהובא בהר"ן נדרים הנ"ל דמישיבת סוכה עלי דאסור לישב בה ישיבה של מצוה מוכח דהנדר חל אף היכא דאין שום הנאה וממילא דהוא הדין בתקיעת שופר עלי דחל הנדר ואסור לתקוע בשופר של, מצוה, ואח"כ כתבו אם לא נחלק, והיינו דעת המאירי הנ"ל, משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה, ומש"ה חל הנדר בממ"נ בסוכה של רשות חל הנדר משום הנאת הישיבה ובסוכת מצוה משום תועלת המצוה, אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוין לשיר, וא"כ באמר תקיעת שופר עלי תקיעה של רשות שאינו מכוין לשיר לא נאסרה עליו דעל זה לא חל הנדר דאין בזה שום הנאה ולא תועלת וממילא דגם תקיעה של מצוה לא נאסרה עליו דהנדר בכה"ג לא חל כלל. זהו ביאור דברי התוס' והוא נכון וברור: עוד דבר אחד אעיר בענין מצות לאו ליהנות ניתנו. הנה השעה"מ בהל' שופר שם הקשה להני אמוראי דס"ל מצות ליהנות ניתנו איך יפרנסו המתני' דנדרים (ל"ו ב') דבמודר הנאה מלמדו מדרש הלכות ואגדות, והטעם הוא כדפירש הר"ן שם משום מצות לאו ליהנות ניתנו. ועוד הקשה (בפ"ח מהל' לולב) מהא דתנן במעילה (י"ג ב') ערבה לא נהנין ולא מועלין וראב"צ אומר נוהגין היו הזקנים שנהנין ממנו בלולביהן, ופירשו שם התוס' דהטעם הוא משום מצות לאו ליהנות ניתנו, וא"כ יקשה מכל זה למ"ד מצות ליהנות ניתנו וכקושיות השעה"מ הקשה הטורי אבן בר"ה שם: ותמה אני עליהם, דעד שבקשו למצוא משניות סתומות, ואשר רק מפירושם של ראשונים נשמע דמצות לאו ליהנות ניתנו, ועיין בשיטה מקובצת בנדרים שם די"א דהיינו טעמא דמותר ללמדו משום דאיהו במצוה דנפשי' קא עסיק, וע"ד ערבה במעילה הנ"ל עיין ברמב"ם פ"ה מהל' מעילה בהשגות הראב"ד שם, הא מפורש הוא בסוגיא דעירובין הנ"ל דלר' יהודא דס"ל מערבין בבית הקברות הטעם הוא משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו והגמ' שקיל וטרי שם רק אליבא דרבנן דפליגי על ר' יהודא אבל לר' יהודא פשיטא דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, וא"כ הני אמוראי דס"ל מצות ליהנות ניתנו ע"כ דלא כר' יהודא אמרו למלתייהו וע"כ דלדידהו מוקמי דרבנן ור' יהודא פליגי בזה אי מצות ליהנות ניתנו אי לאו ליהנות ניתנו והם אמרו כרבנן וא"כ לק"מ עלייהו ממשניות דנדרים ודמעילה הנ"ל לכל הפירושים: ברמב"ם הל' מכירה (פ"ט ה"ב) וז"ל הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כו' עכ"ל. והרשב"א קידושין (כ"ט א'), וכן הר"ן שעל האלפס שם, תמהו על הרמב"ם מהגמ' דקידושין שם דקאמר פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה ופריך אמאי ה"נ נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ומשני אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, אלמא היכי דהדיוט הבא לחזור חייב לקבל מי שפרע הקדש בכה"ג אינו חוזר בו דאין הקדש ראוי לקבל מי שפרע, והובא זה הדין ברמב"ם הל' ערכין (פ"ז הי"ג), וא"כ הוא הדין נמי בגזבר שנתן מעות של הקדש ולא הספיק למשוך את הפירות עד שהוזלו שאינו חוזר בו דכיון שהמעות קונות דבר תורה והדיוט בכה"ג שבא לחזור חייב לקבל מי שפרע הקדש אינו חוזר בו, וא"כ איך כתב הרמב"ם בזה ואם הוזלו הפירות חוזר, ועיי"ש ברשב"א שסיים וכתב וז"ל, ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר כיון דאית בי' מי שפרע לגבי הדיוט כה"ג ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה מי שפרע יש אצל ההדיוטות עכ"ל. ועיין במגיד משנה ובכ"מ ובמל"מ שם שנדחקו בזה. ובכדי ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל נקדים: דהנה בב"מ (מ"ח א') בהא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות וריש לקיש אמר