אור גדול שלה

בסכין של ע"ז, ובהנאת השחיטה שייך לומר אי עביד לא מהני והוי כאלו לא נשחטה ואסורה וכדהקשה רע"ק זצ"ל הנ"ל, משא"כ בחתך בו בשר אף דאסור לכתחלה לחתוך בו מ"מ בדיעבד הבשר לא נאסר, דלנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד לא דמי וכדעת הרא"ש הנ"ל וגם אי עביד לא מהני לא שייך בבשר דהלא האיסור לעולם לא יתוקן: ובזה ניחא נמי הא דהקשה הלחם חמודות (שעל הרא"ש בחולין שם) על הטור יו"ד (סי' קמ"ב) שכתב על דברי הרשב"א שכתב דיוליך הנאה לים המלח ופי' הטור כמה כדי הנאה כדי שכר סכין לשחוט בה, וכתב הלחם חמודות על זה וז"ל, ואין נ"ל דעד כאן לא כתב הרשב"א בת"ה שהביא הב"י כדי שכר המחתכו אלא בחיתוך בשר אבל בחיתוך מסוכנת ודאי דהנאה שלה יותר. מכן היא שמהנהו שלא תתנבל עכ"ל, ולפי הנ"ל אתי שפיר דהא נתבאר לעיל דלהרשב"א גם במצוה של רשות גרם הנאה לא חשיבא הנאה וא"כ הנאת השחיטה שהבהמה ניתרת באכילה לא חשיב נהנה מאיסורי הנאה, ורק מה שמתקן שהבהמה לא תמות ובשר תמותה גרע מבשר נחורה היא ההנאה, והנאה זו אינה אלא הנאת חיתוך בעלמא, דהא בזה שהורג את הבהמה בהסכין אינו מתקן את בשר הבהמה יותר מכפי שהוא, רק עושה שהבשר לא יתקלקל מכפי שהיא עתה במיתת הבהמה, וזה הוי רק הנאת חיתוך בעלמא דע"י החיתוך אינו נשכר רק הוא נשמר מלהפסיד, ומה שנשכר שהבהמה ניתרת לאכילה ע"י השחיטה הוי רק גרם הנאה ע"י מצות השחיטה דלא חשיבא הנאה וכנ"ל, ושפיר כתב הטור כמה כדי הנאה כדי שכר סכין לשחוט בה, דצריך להוליך לים המלח רק שכר המחתכו וכדכתב הרשב"א לגבי חיתוך בשר וכנ"ל. ואדרבא צדקו בזה דברי המאסף שהובא בכנסת הגדולה ביו"ד (סי' קמ"ב סעי' ב'), שתמה על הטור אמאי שכתב כדי סכין לשחוט בה, דמשמע שהוא יותר משכר המחתכו, וברשב"א לא נזכר רק שכר המחתכו, ועיין בכנסת הגדולה שם שהעלה דחיתוך מסוכנת הנאה שלה יותר מתיתוך בשר, עיי"ש. והנה הלחם חמודות הנ"ל הבין בדברי הטור שהם כדברי הרשב"א והקשה דהי"ל להטור למיכתב כמו שהעלה הכנסת הגדולה הנ"ל, והמאסף שהובא בכנסת הגדולה הבין בדברי הטור כמו שהעלה הכנסת הגדולה והקשה דהי"ל להטור למיכתב כדברי הרשב"א, ולפי הנ"ל יש להבין בדברי הטור כמו שהבין הלחם חמודות, דהא דכתב הטור כדי סכין לשחוט בה האי לשחוט בה לאו דוקא רק שכר המחתכו וכדכתב הרשב"א בבשר, וקושיית הלחם חמודות שהוא כמה שהעלה הכנסת הגדולה אינו וכנ"ל: והנה שיטת הר"ן בנדרים (ט"ו ב'), גבי הנאת תשמישך עלי, דהיכי דבהדי המצוה מתהני גם הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. ובשעה"מ הל' לולב (פ"ח ה"א) הקשה מסוגיא דעירובין הנ"ל דקאמר דאי אין מערבין אלא לדבר מצוה מותר לערב בבית הקברות דמצות לאו ליהנות ניתנו הא הדבר מצוה הוא כדפירש"י ללכת לבית האבל או לבית המשתה והא לבית המשתה מצוה שיש בה הנאת הגוף ואיך שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו, ותירץ דכיון דמבית הקברות גופי' דהיינו מגופו של איסור אינו נהנה כלום והאיסור אינו אלא גורם להנאת בית המשתה המותר בכי האי גוונא שפיר אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו עיי"ש. ולכאורה לפי מה שנתבאר לעיל דהראשונים דתפסו הא דרבא בר"ה הנ"ל בהזאה וטבילה להלכה ע"כ דמפרשי סוגיא דעירובין הנ"ל דהעירוב עצמו הוי הנאה והמערב בבית הקברות נהנה מגופו של האיסור, א"כ לכאורה שוב תקשי על הר"ן קושיית השעה"מ הנ"ל אמאי מותר לערב בבית הקברות אי אין מערבין אלא לדבר מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הא נהנה מזה שקונה בית באיסורי הנאה דהוי כדר באיסורי הנאה, והר"ן הלא תפס ג"כ הא דרבא הנ"ל בהזאה וטבילה להלכה: אמנם באמת לא קשה מידי, דיעוי' בריטב"א בר"ה (כ"ח א') וז"ל אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע תקיעה של מצוה, י"מ וכ"ש אם של רשות דלאו הנאה וליתא דשל מצוה דוקא נקט משום דלאו ליהנות ניתנו דאלו בתוקע לשיר אסור דהא קמתהני וכ"ת ה"נ לא סגיא דלא מתהני והוי פסיק רישי' ולא ימות וכטובל במעין שהודר ממנו הנאה דאסור בימות החמה הא ליתא דהתם לא סגיא דלא מתהני אבל הכא אין הנאה בקול אלא בשיתכוין לשיר והיינו דאשמועינן רבא נמי וכ"ת הא דתנן בנדרים חלין ע"ד מצוה כגון סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל למאי חייל דהא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וי"ל דלא אמרינן הכי אלא בשאוסר דבר בלשון הנאה וההיא בשאוסר גוף הסוכה והלולב עליו שלא בלשון הנאה ומ"מ בשאוסר מצוה עליו אפילו בלשון הנאה נראה שהוא אסור דלא סגיא דלא מתהני כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה ועדיפא מהא דטבילה דבסמוך וההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן כבר פי' בפסח א' (צ"ל בפסחים) דלא חשיב פסיק רישי', עכ"ל. העתקתי כל דברי הריטב"א כלשונם, יען שמהם נלמוד איזה פרטים שהאחרונים נסתבכו ונבוכו בהם. דהנה הריטב"א סובר כהר"ן דהיכי דמתהני הנאת הגוף בהדי המצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, אמנם זה דוקא בהנאה דלא סגיא דלא מתהני והוי פסיק רישי', אבל ישנן הנאות דהויין הנאה רק כשמתכוין להנות וכשאין מתכוין להנות לא הויין הנאה ובהנאות כאלה דלא הוי פסיק רישי' אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, וממילא אתי שפיר סוגיא דעירובין הנ"ל אף אם נפרש דהעירוב עצמו הוי הנאה דקונה בית אפ"ה אי אין מערבין אלא לדבר מצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו דהנאה כזו פשיטא דלא הוי פסיק רישי' וכשאין מתכוין להנות לא הויא הנאה: וכן נמי תתיישב קו' המחנה אפרים הובא, בשעה"מ הל' שופר הנ"ל על התוס' בר"ה (כ"ח א') ד"ה המודר דנסתפקו באמר תקיעת שופר עלי אי דמי לאמר ישיבת סוכה עלי דאסור או שאני סוכה דבלאו המצוה יש הנאה בישיבתה משא"כ בשופר דאינו מכוין לשיר, והקשה המחנה אפרים דא"כ באמר הנאת סוכה עלי אמאי מותר משום מצות לאו ליהנות ניתנו הא היכא דמתהני הנאת הגוף בהדי המצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, והשעה"מ כתב דלק"מ דהתוס' לא ס"ל כשיטת הר"ן רק אזלי בשיטת הרשב"א דאף בכה"ג אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, עיי"ש. והנה שנראה מקושיית המחנה אפרים ומתירוצו של השעה"מ שהבינו דאפשר לומר דבסוכה בלאו המצוה אין הנאה כלל ומש"ה הקשה רק על התוס' שכתבו דבסוכה בלאו המצוה יש הנאה בישיבתה והשעה"מ תירץ דאזלי בשי' הרשב"א והר"ן באמת יסבור דבסוכה בלאו המצוה אין הנאה בישיבתה, וזה תמוה דהא פשיטא דישיבה בכל מקום הוי הנאה והמודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לחצרו ומה גם לישב שם ומי גרעה סוכה מחצר, וא"כ בלא דברי התוס' הנ"ל פשיטא דבסוכה יש הנאה בישיבתה וקשה לשי' הר"ן אמאי אמרו בנדרים (טז ב') דבאמר הנאת סוכה עלי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. ועיין בנוב"י (מה"ת או"ח סי' קל"ג) דהקשה באמת קושיא זו על הגמ' דנדרים הנ"ל, [ומאי דפשיטא לי' להנוב"י שם דבסיכך בעני דמשה הסוכה פסולה משום דכתותי מכתת שיעורא וסוכה בעיא שיעור עיי"ש, הנה ההיפך מבואר בקובץ ת' הרמב"ם בהחידושים שם דמהא דקי"ל דעושין לחי מעצי אשרה הוציא רבינו שמואל דהוא הדין לענין הסוכה דמותר לסכך באיסורי הנאה, אע"ג דהסיכוך הוי כנפרך מעלים דקים עיי"ש, ועיין ברמב"ם הל' שבת (פי"ז הי"ב) ובמ"מ שם, ועיין באבה"ע (סי' קכ"ד סעי' א') בהגה"ה ובביאורי הגר"א שם. אמנם לענ"ד נראה דסכך מעצי אשרה יש לפסול מטעם דע"ז מטמאה מדרבנן וכל שהוא מקבל טומאה אין מסככין בו. ואפשר דמשום זה באמת תפס רבינו שמואל הנ"ל בלשונו לענין סכך דמותר לסכך באיסורי הנאה ולא דמותר לסכך בעצי אשרה, וכמו דהוזכר בלחי שמשם הוציא את הדין בסוכה, והיינו משום דבסוכה עצי אשרה פסולין מטעם טומאה וכנ"ל,], [ומה שתירץ הנוב"י