אור גדול שלד

הנאה ממקום אחר כמו להעלותו מטומאה לטהרה וגוף ההזאה והטבילה אינה אלא מצוה מותר אף דהמצוה איננה חובה אלא רשות, כן נראה לענ"ד: ובזה ניחא הא דהקשה השעה"מ הל' שופר (פ"א ה"ג) על הרשב"א דס"ל בנדרים (דף ט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אף היכי דבהדי המצוה מתהני הנאת הגוף, והקשה השעה"מ דא"כ אמאי אמר רבא בר"ה שם דהמודר הנאה מחבירו אסור להזות עליו מי חטאת בימות החמה והמודר הנאה ממעיין אסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה משום דבימות החמה נהנה הנאת הגוף הא להרשב"א אף היכי דנהנה הנאת הגוף אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, ולפי הנ"ל אתי שפיר דהרשב"א מפרש דהא דאמר רבא בהזאה וטבילה הוא אליבא דהלכתא דטבילה בזמנה והזאה בזמנה לאו מצוה היא, וכיון דלאו מצוה הוא אלא רשות, מש"ה היכי דמתהני הנאת הגוף מהאיסור עצמו לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, וכמו דאמרו בעירובין הנ"ל לענין לערב בבית הקברות דאם מערבין אפילו לדבר הרשות אסור לערב בבית הקברות משום דנהנה דקונה בית באיסורי הנאה, הוא הדין בהזאה וטבילה בימות החמה למ"ד דטבילה בזמנה והזאה לאו מצוה, ואינו מותר בהזאה וטבילה רק בימות הגשמים דאינו נהנה מגופו של איסור וגרם הנאה לא איכפת לן בכה"ג וכנ"ל, אבל בימות החמה דנהנה מגופו של איסור אסור כיון דלאו מצוה של חובה הוא רק רשות, ועד כאן לא אמר הרשב"א דאף היכי דמתהני הנאת הגוף אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, רק במצוה של חובה כמו בהנאת תשמישך עלי, אבל לא במצוה שאינה של חובה וא"ש: גם בהא דאמר רבא בחולין (ח' א') דבסכין של ע"ז אסור לשחוט בהמה מסוכנת, נראה דטעם האיסור תלוי בפירוש הסוגיא דעירובין הנ"ל, דאם נימא דבמצות הרשות אף גרם הנאה אסור, אפשר לומר דבשוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז מגוף השחיטה דהיינו מגוף האיסור באמת אינו נהנה כלל, וההנאה היא רק מה שע"י השחיטה הבהמה ניתרת לאכילה, ואף דזה הוי רק גרם הנאה, מ"מ כיון דהשחיטה היא מצוה של רשות גם בכה"ג חשיב נהנה מאיסורי הנאה ואסור, ואם נימא דגם במצוה של רשות גרם הנאה. לא חשיב נהנה מאיסורי הנאה ומותר, ע"כ יש לפרש דבשוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז ההנאה היא מגוף האיסור דהיא הריגת הבהמה ע"י הסכין דבלא זה חמות ותהי' נבילה ובשר תמותה גרע מבשר שחוטה, מלבד היתר האכילה, ולהכי אסור לשחוט בסכין של ע"ז משום דנהנה מגוף האיסור והמצוה היא של רשות ולא אמרינן בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הא דע"י השחיטה הבהמה ניתרת באכילה לא חשיב נהנה מאיסורי הנאה דהוא רק גרם הנאה וגוף השחוטה מצוה היא ואף דהיא מצוה של רשות מ"מ גרם הנאה לא חשיבא הנאה אף במצוה של רשות, והנה בחידושי רע"ק זצ"ל ביו"ד (סי' י' סעי' א') על הסברא דבשוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז אף דאסור לשחוט מ"מ בדיעבד כשרה, כתב רע"ק זצ"ל וז"ל, וקשה לי נימא כיון דאסור להנות הוי בכלל לא תעביד ואי עביד לא מהני והוי כלא נשחטה כו' דהעבירה היא מה שנהנה מע"ז שלא תמות הבהמה ואם נדון דהשחיטה לא מהני הוי כמתה מאליה וכנחירה בעלמא לא נהנה כלום מסכין כו' עיי"ש שהניח בצ"ע, אמנם לפי הנ"ל לק"מ דזה שניתרת באכילה לאו הנאה היא רק גרם הנאה שאינו אסור במצוה אף שהיא של רשות, והאיסור הוא רק משום הנחירה שהיא הנאה מגוף האיסור וכנ"ל, ובזה לא שייך אי עביד לא מהני דהלא היא נחורה לפניך, וממילא דמותרת ג"כ באכילה דמשום זה ליכא איסור כלל וכנ"ל וא"ש: ובזה אפשר ליישב גם דברי הכרתי ופלתי שכתב לדון בשחיטה כיון דהשחיטה הוא ענין מצוה דלא לאכול בשר נחירה הוא בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו, ורצה ליישב בזה דברי הרי"ף שהשמיט כל המימרא בסכין של ע"ז, דהרי"ף ס"ל דרבא אמר מימרא זו קודם שחזר בו בר"ה (כ"ח א') והי' ס"ל מצות ליהנות ניתנו אבל לפי מאי דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ליתא למימרא דרבא בסכין, של ע"ז. ורע"ק זצ"ל ביו"ד שם השיג עליו וכתב במחכ"ת הא מבואר בעירובין דאם מערבין לדבר הרשות אינו בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו וה"נ שחיטה דשוחטים לדבר הרשות עכ"ל. אמנם לפי הנ"ל אם נפרש בסוגיא דעירובין דהאיסור לערב בבית הקברות אם מערבין לדבר הרשות הוא משום דנהנה מגוף האיסור דקונה בית באיסורי, הנאה, אבל משום גרם, הנאה אין לאסור אף אם מערבין לדבר הרשות, והרי"ף שהביא מימרות דרבא בר"ה בהזאה וטבילה ע"כ דמפרש כן בסוגיא דעירובין וכנ"ל, וגם נפרש דבשחיטה כל ההנאה הוא רק מה שהבהמה ניתרת באכילה שהוא רק גרם הנאה ולא הנאה מגוף האיסור, א"כ אתי שפיר דגם שחיטה מצוה שהיא בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו, ואף דשוחטים לדבר הרשות מ"מ כיון דההנאת השחיטה הוא רק גרם הנאה ולא הנאה מגוף האיסור לא חשיבא הנאה אף במצות הרשות, ולא דמי לעירובין דההנאה היא מגוף האיסור וכנ"ל ומש"ה אם מערבין לדבר הרשות אינו בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו וא"ש: שוב ראיתי בנחלת צבי על היו"ד (שם) דהביא משו"ת זכרון יצחק שפסק דהשוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז הבהמה אסורה בדיעבד משום אי עביד לא מהני, וכקושיית רע"ק זצ"ל הנ"ל, והנחלת צבי כתב דזה אינו דבתשובת פני ארי' כתב דאפילו לנחור בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז אסור וא"כ לעולם לא יתוקן האיסור עיי"ש. ובאמת לא הועיל כלום בזה, דאף אם גם לנחור אסור ואיסור הנאת הנחירה לעולם לא יתוקן, מ"מ איסור הנאת השחיטה שמתרת לאכילה אם נימא אי עביד לא מהני יתוקן, וא"כ עכ"פ תהא אסורה לאכילה גם בדיעבד משום אי עביד לא מהני, דהנאת הנחירה והנאת השחיטה שתי הנאות מיוחדות הן ואם הנאת הנחירה אין לתקן עוד, מ"מ הא הנאת השחיטה המתרת לאכילה יש לתקן ויש לומר בה אי עביד לא מהני, אם לא דנימא כמו שכתבתי לעיל דגרם הנאה לא חשיבא הנאה גם במצוה של רשות וא"כ הנאת השחיטה שהיא רק גרם הנאה אינה אסורה כלל, אמנם הנחלת צבי דלא נחית לזה לא יתכנו דבריו כלל וכנ"ל. גם מה שכתב הנחלת צבי שם לדחות דברי הכרתי ופלתי הנ"ל וכתב דכיון דנהנה בסכין של ע"ז דאי לא שחטה היתה מתה והוי הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה לא אמרינן בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש הר"ן נדרים (ט"ו ב') גבי הנאת תשמישך עלי, לא דק, חדא דלאו כולי עלמא ס"ל כהר"ן ודעת הרשב"א הוא דאף היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, ועוד דהא לולא המצוה הי' מותר לאכול גם מתה וא"כ רק הנאת המצוה יש כאן ולא יותר, והוא לא נחית עוד שם להסברא דגם נחירה הוי הנאה ואסור עיי"ש, וכן מה שהשיג שם על דברי הזכרון יצחק הוא ג"כ שלא בדקדוק יעו"ש: והרמב"ם הל' עכו"ם (פ"ז הי"ט) כתב סכין של, ע"ז ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל, ואם היתה בהמה מסוכנת הרי זו אסורה כו', וכתב שם הכ"מ נראה דדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמי' בנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד דכל הבגד אסור בהנאה עכ"ל. ועיין בש"ך יו"ד (סי' קמ"ב ס"ק ו') דדקדק על לשון הרמב"ם שכתב שם אח"כ וכן אסור לחתוך בה בשר כו' אמאי לא סיים ואם חתך בה בשר הבשר אסור עיי"ש. ולפי הנ"ל אפשר לומר דהרמב"ם באמת אינו מדמה שוחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז לנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד, רק כדעת הרא"ש בחולין שם דמחלק בזה, אמנם הרמב"ם לשיטתו וכפי שנתבאר לעיל דס"ל דבמצוה של רשות גם גרם הנאה אסור, וא"כ מה שהשחיטה מחרת באכילה ג"כ אסור